Bechorot 59b — o Talmud em português

אף התשיעי

כמו האחד עשר -

אינו קדוש אלא אם כן, נעקר שם עשירי הימנו

[מן העשירי שלאחריו].

והדין נותן

לומר כן, שהרי:

ומה אחד עשר שהוא עושה קדושה ליקרב

, שהרי אם קראו עשירי לאחר שנעקר שם עשירי מן העשירי הרי הוא קרב שלמים, ומכל מקום

אינו קדוש אלא אם כן, נעקר שם עשירי הימנו

.

תשיעי שאין עושה קדושה ליקרב

אלא ליאכל במומו בלבד,

אינו דין שאם נעקר שם עשירי הימנו

-

אין

, אבל

אי לא

נעקר שם עשירי מן העשירי שלאחריו -

לא

קדוש התשיעי כלל אלא חולין הוא.

והיינו דשנינו בברייתא השניה, שאם קרא לתשיעי עשירי, והעשירי לא עקר הימנו את שמו, אלא נשתייר בדיר, התשיעי הוא חולין.

והשיבו לו חכמים לרבי שמעון בן יהודה: אדרבה

היא הנותנת

[הטעם שאתה נותן לדבריך, הוא הנותן טעם לדברינו],

אחד עשר שהוא עושה קדושה

חמורה

ליקרב

, לכן

אי נעקר שם עשירי הימנו

-

אין, אי לא

-

לא

, אבל

תשיעי ש

בלאו הכי

אינו עושה קדושה ליקרב

, אלא קדושה קלה שיהא נאכל במומו כשקראו עשירי, יש לומר ש

אף על גב שלא נעקר שם עשירי הימנו

עושה הוא קדושה זו.

אי נמי

יש לחלק באופן אחר,

אחד עשר, ד

כבר

איברר ליה עשירי

[כבר נברר ונתקדש העשירי], לכן

אי נעקר שם עשירי הימנו

-

אין, אי לא

-

לא

, אבל

תשיעי דאכתי לא איברר ליה עשירי

[עדיין לא נתקדש העשירי], דין הוא שיהא נאכל במומו,

ואף על גב דלא נעקר שם עשירי הימנו

.

ומסקינן:

תו לא מידי

, אין מה להוסיף בזה, שודאי היא הנותנת.

אמר רבא: מנין הראוי, פוטר!

שואלת הגמרא:

מנא ליה לרבא הא

[מנין למד כן רבא]?

אילימא מהא דתנן

במשנתנו:

קפץ אחד מן המנויין לתוכן, כולן פטורין

משום אותו שקפץ - והרי

מנויין גופייהו דאיפטרו במאי

[המנוי עצמו במה נפטר] וכי

לאו במנין הראוי!?

הרי מבואר כרבא. כך אי אפשר לומר, כי:

ודילמא דעישר עלייהו

[שמא עוסקת המשנה במנויין שכבר עישר עליהם] ולכן נפטרו, אבל אם לא עישר עליהם, לא נפטרו.

מקשה הגמרא על דחיית הראיה:

ההיא

פירוש זה שאמרת -

לא מצית אמרת

, ד

הא תני

סיפא:

מן המעושרין לתוכן

כולם ירעו עד שיסתאבו, ויאכלו במומן לבעלים. וסבורה הגמרא לפרש "מן המעושרין", דהיינו, מאלו שכבר עישרו עליהם, ואם כן, בהכרח שהרישא עוסקת במנויין שלא עישרו עליהם, ומכל מקום נפטרו, ומוכח כרבא!?

ודלמא מאי

"

מעושרין

" - ששנינו בסיפא -

מעשר דוקא

. כלומר, המעשר עצמו ולא בהמות שעישרו עליהם, ואם כן, שפיר יתכן לפרש ברישא, שקפץ אחד מן המנויים שכבר נתעשרו, ואין ראיה לרבא.

דיקא נמי

כפירוש שנתפרש בסיפא, מ

דקתני

כולן

ירעו

עד שיסתאבו, ואם לא שקפץ המעשר עצמו לתוכו, למה ירעו האחרים עד שיסתאבו.

אלא אמר רבא

מקור למנין הראוי שהוא פוטר:

אמר קרא

"כל אשר

יעבור

תחת השבט" ומשמע:

ולא שכבר עבר

, שאותו אין צריך לעשר, והרי:

מאי

"

לא שכבר עבר

",

אי דעישר עילוייהו

[כבר נתעשר], וכי

צריכא למימר

שלא יעשרנו שוב!?

אלא לאו, דאיפטרו להו במנין הראוי

. כלומר, הפסוק בא למעט אותם שכבר עברו ולא נתעשרו, ופטורם הוא משום "מנין הראוי, פוטר", וכדרבא!

ומסקינן: אכן

שמע מינה

שמנין הראוי פוטר.

תניא כוותיה דרבא

:

היו לו עשרה טלאים והכניסן לדיר, ומנה חמשה, ומת אחד מהם

:

אם מן המנויים מת

, הרי זה ממשיך ו

מונה ומשלים עליהם

עד עשרה, ומעשר.

ואם משאינן מנויים מת

ונמצא שאינו יכול להשלים למנין עשרה, הרי ה

מנויים פטורים

משום מנין הראוי, כי בשעה שמנאן היו ראויים למעשר,

ו

אותן

שאינן מנויים מצטרפין לגורן אחר

.

ואמר רבא

:

מנין הראוי פוטר, כשבשעת יציאתם היו בדיר מספר בהמות הראוי להשלים המנין.

אין בהמות מצטרפות למעשר אלא כשיצאו בפתח אחד, אבל אין מצרפים בהמות שיצאו בשני פתחים.

היו לו ארבעה עשר טלאים, והכניסן לדיר

שיש לו שני פתחים -

א.

ויצאו ששה בפתח זה, וארבעה בפתח זה

שאינם מצטרפים לחיוב מעשר,

וארבעה נשתיירו שם

בדיר:

אם אותן ארבעה

שנשתיירו בדיר -

בפתח שיצאו בו הששה, יצאו

:

הרי זה

נוטל אחד מהם

למעשר, שהרי נצטרפו בפתח אחד,

והשאר

היינו אותם שיצאו בפתח שני -

מצטרפין לגורן אחר

, ולא נפטרו במנין הראוי, שהרי בשעת יציאתם כבר לא היו בדיר מספיק טלאים כדי להשלים המנין.

ואם לאו

, שלא יצאו הארבעה שנשתיירו בדיר באותו פתח שיצאו בו הששה, אלא בפתח השני:

הרי ה

ששה פטורין

משום מנין הראוי שהרי בשעת יציאתם היו טלאים בדיר כדי להשלים המנין,

וארבעה ארבעה

, היינו הארבעה שיצאו בפתח אחר, והארבעה שנותרו ויצאו אף הם בפתח אחר,

מצטרפין לגורן אחר

, שהרי בשעת יציאתם כבר לא היה בדיר כדי להשלים המנין.

ב. ואם

יצאו ארבעה בפתח זה, ו

לאחריהם

ששה בפתח זה, ונשתיירו שם

בדיר

ארבעה

:

אם אותם ארבעה

שנשתיירו בדיר

בפתח שיצאו בו הששה

-

יצאו

:

הרי זה

נוטל מהם אחד

למעשר.

והשאר

הן אותן ארבעה שיצאו ראשונה בפתח אחר -

פטורים

משום מנין הראוי, כי בשעת יציאתם היה בדיר כדי להשלים המנין.

ואם לאו

, היינו, שיצאו הארבעה שנשתיירו בדיר באותו פתח שיצאו בו הארבעה הראשונים:

הרי ה

ארבעה

שיצאו ראשונים בפתח,

ו

ה

ששה

שיצאו בפתח אחר,

פטורים

משום מנין הראוי, שהרי כולם היו ראויים בשעת יציאתן שיושלם המנין באותו פתח.

ו

אותן

ארבעה

שנשתיירו בדיר ויצאו בפתח שיצאו בו הארבעה הראשונים, כיון שבשעת יציאתם כבר לא היה בדיר כדי להשלים המנין, הרי הן

מצטרפין לגורן אחר

.

ג. ואם

יצאו ארבעה בפתח זה, וארבעה בפתח זה, ונשתיירו שם ששה

:

אם אותן ששה יצאו בפתח אחד

, שלא נחלקו, ויצאו באחד משני הפתחים של הדיר:

הרי זה

נוטל מהם

[מן הארבעה והששה שיצאו באותו פתח]

אחד

למעשר,

והשאר

הן הארבעה שיצאו בפתח אחר -

פטורים

משום מנין הראוי, שהרי בשעת יציאתם נותרו ששה בדיר להשלים מנינן.

ואם לאו

, שנחלקו הששה, ויצאו שלשה בפתח אחד, ושלשה בפתח אחר:

הרי ה

ארבעה

שיצאו בפתח אחד

וארבעה

שיצאו בפתח שני

פטורים

משום מנין הראוי.

ו

ה

ששה מצטרפין לגורן אחר

.

ומקשינן:

מאי קא משמע לן

רבא במימרא זו,

דמנין

ה

ראוי פוטר!?

והאמר רבא חדא זימנא

[הרי כבר אמר זאת רבא פעם אחת, כדלעיל]!?

ומשנינן: חידוש השמיענו רבא בחלק השלישי של מימרתו העוסקת בארבעה שיצאו בפתח זה וארבעה בפתח אחר, שהם פטורים משום מנין הראוי, ואף שבסופו של דבר יצאו הששה שנותרו בפתח של קבוצת ארבעה אחת בלבד:

כי

מהו דתימא: ודאי מנין הראוי אמרינן

, אבל

ספק מנין הראוי

, וכגון הכא - כשיצאו ארבעה בפתח זה וארבעה בפתח זה, וששה נותרו בדיר -

דחזי

הנותרים

להכא

לצאת בפתח זה להשלים מנין היוצאים שם,

ודחזי

אף

להכא

לצאת בפתח אחר להשלים מנין היוצאים שם,

לא אמרינן

שייחשב מנין הראוי, אלא נאמר: כיון שבסופו של דבר יצאו בפתח שני והשלימו את המנין שם, אין הארבעה שיצאו בפתח אחר פטורים משום מנין הראוי.

קא משמע לן

.

ואמר

עוד

רבא

:

היו לו חמשה עשר טלאים, לא יאמר

"

אברור

עשרה ואכניסם לדיר, ואטול מהם אחד, והשאר פטורים

".

אלא כונסן

כולן

לדיר, ומוציא עשרה ונוטל מהם אחד, והשאר

אינם פטורים אלא

מצטרפין לגורן אחר

.

תניא נמי הכי

כדברי רבא:

היו לו חמשה עשר טלאים

,