Bechorot 57a — o Talmud em português

ואזדא רבי יוחנן לטעמיה

, הולך רבי יוחנן לשיטתו, שאמר במקום אחר "אין ברירה":

דאמר רבי אסי אמר רבי יוחנן: האחין שחלקו לקוחות הן

, שנטל כל אחד חלק ירושתו של חבירו,

ומחזירין זה לזה ביובל

כשאר מקח, ואין אומרים ברירה לומר שזה חלקו המגיעו משעה ראשונה.

וצריכי

שתי מימרות אלו:

דאי אשמועינן

רק

הכא

גבי מעשר בהמה - שבכל אופני החלוקה הרי הם פטורים ממעשר בהמה משום שהם חשובים כלקוחות, הוה אמינא:

בהא

דוקא

קאמר רבי יוחנן

שהם כלקוחות, ולא משום שאין ברירה, אלא אף על גב דיש ברירה מכל מקום פטורים, משום דבעינן בהמה לחיוב מעשר

דומיא דבנך

, ו

מה בנך בברור לך, אף שורך וצאנך בברור לך

.

אבל

גבי חלוקת

שדה

ולענין יובל, נאמר:

מכר הוא דאמר רחמנא ליהדר ביובל, ירושה ומתנה לא

, וכיון דאמרינן "יש ברירה" הרי אינה מכר אלא ירושה.

ואי אשמועינן שדה

, הוה אמינא דוקא שם אמרינן דאין ברירה, כיון שהוא

לחומרא

לומר שיחזירו ביובל, כי לא פשוט לו לרבי יוחנן שאין ברירה, ומספק אמר להחמיר להחזיר ביובל -

אי נמי

, לא משום שאין ברירה אמר רבי יוחנן שיחזירו זה לזה ביובל, אלא לכך יחזירו כדי שתהיה השדה

כתחילה

, היינו, כשם שמתחילה היתה בלא חלוקה לאיש אחד, כך יחזור ביובל לאיש אחד.

אבל הכא

גבי מעשר בהמה, שאם אנו אומרים אין ברירה מקילים אנו ופוטרים אותם ממעשר בהמה,

אימא לא

נאמר כן -

לפיכך

צריכא

שתי המימרות.

מיתיבי

למאן דאמר "יש ברירה":

וכן השותפין שחלקו, אחד נטל עשרה

גדיים,

ואחד נטל

כנגדם

תשעה

גדיים

וכלב

, ונמצא שאחד מן הגדיים שלקח בעל העשרה הוא במחיר הכלב שנתן לשותף, ולפיכך: כל הגדיים

שכנגד הכלב

, היינו כל הגדיים שנטל בעל העשרה הרי הם

אסורין

להקרבה על המזבח משום "מחיר כלב", שתועבת ה' היא להקריבו על גבי המזבח.

ואותם הגדיים

שעם הכלב

, היינו הגדיים שנטל בעל התשעה והכלב, הרי הם

מותרים

.

והשתא מקשינן:

ואי אמרת

"

יש ברירה

",

ליברור חד מינייהו לבהדי כלב ולשקול והנך לישתרו

[יוציא אחד מן העשרה ויבררנו לומר שהוא זה שנתקבל במחיר הכלב, והשאר יותרו]!?

אמר

תירץ

רב אשי: אי דשוו כולהו להדדי, הכי נמי

[אילו היו מחירי כל גדי ומחיר הכלב שוים, אכן היה אפשר לומר "יש ברירה", וליחס גדי אחד כמחיר הכלב], ומיהו

הכא במאי עסקינן

:

בכגון

דלא שוו כולהו להדדי

[אין מחיר כולם שוה], והיו גדיי בעל העשרה שוים יותר מגדיי בעל התשעה,

ושוי האי כלבא חד ומשהו

[ושויו של הכלב כנגד שויו של גדי ומשהו מאלו של בעל העשרה].

והאי משהו משיך ואתי בכולהו

[והמשהו הזה נמצא בכל הגדיים שכנגדו], ושוב לא יתכן ליטול גדי ולומר: זה הוא מחיר הכלב.

מתניתין:

הכל נכנסין לדיר להתעשר, חוץ מן הכלאים

, שבא תיש על הכבשה וילדה,

והטריפה, ויוצא דופן

[שלא יצא כדרכו דרך רחם],

ומחוסר זמן

[קודם יום השמיני ללידתו],

והיתום

מאמו, וכפי שיבואר בגמרא טעם כל אלו.

ואיזהו יתום? כל שמתה אמו או שנשחטה, ואחר כך ילדה.

רבי יהושע אומר: אפילו נשחטה אמו, והשלח

[העור] של האם עדיין

קיים

בשעת לידת בנה,

אין זה יתום

.

גמרא:

שנינו במשנה: הכל נכנסין לדיר להתעשר, חוץ מן הכלאים והטריפה ויוצא דופן ומחוסר זמן והיתום:

שואלת הגמרא:

מנא הני מילי?

ומפרשת:

דתנו רבנן

: כתיב גבי שאר קדשים: "שור או כשב או עז כי יולד והיה שבעת ימים תחת אמו, ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה ה'":

ודרשינן: ממה שאמר הכתוב "

שור או כשב

" ולא "שור וכשב", למדנו:

פרט לכלאים

שהוא כשני מינים גם יחד, ואינו ראוי לקרבן אשה לה'.

וממה שאמר הכתוב: "

או עז

" ולא "כשב ועז", למדנו:

פרט לנדמה

, שאמו כבשה והוא דומה לעז.

"

כי יולד

"

פרט ליוצא דופן

.

"

והיה שבעת ימים

תחת אמו ומיום השמיני והלאה ירצה":

פרט למחוסר זמן

.

"

תחת אמו

"

פרט ליתום

שאינו תחת אמו, כי כבר מתה.

רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר: נאמר כאן

במעשר בהמה "כל אשר יעבור

תחת השבט

",

ונאמר להלן

בפסוק הנזכר לעיל

תחת אמו

", ללמדנו:

מה להלן פרט לכל שמות הללו

, וכפי שנתבאר,

אף כאן

במעשר בהמה

פרט לכל שמות הללו

.

וכן אנו לומדים ממעשר בהמה על שאר הקדשים בגזירה שוה זו:

מה כאן

במעשר בהמה

פרט לטריפה

,

אף להלן

בשאר קדשים

פרט לטריפה

.

שואלת הגמרא: זו ששנינו במשנתנו "

הכל

נכנסין לדיר להתעשר",

לאיתויי מאי

, מה בא לרבות לשון "הכל"?

ומפרשינן:

לאיתויי הא דתנו רבנן

:

הרובע

[בהמה הרובעת את האדם]

והנרבע

מן האדם,

והמוקצה

[שהפרישוהו להקריבו לעבודה זרה],

והנעבד

[שעבד את הבהמה עצמה, כגון שניסך לה בין קרניה],

והאתנן

זונה,

והמחיר

כלב,

וטומטום ואנדורגינוס

, שכל אלו פסולים לקרבן, ומכל מקום

כולן נכנסין לדיר להתעשר

.

רבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון: טומטום ואנדרוגינוס אין נכנסין לדיר להתעשר

.

ומקשינן:

ותנא דידן

התנא של משנתנו שפסל מלהכנס לדיר את כל השנויים במשנה, וריבה את אלו השנויים בברייתא ליכנס להתעשר - מאי קסבר:

אי גמר

"

תחת תחת

"

מקדשים

, אם כן,

הני

\- השנויים בברייתא -

נמי לא

יכנסו לדיר להתעשר,

ואי לא יליף

"תחת תחת", אם כן,

הני

השנויים במשנה

מנא ליה

שאינם נכנסים לדיר להתעשר!? ומשנינן:

לעולם גמיר

התנא של משנתנו "תחת תחת", ולפיכך פסל את כל השנויים במשנה,

והני

השנויים בברייתא -

רחמנא רבינהו

[ריבתה אותם התורה, כדמפרש ואזיל שהקישה התורה את הרובע הנרבע והאתנן, את המוקצה והנעבד - לבעל מום, וכשם שבעל מום חייב במעשר בהמה ונאכל לבעלים, אף אלו, אם כי אינם ראויים להקרבה, מכל מקום חייבים הם במעשר בהמה, ונאכלים במומם לבעלים].

דכתיב

גבי קרבנות בעלי מומין [ויקרא כב]: "

כי משחתם בהם מום בם, לא ירצו לכם

".

ותאנא דבי רבי ישמעאל

:

כל מקום שנאמר בו השחתה

וכגון הכא דכתיב "משחתם" -

אינו אלא דבר ערוה ועבודה זרה

. ומנין:

דבר ערוה, ד

הא

כתיב

בדור המבול [בראשית ו]: "

כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ

".

עבודה זרה, ד

הא

כתיב

[דברים ד]: "

פן תשחיתון ועשיתם לכם פסל תמונת כל סמל תבנית זכר או נקבה

" -

ו

אם כן, הקיש הכתוב את אלו לבעלי מומין, לומר לך:

כל

שהמום פוסל בו

, אף

דבר ערוה

[מפרש ואזיל הגמרא מה הוא דבר ערוה בבהמה]

ועבודה זרה

[מפרש לה ואזיל]

פוסלין בו, וכל שאין המום פוסל בו, אין דבר ערוה ועבודה זרה פוסלין בו

-

והאי מעשר

בהמה,

הואיל ולא פסיל ביה מומא

אלא מעשרו ונאכל לבעלים,

דכתיב

[ויקרא כז] גבי מעשר בהמה: "

לא יבקר בין טוב לרע

[בין תם לבעל מום]

ולא ימירנו

", אף

דבר ערוה ועבודה זרה נמי לא פסיל ביה

.

ואם כן, למדנו לכל השנויים בברייתא שהם חייבים במעשר בהמה, שהרי:

רובע ונרבע דבר ערוה

הם, והוקשו לבעל מום לחייבם במעשר.

מוקצה ונעבד עבודה זרה

הם, והוקשו לבעל מום לחייבם במעשר.

ואתנן

אף הוא

דבר ערוה

, והוקש לבעל מום.

ומחיר

כלב חייב במעשר בהמה, משום דהא

איתקיש לאתנן

, ואתנן הרי חייב במעשר מההיקש לבעל מום.

טומטום ואנדרוגינוס

אף הם חייבים במעשר בהמה, משום ד

קסבר

התנא דמשנתנו:

ספיקא הוא

, ולא בריה בפני עצמה, ואם כן, זכר או נקבה הוא, ובין כך ובין כך חייב במעשר.

הרי למדנו לכל השנויים בברייתא שהם חייבים במעשר בהמה.

מוסיפה הגמרא לבאר את טעמו של רבי שמעון בברייתא הפוטר טומטום ואנדרוגינוס ממעשר בהמה:

רבי שמעון בן יהודה אומר

משום רבי שמעון: טומטום ואנדרוגינוס אין נכנסים לדיר להתעשר, משום ד

קסבר לאו

ספיקא הוא

הן הטומטום והן האנדרוגינוס, אלא בריות בפני עצמם הם -

ואם כן, אינם חייבים במעשר בהמה, שהרי

מיעט רחמנא גבי קדשים

דבעינן

זכר ודאי

ונקבה ודאית

וכמו שנאמר: "זכר תמים" ו"נקבה תמימה"

ולא טומטום ואנדרוגינוס

, ו

מעשר נמי גמר

"

תחת תחת

"

מקדשים

.

תנו רבנן

:

הכל נכנסין לדיר להתעשר, חוץ מן הכלאים והטריפה, דברי ר

"

א בר יהודה איש כפר ברתותא, שאמר

דין זה

משום רבי יהושוע

.

אמר רבי עקיבא: אני שמעתי הימנו

[מרבי יהושע]:

אף יוצא דופן ומחוסר זמן ויתום

אינם נכנסים לדיר להתעשר, וכאשר כן מבואר גם במשנתנו.

ו

מקשינן ל

תנא קמא: אי גמר

"

תחת תחת

"

מקדשים

, אם כן, אף

הני

יוצא דופן מחוסר זמן ויתום -

נמי לא

יתעשרו, כיון שבקדשים הם פסולים -

ואי לא גמר

גזירה שוה ד"תחת תחת", אם כן, תיקשי:

בשלמא טריפה

שאינו נכנס לדיר להתעשר לפי תנא קמא, ניחא שפיר, כי "

כל אשר יעבור תחת השבט

"

כתיב

, ולמדנו:

פרט לטריפה שאינה עוברת

.

אלא כלאים

שאינם מתעשרים

מנא ליה

לתנא קמא, והרי אף שבקדשים הוא פסול, הרי תנא קמא לא יליף "תחת תחת"!?

ומשנינן:

לעולם גמר

תנא קמא "תחת תחת", ודקשיא לך: אם כן, אף יוצא דופן מחוסר זמן ויתום לא יכנסו לדיר להתעשר, אומר לך: