Versão em texto deste daf: original e tradução
Bechorot 39b — o Talmud em português
Bechorot 39b do Talmud Babilônico: tsurat ha-daf com Rashi e Tossafot, tradução e notas. Leia online, de graça.
Texto original — Bechorot 39b
והאמר רב זירא אמר רב: הצורם אוזן הפר
של הכהן משיח לאחר שחיטה,
ואחר כך קיבל דמו, פסול
, משום שגם בשעת קבלה צריך שיהיה הקרבן שלם.
שנאמר, "ולקח מדם הפר".
ודרשינן מה"א דהפר -
הפר שהיה כבר!
דהיינו, שיהיה שלם בשעת קבלת הדם כפי שהיה שלם בשעת השחיטה. הלכך ליכא למימר שחסרה לו כוליא לאחר שחיטה.
אלא
הכי מתרצינן:
כאן,
דפסלינן, איירי
שחסרה
לאחר שחיטה,
קודם קבלה.
כאן,
דמכשרינן, איירי
שחסרה לאחר קבלה.
ופרכינן:
ו
אם חסרה
לאחר קבלה
ו
קודם
ה
זריקה
-
מי שרי?
והתניא
: כתיב גבי קרבן פסח
"שה תמים זכר בן שנה יהיה לכם".
ודרשינן:
שיהא תמים בן שנה
[דהיינו בתוך שנתו הראשונה, שעדיין לא מלאה שנה ללידתו]
, בשעת
שחיטה.
דכתיב לפני זה "תכוסו על השה" דהיינו שחיטה.
ומנין
שיהיה תמים אף
בקבלה והולכה והזייה?
תלמוד לומר: "יהיה"
-
שיהיו כל הויותיו
כשהוא
תם, ובן שנה.
ואם כן אי אפשר לומר דאיירי בחסרו לאחר קבלה.
ומתרצינן:
תרגמא
הא דקתני שיהיו כל הויותיו,
אבן שנה
בלבד [ש"יהיה" כתיב בסמוך לו], דצריך להיות בתוך שנתו הראשונה עד לאחר זריקה. אבל לענין תם לא בעינן שיהיה שלם אלא עד לאחר קבלה.
הכי נמי מסתברא,
דאם נעשה מחוסר אחר קבלה כשר.
דתניא: רבי יהושע אומר: כל הזבחים שבתורה ש
נאבד הבשר והחלב ו
נשתייר מהן כזית בשר,
שהוא שיעור אכילת אדם
או כזית חלב,
שהוא שיעור אכילת מזבח,
זורק את הדם.
אך אם לא נשתייר כזית לא זריק את הדם.
קתני מיהא, נשתייר כזית זריק. והא אין לך בעל מום גדול מזה שחסר כולו חוץ מכזית, ובכל זאת כשר.
שמע מינה
: דדרשא דיהיו כל הויותיו, אבן שנה קאי.
והוינן בה: וכי למה צריכין אנו לרבות פסול דבן יותר משנה בשאר עבודות כבשחיטה? והלא כיון דבשעת שחיטה היה בן שנה -
מי איכא מידי דבשעת שחיטה הוי בן שנה
[דהיינו בתוך שנתו הראשונה],
ובשעת קבלה והולכה הוי בן שתי שנים
[דהיינו שכבר נכנס לשנתו השניה]!?
אמר רבא: זאת אומרת,
מדדרשינן מקרא שצריך להיות בן שנה עד ההזיה כי
שעות פוסלות בקדשים,
דמחשיבין את השנה משעה שנולד. ואם נולד בשנה שעברה בערב פסח בשעה שמינית יזהר שישחטנו ויזרקנו קודם שעה תשיעית.
לימא
הך בעיא דרב אחדבוי אי יש מחוסר אבר בפנים היא
כתנאי.
דתניא: כתיב
"ומעוך וכתות ונתוק וכרות
לא תקריבו לה'".
"כתות" שכתתו באבנים עד שנימוח.
"נתוק" שניתק ביד, לגמרי, אך עדיין תלויין הביצים בכיס.
"כרות" בסכין, ולא ניתק לגמרי אלא עדיין תלויין ומעורין קצת בכיס.
ו
כולן
אמורים
בביצים, דברי רבי יהודה.
ותמהינן:
בביצים ולא בגיד?
והא בגיד הוי טפי מום כיון שהוא גלוי.
ומבארינן:
אימא, אף בביצים דברי רבי יהודה.
רבי אליעזר בן יעקב אומר: כולן בגיד.
ולא בביצים.
רבי יוסי אומר: "מעוך וכתות" אף בביצים. "נתוק וכרות" בגיד אין, בביצים לא.
מאי לאו בהא קמיפלגי: דמר סבר, חסרון מבפנים שמיה חסרון.
והיינו רבי יהודה דאמר כולן אף בביצים.
ומר סבר,
חסרון מבפנים
לא שמיה חסרון.
והיינו רבי אליעזר בן יעקב דאמר כולן בגיד, ולא בביצים.
ותסברא, רבי יוסי מאי קסבר?
אי קסבר חסרון מבפנים שמיה חסרון, אפילו "נתוק וכרות"
בביצים
נמי.
ומאי טעמא אמר "נתוק וכרות" רק בגיד.
ואי קסבר,
חסרון שבפנים
לא שמיה חסרון. אפילו "מעוך וכתות" נמי לא
להוי מומא בביצים?
אלא
דכולי עלמא סברי דחסרון מבפנים לא הוי חסרון. ו
הכא, במומין שבגלוי קמפלגי
[ולא בבעיין דלעיל, אלא אי הוי הכא מום שבגלוי].
רבי יהודה סבר: "מעוך וכתות"
בביצים
הוי מומא
משום
דמיכווצן.
שהכיס מתכווץ ועל ידי זה ניכר.
"נתוק וכרות"
נמי
הוי מומא דהא תליין
הביצים למטה יותר מקודם וניכר המום בחוץ.
רבי אליעזר בן יעקב סבר: "מעוך וכתות"
בביצים
לא הוי מומא. דמעיקרא נמי
כשהן בריאות
זמנין דמיכווצן,
שהביצים עולות למעלה בבטן וכוויץ הכיס.
"נתוק וכרות"
בביצים
לא הוי מומא. דמעיקרא נמי
כשהן בריאות
זמנין דתליין,
הלכך לא הוי מום שבגלוי.
ורבי יוסי סבר: "מעוך וכתות"
בביצים
הוי
מומא. דהא ליתנהו
שהרי נימוחו. הלכך חשיב מום ניכר.
"נתוק וכרות"
בביצים
לא הוי מומא, דהא איתנהו.
ולא חשיב מום גלוי כי מעיקרא נמי זימנין דתליין. אבל בגיד הוי מום.
מתניתין:
נפגם הזובן,
נחסר הכיס שהגיד של הבהמה חבוי בו.
או העריה,
בית הרחם
של נקבה, במוקדשין
בשאר קדשים שבאין מן הנקבה [אבל לא בבכור שהוא זכר].
נפגם הזנב, מן העצם אבל לא מן הפרק.
אם עצם הזנב נפגם הוי מום. אך בפרקים שבין החוליות חוזר ומתרפא.
או
שהיה
ראש זנב מפציל עצם,
ראש הזנב התלוי למטה נקלף העור והבשר ונשאר העצם מגולה. ושוב אינו חוזר ומתרפא.
או שיש בשר בין חוליא לחוליא מלא אצבע,
שהחוליות שבזנב רחוקות זו מזו כשיעור רחבו של אגודל.
גמרא:
אמר רבי אלעזר: נפגם
הזובן הוי מום.
ולא ניטל
לגמרי
.
דניטל לא הוי מום דחוזר לאיתנו.
ודוקא
כיס
דהיינו הזובן אם נפגם הוי מום.
ולא זכרות,
הגיד עצמו. דגיד עצמו שנפגם מעלה ארוכה.
תניא נמי הכי: נפגם ולא ניטל, כיס ולא זכרות.
אמר רבי יוסי בן המשולם: מעשה בעין בול באחד שנטלו זאב
את כל הזובן.
וחזר לאיתנו
22 .
שנינו במשנה:
נפגמה הזנב מן העצם.
או שיש בשר בין חוליא לחוליא מלא אצבע.
תנא: אצבע שאמרו, אחד מארבעה בטפח של כל האדם.
והיינו אגודל דממנו יש ארבעה בטפח.
והוינן בה:
למאי הלכתא
שנינו שיעור של אצבע?
אמר רבה: לענין
מצות
תכלת
בציצית.
דתניא: כמה חוטין הוא נותן
בכנף הבגד?
בית שמאי אומרים ארבעה.
ובית הלל אומרים שלשה.
וכמה תהא משולשת?
פירוש, כמה תהא תלויה בנקב למעלה משפת כנף הבגד [שאין נותנין אותה בשפת הבגד].
בית שמאי אומרים: ארבעה
אצבעות
.
ובית הלל אומרים: שלש
.
ושלש
אצבעות
שאמרו בית הלל
, שיהיה השיעור בכל אצבע -
אחד מארבע בטפח של כל אדם.
דהיינו שלשה גודלין. וכל רוחב של גודל הוא אחד מארבעה בטפח.
רב הונא בריה דרב יהושע אמר
: הנפקא מינה לאצבע הוא ביחס
לשתי אמות.