Versão em texto deste daf: original e tradução
Bechorot 26b — o Talmud em português
Bechorot 26b do Talmud Babilônico: tsurat ha-daf com Rashi e Tossafot, tradução e notas. Leia online, de graça.
Texto original — Bechorot 26b
כיון
דעיקר לאו לכפרה אתי
, יש לחוש דילמא
משהי לה
.
או דילמא: כיון דעולה נמי מכפרא אעשה
[כיון שיש בעולה כפרה על מצוות עשה שעבר]
לא משהי לה
, ומותר השער.
תא שמע
דלא גזרינן בעולה דילמא משהי לה, ממה ששנינו בברייתא המובאת לעיל:
התולש צמר מבכור תם אף על פי שנולד בו מום, שחטו אסור
, בכור בעל מום שתלש ממנו ואחר כך מת, עקביא בן מהללאל מתיר, וחכמים אוסרים.
וסבורה הגמרא לפרש:
טעמא דתולש
בכוונה מבכור תם הוא דאסור אף על גב דשחטו,
הא נתלש שרי
אפילו מבכור תם, ולא חיישינן דילמא משהי לה, דבקרבן שהוא צריך להקריב לא חיישינן שמא ישהנו,
וכל שכן עולה
תמימה
דלא משהי לה
, כיון שיש בה גם כפרה.
ודחינן:
הוא הדין אפילו נתלש נמי אסור
בתם ואפילו לעקביא,
והאי דקתני
"
תולש
"
להודיעך כחו דעקביא, דבבעל מום אפילו בתולש נמי שרי
, כמבואר בברייתא.
ומקשינן:
והאנן
"
נשר
" מבעל מום
תנן
שמתיר עקביא, והאיך שנינו בברייתא שאפילו בתלש מבעל מום מתיר עקביא!?
ומשנינן:
תנא
במשנתנו "
נשר
" כדי
להודיעך כחן דרבנן
, שהם אוסרים אפילו בנשר מאליו -
תנא
בברייתא "
תולש
" בכוונה כדי
להודיעך
כחו דעקביא
, שהוא מתיר אפילו בתולש.
שנינו במשנה:
צמר המדובלל
שבבכוראת שנראה מן הגיזה מותר, ואת שאינו נראה מן הגיזה אסור:
ומפרשת הגמרא:
היכי דמי
צמר ש
אינו נראה מן הגיזה
אלא כתלוש מתחילה?
אמר רבי אלעזר אמר ריש לקיש: כל שעיקרו הפוך כלפי ראשו
, כלומר כפול הוא באמצעיתו, ועיקרו כמו ראשו נראים מבחוץ.
רב נתן בר אושעיא אמר: כל שאינו
מתמעך עם הגיזה
שגזז עכשיו, אלאנראה עולה למעלה.
ומפרשינן:
וריש לקיש מאי טעמא לא אמר כרב נתן בר אושעיא
שהחמיר יותר?
אמר רבי אילעא: קסבר ריש לקיש: לפי שאי אפשר לגיזה בלא נימין המדולדלות
. כלומר, אין לך גיזה שאין חלקה עולה למעלה, ואם תאמר שבכי האי גוונא אסור, אין לך גיזה מותרת.
הדרן עלך פרק הלוקח בהמה
--- title: "חברותא - בכורות — פרק רביעי - עד כמה" source: "https://www.toratemetfreeware.com/online/f02369.html#HtmpReportNum0003L5" chapteranchor: "HtmpReportNum0003L5" --- פרק רביעי - עד כמה
Оригинал главы פרק רביעי - עד כמה
מתניתין:
עד כמה
זמן
ישראל חייבין ליטפל בבכור,
ולהתעסק בו ולגדלו עד שיתנו לכהן?
בהמה דקה,
חייבים לטפל בה
עד שלשים יום, וב
בהמה
גסה, חמישים יום.
רבי יוסי אומר: ב
בהמה
דקה
צריך לטפל בה
שלשה חדשים
מפני שטפולה של דקה מרובה. דכיון ששיניה דקות אינה יכולה לחיות בלא אמה.
ומאימתי הוא מונה לו? אם תם הוא, מונה לו מיום שמיני שרק מאותו היום הוא ראוי להקרבה.
ואם
אמר לו הכהן בתוך זמן זה
שמוטל על הבעלים לטפל בה -
תנהו לי,
ואני אטפל בו,
הרי זה לא יתננו לו,
משום דנראה ככהן המסייע בבית הגרנות, שטורח עבור ישראל כדי שיתן לו מתנות כהונה.
ואם
הבכור
בעל מום הוא, ואמר
לו הכהן -
תנהו לי
קודם הזמן, כדי
שאוכלנו
-
מותר
לישראל ליתן לו, הואיל והוא ראוי לאכילה לאלתר אין זה ככהן המסייע בבית הגרנות.
ובשעת
שהיה
המקדש
קיים והבכור היה קרב למזבח. הרי
אם היה
בכור
תמים
ואמר לו,
תן
לי [ולא אטפל בו, אלא]
ואקריבנו,
מותר
ליתן לו.
מצות
הבכור
שיהיה
נאכל שנה בשנה,
היינו תוך שנה ללידתו.
בין
אם הוא
תם, בין
אם הוא
בעל מום,
שנאמר:
"לפני ה' אלוהיך תאכלנו שנה בשנה".
ואם
נולד בו מום בתוך שנתו, רשאי לקיימו כל שנים עשר חדש.
נפל בו מום
לאחר שנתו, אינו רשאי לקיימו אלא עד שלשים יום.
גמרא:
והוינן בה:
מנא הני מילי
שחייב הישראל לטפל בבכור בהמה דקה שלושים יום ובבהמה גסה חמשים יום?
אמר רב כהנא: דאמר קרא,
"מלאתך ודמעך לא תאחר, בכור בניך תתן לי". "כן תעשה לשורך לצאנך".
והכי דרשינן לה:
"בכור בניך תתן לי"
שלאחר שלשים יום תפדנו.
"כן תעשה לצאנך"
תתנו לאחר שלשים יום.
"מלאתך ודמעך לא תאחר".
"מלאתך", אלו הבכורים, "לא תאחר" - אלא תביאם לבית הבחירה.
וכשם שהבכורים באים לאחר חמישים יום שבין פסח לעצרת -
"כן תעשה לשורך",
שתתננו לכהן לאחר חמישים יום.
ומקשינן:
איפוך אנא?
ונדרוש: בכור בניך תתן לי - כן תעשה לשורך. ונאמר, שזמנו לטיפול הוא שלשים יום כפדיון הבן. מלאתך ודמעך לא תאחר - כן תעשה לצאנך. ויהיה זמנו של צאן לטיפול, חמישים יום.
ומתרצינן:
מסתברא,
דדרשינן
דמוקדם למוקדם.
שהנכתב מוקדם בפסוק הראשון - הבאת בכורים - ילמד על הנכתב מוקדם שבפסוק השני - שור.
דמאוחר
בפסוק הראשון - פדיון הבן - ילמד
לדמאוחר
על צאן, שנכתב השני, בפסוק השני.
ומקשינן:
אדרבה!
הוה ליה למדרש,
דסמיך ליה לדסמיך ליה.
שסוף הפסוק הראשון - "בכור בניך", ילמד על הסמוך לו, שהוא הראשון שבפסוק השני - "כן תעשה לשורך".
אלא אמר רבא
: מהכא דרשינן לה. "כן
תעשה
לשורך". והאי קרא אייתר, דהוה ליה למכתב בכור בנך שורך וצאנך תתן לי. וקאתי למדרש:
הוסיף לך הכתוב עשייה אחרת בשורך.
ומקשינן:
ואימא
בעינן
שיתין יומין?
והפסוק בא להוסיף עשיה שלשים יום, על העשיה של פדיון הבן!?
ומתרצינן:
לא מסרך
[כמו - מסר לך]
הכתוב
שיעור עשיה.
אלא לחכמים
מסרם, והם אמרו חמשים יום.
תניא כוותיא דרבא: "בכור בניך תתן לי
-
כן תעשה לצאנך".
מלמד שבהמה דקה מטפל בה שלשים יום, ואחר כך נותנה לכהן.
יכול אף לשורך
גם כן שלשים יום, ולא חמישים?
תלמוד לומר: "תעשה". הוסיף לך הכתוב, עשיה אחרת בשורך. ולא מסרך הכתוב, אלא לחכמים.
מכאן אמרו: עד כמה ישראל חייבין לטפל בבכור? בבהמה דקה שלשים יום. בגסה חמשים יום.
רבי יוסי אומר: בדקה
מטפל בה
שלשה חדשים.
ואחר כך נותנה לכהן. והטעם שמגדלה כל הרבה זמן:
מפני שטפולה
של בהמה דקה
מרובה.
מאי מפני שטפולה מרובה?
תנא: מפני ששיניה דקות,
ואינה יכולה לאכול עשב. ואם לא תהיה עם אמה תמות.
שנינו במשנה:
אם אמר לו הכהן בתוך הזמן תנהו לי, הרי זה לא יתן לו
:
והוינן בה:
מאי טעמא
לא יתן לו?
אמר רב ששת: מפני שנראה ככהן המסייע בבית הגרנות.
שמונע מהישראל את הטרחה בטפולה במשך הזמן שצריכה להיות אצלו ותמורת זה הוא נותן לו את הבכור. וזה ככהן המסייע לבעל השדה לדוש ולזרות את התבואה בבית הגרנות כדי שיתנו לו את התרומה, ואסור כדלקמן.
תנו רבנן: הכהנים והלוים והעניים המסייעים בבית הגרנות
כדי לקבל תרומות ומעשרות,
ובבית המטבחים
כדי לקבל זרוע לחיים וקיבה -
אין נותנים להם תרומה ומעשר בשכרן. ואם עושין כן,
שטורחים אצל הבעל הבית כדי שיתן להם מתנות -
חיללו
קדשי השם!
ועליהן הכתוב אומר: "שחתם ברית הלוי". ואומר: "ואת קדשי בני ישראל לא תחללו ולא תמותו".
מאי ואומר?
וכי תימא
שחילול התרומות ומעשרות
מיתה לא
מחייב -
תא שמע: "ואת קדשי בני ישראל לא תחללו ולא תמותו".
ובקשו חכמים לקונסן.
את בעלי הבתים שנותנים להם לסייע בבית הגרנות,
ו
הקנס -
להיות מפרישין עליהן תרומה
ומעשר
משלהם
פעם שניה.
ומפני מה לא קנסום
חכמים?
כי חששו
דלמא אתי לאפרושי מן הפטור על החיוב.
שמא כשיבוא לעשר טבל גמור [שחייב בתרומות ומעשרות מהתורה] יעשר עליו מפירות אלו שחייבים בהפרשה רק מדרבנן, שמן התורה הם כבר מעושרים. ולכן לא קנסום חכמים לעשר שוב.