Bechorot 23a — o Talmud em português

לרבי אליעזר, מה תהא עליהן?

והיינו, האם כשם שרבי אלעזר סובר שאותה סאה שהורמה היא הסאה שנפלה, כך הוא גם סובר ששאר התבואה היא בודאי טהורה?

וקאמר:

יאכלו נקודין או קליות, או ילושו במי פירות, או יתחלקו לעיסות, ובלבד שלא יהא במקום אחד כביצה.

ואמר

על כך

עולא: מה טעם

יש להזהר שלא יאכל הפירות באופן שיכול לבא לידי טומאה? והרי לרבי אליעזר אמרינן שהסאה שהורמה היא תרומה והשאר חולין, ולא איכפת לן בטומאתם.

ומפרש:

גזירה שמא יביא קב חולין טמאים ממקום אחר,

שנטמאו, ורוצה לטהרם,

ו

יקח גם

קב חולין ועוד

משהו

ממין זה,

דהיינו, מהתבואה שנפלה לתוכה התרומה הטמאה, ויערבם יחד, כי

סבר

האי גברא,

איבטלינהו ברובא!

שהרי הקב מתבטל בקב ועוד תוספת, לפי שהוא רב ממנו.

ו

אולם,

כיון דאיכא האי משהו

, היות ובתבואה שנפלה לתוכה התרומה, מעורב חלק קטן שהוא תרומה טמאה שנתערבה בפירות והתבטלה בתוכם, הרי

מצא מין את מינו, וניעור!

כי עכשיו, כאשר מתערב כאן קב חולין טמאים, מוצאת התרומה הטמאה את הטומאה האחרת של קב החולין, ומצטרפת עתה אליה, ועל ידי כך היא ניעורה ואינה בטילה ברוב.

ומכאן מביא רב דימי סייעתא, דאמרינן טומאה שבטלה חוזרת וניעורה. ולכן, מצטרפים גם המים שבקדירה אל הציר שמעורבת בו טומאה, והטומאה שהתבטלה ברוב, חוזרת וניעורה.

אמר ליה

אביי לרב דימי: וכי

אם

מצינו ש

טומאה עוררת טומאה,

כדאמרינן הכא, שהתרומה הטמאה שכבר בטלה חוזרת וניעורה ותטמא, על ידי שמצאה טומאה אחרת, האם גם נאמר ש

טהרה עוררת טומאה!?

הרי המים שבקדירה הם טהורים, ומדוע הינך סובר שהמים האלו הטהורים יעוררו את הטומאה שבמים הבלועים בתוך הציר.

איתיביה

לרבי ירמיה, שאמר, אף על פי שבטלה הטומאה ברוב, מכל מקום מצא מין את מינו וניעור, ממה ששנינו במסכת פרה [ט ז]:

אם היה

אפר

פרה אדומה

כשר

להזיית טמאי מתים שהוא מטמא במגע ובמשא,

שנתערב באפר מקלה

[סתם אפר]

הולכין אחר הרוב לטמא

, שאם רובו אפר כשר הרי הוא מטמא, ואם רובו אפר מקלה אינו מטמא -

ו

מבואר, ד

אי רובא אפר מקלה לא מטמא, ואי אמרת: טומאה

המתבטלת ברוב לא בטלה לגמרי, אלא

כמאן דאיתיה דמי

, עד שאתה אומר: אם מצא את מינו הרי הוא ניעור, אם כן, תיקשי:

כשנתבטל האפר הכשר ברוב אפר מקלה,

נהי דבמגע לא מטמא

ומשום שכשנגע אנו אומרים: ברובו נגע שאינו מטמא, מכל מקום

לטמא במשא

[שאפר פרה מטמא בין במגע ובין במשא], שהרי בהכרח נשא גם את האפר המטמא שבתערובת!? ומשנינן:

הא איתמר עלה

[אכן שנינו]:

אמר רבי יוסי ברבי חנינא: טהור מלטמא במגע, אבל מטמא במשא

דטומאה כמאן דאיתיה דמי.

ואכתי מקשינן:

והאמר רב חסדא

: בשר

נבילה בטילה בשחוטה

, כגון שנתערבה חתיכה אחת של נבילה בשתי חתיכות של שחוטה, הרי הנבילה בטלה, כי מין בשאינו מינו הוא, כיון

שאי אפשר לשחוטה

שתיעשה נבילה

.

הרי מבואר שנבילה בטלה מלטמא, והרי נבילה מטמא במשא, ואם אתה אומר שטומאה כמאן דאיתיה דמי,

נהי דבמגע לא מטמא

שאם נגע באחת מן החתיכות הרי הוא טהור בודאי, ומשום שאנו אומרים בשחוטה נגע, מכל מקום

לטמא במשא

כשנשא כל החתיכות, שהרי בהכרח נשא גם את הנבילה!?

אמר להו

:

אתון, בדרב חסדא מתניתו לה

. כלומר, אתם שונים את דברי רב חסדא כמימרא בפני עצמה, ולכן הוקשה לכם: כיון שאמורא הוא צריך הוא לפרש את דבריו, ואילו רב חסדא לא חילק בין מגע לבין משא, ומשמע, שאף במשא אינו מטמא. ואולם:

אנן, בדרבי חייא מתנינן לה

, אנו שונים את דברי רב חסדא על דברי רבי חייא:

תני רבי חייא: נבילה ושחוטה בטילות זו

בזו

, ועל זה אמר רב חסדא: שנבילה היא שבטלה בשחוטה ולא שחוטה בנבילה. ומאחר שתנא אמרה, אין הוא צריך לפרש דבריו,

ואיתמר עלה

דרבי חייא:

אמר רבי יוסי ברבי חנינא: טהור מלטמא במגע, אבל מטמא במשא

.

ואכתי מקשינן ממשנתנו:

והא תנן: רבי אליעזר בן יעקב אומר: בהמה גסה ששפעה חררת דם, הרי זו תקבר ונפטרה מן הבכורה, ותני רבי חייא: אינה מטמאה לא במגע ולא במשא

ומשום ביטול ברוב וכדאמר רבי יוחנן לעיל -

ואי אמרת

טומאה כמאן ד

איתיה

, אם כן,

נהי דבמגע לא מטמא, תטמא במשא!?

אישתיק!

אמר ליה

:

דילמא שאני הכא, דהויא לה טומאה סרוחה

.

אמר ליה: הניחא לבר פדא דאמר: טומאה

חמורה

[טומאת משא נבילה]

עד לגר

. כלומר, כל זמן שהיא ראויה לאכילת גר תושב,

וטומאה קלה

[טומאת מגע נבילה]

עד לכלב

. כלומר, אפילו נפסלה מאכילת אדם הרי היא מטמאה במגע אבל לא במשא עד שתיפסל אפילו מאכילת כלב -

הא

חררת הדם

ודאי לא חזיא לגר

, ואכן יש לומר שמטעם טומאה סרוחה אינה מטמאה במשא, ואילו במגע אינה מטמאה משום שאנו אומרים שבדם הלידה נגע שהוא הרוב.

אלא לרבי יוחנן, דאמר

: