Bechorot 10b — o Talmud em português

אלא מחלוקת רבי שמעון ורבנן היא בפטר חמור ששחטו ולא ערפו, וכיון ששחטו ישראל, שחיטתו מחשיבה אותו לאוכל [וכמבואר במשנה בחולין קיז ב], וזה הוא טעמם של חכמים -

וגם רבי שמעון לא היה מטהרו מטומאת אוכלין בשחיטה גמורה של ישראל, אלא ש

הכא,

בברייתא שנחלקו רבנן ורבי שמעון בפטר חמור אם מטמא הוא טומאת אוכלין,

במאי עסקינן

: ב

כגון ששחטו

ישראל לפטר החמור כדי

להתלמד בו

הלכות שחיטה ולא שחיטה גמורה היא,

ו

נחלקו רבי שמעון וחכמים

בפלוגתא דנימוס ורבי אלעזר

כפי שיתבאר, וסובר רבי שמעון שאין זו שחיטה גמורה להחשיבו לאוכל, ולכן אינו מודה בפטר חמור שמטמא טומאת אוכלין, ואילו לרבנן אף שחיטה זו מחשבתו לפטר החמור לאוכל, ומטמא טומאת אוכלין.

דתניא: אמר רבי יוסי: סח לי נימוס אחיו של יהושע הגרסי, שהשוחט את העורב להתלמד בו

, הרי

דמו

שנפל על הזרעים

מכשיר

אותם לקבל טומאה, כדין דם שחיטה שהוא מכשיר.

רבי אלעזר אומר: דם שחיטה לעולם מכשיר

.

והרי קשה:

רבי אלעזר היינו תנא קמא!?

אלא לאו איסורו חישובו איכא בינייהו

, כלומר, מחלוקתם אכן אינה בדין ההכשר, אלא בדין העורב השחוט אם אוכל הוא לקבל טומאה, ונחלקו בשחיטה שאינה אלא להתלמד ולא לשם אכילה אם מועילה היא להחשיב אוכל:

תנא קמא סבר: דמו מכשיר לעלמא

[אם נפל על זרעים אחרים],

אבל לגופיה

[את עצמו] אינו מכשיר, כי מאחר ששחטו רק להתלמד בו

בעי מחשבה

לאכילה כדי שיטמא.

ואתא רבי אלעזר למימר: דם שחיטה לעולם מכשיר, ואפילו לגופיה

[לעורב עצמו]

נמי לא בעי מחשבה

.

הרי שנחלקו תנאים אלו בשחיטה על מנת להתלמד בה אם די בה כדי לקבל טומאת אוכלין, או צריך מחשבה מפורשת לאכילה, ובמחלוקת זו נחלקו רבי שמעון וחכמים בפטר חמור.

ומקשינן עלה:

ממאי

שטעמו של רבי אלעזר המחשיבו אוכל לטומאת עצמו, הוא משום שהשחיטה מועילה אפילו כשהיא להתלמד? והרי

דילמא טעמא דרבי אלעזר התם, דשאני עורב, הואיל ויש בו

חלק מ

סימני טהרה

של עופות, ולכן דינו לענין זה כנבלת עוף טהור שאינה צריכה מחשבה.

מוסיפה הגמרא לפרש:

ומנלן דסימני טהרה מילתא היא

[מנין שמשום שיש לו סימני טהרה, אף שאינו טהור דינו כטהור לענין טומאת אוכלין]?

ומפרשינן:

ד

הא

קתני עלה דההיא

ברייתא דלעיל גבי שפן וחזיר [והובא בגמרא בעמוד א]:

אמר רבי שמעון, מה טעם

מטמאים אלו טומאת אוכלים אף שטמאים הם,

הואיל ויש

[

בו

] [

בהן

] מקצת

סימני טהרה

.

וכי תימא

לדחות,

אי

טעמא דרבי אלעזר

משום סימני טהרה

הוא, אם כן

מאי איריא

"שוחט את העורב

להתלמד

" שהוא מקבל טומאת אוכלין, והרי

אפילו

אם שחטו

להתעסק

שהיא שחיטה פחותה משחיטה להתלמד -

נמי

מקבל העורב טומאת אוכלין, כיון שמטעם סימני טהרה מקבל הוא טומאה!?

ומשנינן:

אין הכי נמי

שלרבי אלעזר מקבל העורב טומאת אוכלין אף כששחטו להתעסק,

ו

מיהו

משום נימוס

נקטה הברייתא שחטו להתלמד, ללמדנו שלשיטתו אף שחיטה להתלמד שהיא טובה מן המתעסק, אינה מועילה להחשיבו אוכל לקבל טומאת אוכלין.

כאן שבה הגמרא לעיקר דברי רבה, שמודה רבי שמעון לאחר עריפה שהוא אסור:

איתיביה אביי

ממה ששנינו:

לא רצה לפדותו עורפו בקופיץ

[סכין ארוכה]

מאחוריו, וקוברו ואסור בהנאה, דברי רבי יהודה, ורבי שמעון מתיר

.

הרי מפורש שמתיר רבי שמעון בהנאה אפילו לאחר עריפה, ודלא כרבה!?

ומשנינן:

אימא

בברייתא:

ומחיים אסור

פטר החמור

בהנאה, ורבי שמעון מתיר;

אבל לאחר עריפה גם רבי שמעון מודה שהוא אסור בהנאה.

ומקשינן עלה:

והא מדסיפא מחיים הוי, רישא לאו מחיים

היא,

דקתני סיפא

:

לא ימיתנו

לפטר החמור

לא בקנה, ולא במגל, ולא בקרדום, ולא במגירה

[משור],

ולא יכניסנו לחדר וינעול דלת לפניו בשביל שימות

מרעב, אלא עורפו בקופיץ מאחוריו -

ואסור

פטר החמור

בגיזה ועבודה, דברי רבי יהודה, ורבי שמעון מתיר

בגיזה ועבודה שהיא הנאה מחיים.

הרי מבואר, שהסיפא היא שעוסקת בהנאת פטר חמור מחיים, ואם כן משמע שהרישא עוסקת בהנאת פטר החמור לאחר עריפה, ומכל מקום רבי שמעון מתיר, הרי דלא כרבה!?

ומשנינן: לא כאשר דקדקת, אלא

רישא וסיפא

של הברייתא עוסקות בהנאת פטר החמור

מחיים

, אלא שבשני ענינים של הנאה מחיים נחלקו:

רישא

נחלקו

בהנאת דמיו

, שאם השכירה לאחרים דמיו אסורים.

ואילו

סיפא בהנאת גופו

וכמו ששנינו "ואסור בגיזה ועבודה".

וצריכא

להשמיענו את מחלוקתם בין בהנאת גופו ובין בהנאת דמיו, משום,

דאי תנא הנאת דמיו

לבד, הייתי אומר:

בההיא

בלבד הוא ד

קא שרי רבי שמעון, אבל בהנאת גופו אימא מודה ליה לרבי יהודה

שהוא אסור בהנאה, ולכך שנינו בסיפא שרבי שמעון מתיר אף בגיזה ועבודה, דהיינו הנאה מחיים.

ואי תנא

את מחלוקתם

בהנאת גופו

בלבד, הייתי אומר:

בההיא

הוא ד

קאסר רבי יהודה, אבל בהנאת דמיו אימא מודה לרבי שמעון

שהם מותרים -

ולפיכך

צריכא

מחלוקתם הן בהנאת גופו והן בהנאת דמיו.

וכן

כמו רבה -

אמר רב נחמן אמר

רבה בר אבוה: מודה רבי שמעון לאחר עריפה שהוא אסור

בהנאה.

ואמר רב נחמן

בשם רבה בר אבוה:

מנא אמינא לה

[מנין למדתי כן]:

דתניא

: כתיב: גבי פטר חמור: "ואם לא תפדה

וערפתו

",

נאמר כאן

בפטר חמור לשון

עריפה, ונאמר להלן

בעגלה ערופה לשון

עריפה

["וערפו שם את העגלה בנחל"],

מה להלן

גבי עגלה ערופה

אסור

בהנאה לאחר עריפה,

אף כאן

בפטר חמור

אסור

הוא בהנאה לאחר עריפה; והרי:

מני

היא ברייתא זו?

אילימא רבי יהודה

היא, כך אי אפשר לומר, שהרי: אף

מחיים מיסר אסור

, ואילו הברייתא אינה אוסרתו אלא לאחר עריפה

; אלא לאו

בהכרח

רבי שמעון היא;

הרי למדנו שלאחר עריפה אף רבי שמעון מודה שהוא אסור בהנאה.

אמר ליה רב ששת

לרב נחמן:

ספרא חברך

[חבירך רב ספרא]

תרגומה

[פירשה] לאותה ברייתא באופן אחר, ולא תשמע ממנה שמודה רבי שמעון לאחר עריפה שהוא אסור בהנאה, וכך פירשה:

לעולם רבי יהודה

היא, ודקשיא לך: הרי אף מחיים אסור, לא תיקשי, שהברייתא באה לחדש שאף לאחר עריפה הוא אסור בהנאה,

ואיצטריך

להשמיענו כן, כי

סלקא דעתך

אמינא

, אף שכבר נאסר בהנאה, מכל מקום:

הואיל ועריפה במקום פדייה עומדת, מה פדייה מתרת

את פטר החמור בהנאה,

אף עריפה מתרת

אותו בהנאה -

קא משמע לן

הברייתא שאין העריפה מפקעת מן פטר החמור את איסור ההנאה שלו; ואם כן לא תלמד מכאן שרבי שמעון המתיר מחיים אוסר לאחר עריפה.

אמר רב נחמן, מנא אמינא לה

שמודה רבי שמעון לאחר עריפה שפטר החמור אסור בהנאה,

מדתני דבי לוי

בטעם שאמרה תורה לערוף את פטר החמור שלא פדאו בשה:

הוא הפסיד ממונו של כהן

שלא פדאו,

לפיכך יופסד ממונו

שיערפנו ויאסר בהנאה.

והרי:

מני

ברייתא זו?

אילימא רבי יהודה

היא, כך אי אפשר לומר, שהרי:

הא מיפסד וקאי

[הרי כבר מופסד פטר החמור אף קודם שיערפנו], שכבר נאסר מהנאה מחיים -

אלא לאו

בהכרח

רבי שמעון היא;

הרי מבואר, שמודה רבי שמעון לאחר עריפה שהוא אסור בהנאה.

ודוחה הגמרא את הראיה:

איבעית אימא רבי יהודה

היא, ובודאי לא תוכיח שרבי שמעון מודה לאחר עריפה שהוא אסור בהנאה

; ואיבעית אימא רבי שמעון

היא, ומכל מקום לא תוכיח שמודה רבי שמעון לאחר עריפה שהוא אסור.

ומפרשת הגמרא:

איבעית אימא רבי שמעון

היא, ומיהו ההפסד אינו מה שנאסר בהנאה, כי באמת מותרת הנבילה בהנאה, והפסד הממון הוא

לפחת מיתה

, שהפסיד פטר החמור מערכו על ידי העריפה, שקודם חמור ועכשיו נבילה.

ואיבעית אימא רבי יהודה

היא, ודקשיא לך: מה הפסיד זה, והרי כבר מחיים אסור הוא בהנאה, אימא לך:

אפסידא דביני ביני

, כלומר, הפסיד בעליו בעריפה את ההפרש שבין ערך חמור לערך שה כל שהוא, כי קודם העריפה היה יכול לפדותו בשה כל שהוא, והיה נשאר לו ההפרש, ועכשיו שערף הפסיד הכל.

וכן אמר ריש לקיש

כרבה, וכרב נחמן בשם רבה בר אבוה:

מודה רבי שמעון לאחר עריפה שהוא אסור

בהנאה.

ורבי יוחנן ואי תימא רבי אלעזר אמר: עדיין

אף לאחר עריפה -

היא מחלוקת

, שלרבי יהודה אסור הוא בהנאה, ורבי שמעון מתיר בהנאה אף לאחר עריפה.

איכא דמתני להא דרב נחמן

, יש ששנו את דברי רב נחמן בשם רבה בר אבוה - שפטר חמור לאחר עריפה אסור הוא בהנאה אפילו לרבי שמעון - לא כמימרא בפני עצמה אלא

אהא

, ביחס למשנה בקדושין נו ב ששנינו שם:

המקדש בפטר חמור

שהוא אסור בהנאה

אינה מקודשת;

ואמרו בני הישיבה:

לימא מתניתין דלא כרבי שמעון

, שהרי לרבי שמעון מותר פטר החמור בהנאה, ולמה אינה מקודשת, ועל זה

אמר

[פירש]

רב נחמן אמר רבה בר אבוה

, משנה זו כשקידשה בפטר חמור

לאחר עריפה, ודברי הכל

היא, שאפילו רבי שמעון מודה שהוא אסור בהנאה.

איכא דאמרי

: משנה זו קודם עריפה משמע, ואם כן קשה יותר:

הא מני

משנה זו

לא רבי יהודה ולא רבי שמעון

, שהרי:

אי רבי שמעון

שמתיר את פטר החמור בהנאה

תיקדש

האשה

בכוליה

חמור, שהרי מותר הוא בהנאה.

אי רבי יהודה

היא - שהוא באמת אוסר את פטר החמור בהנאה - תיקשי: מכל מקום

תיקדש בהך דביני ביני

[בהפרש שבין ערך חמור לערך שה], שהרי יכולה היא לפדותו בשה כל שהוא, והפרש הערך שלה הוא.

אמר רבה בר אבוה אמר רב

ליישב את המשנה בקדושין,

לעולם רבי יהודה

היא, ודקשיא לך: מכל מקום תתקדש בהפרש הערך שבין חמור לשה, לא תיקשי,

ו

אותה משנה עוסקת ב

כגון שאינו שוה

פטר החמור

אלא שקל, וסבר לה

התנא של המשנה בקדושין

כרבי יוסי ברבי יהודה

, שאף השה צריך שיהיה שוה לכל הפחות שקל, ואם כן לא תרויח האשה בפדיון ולא כלום.

דתניא

:

כתיב בפרשת פטר חמור "

תפדה

" "

תפדה

" שני פעמים, וכדי ללמד: "

תפדה

"

מיד

ואפילו בתוך שלשים ללידת פטר החמור, "

תפדה

" ואפילו בשה שהוא שוה

כל שהוא

.

רבי יוסי ברבי יהודה אומר: אין פדייה פחותה משקל

, וצריך שיהא השה שוה על כל פנים שקל; ולשיטתו, אם מקדש הוא בפטר חמור שאינו שוה אלא שקל אין לה ריוח בפדיון.

אמר מר

: "

תפדה תפדה

",

תפדה מיד, תפדה

, ואפילו בשה

כל שהוא

:

ומקשינן: הרי

פשיטא

שפודה מיד, וגם שאין שיעור לשה, שהרי אמרה תורה "ופטר חמור תפדה בשה", וכל הנקרא שמו "שה", ראוי הוא לפדיון!?

ומשנינן:

איצטריך

להשמיענו שפודה אף קודם שלשים יום, ולהשמיענו גם שאין שיעור לשה, כי

סלקא דעתך אמינא

:

הואיל ואיתקש

פטר חמור

לבכור אדם

, וכמאמר הכתוב "אך פדה תפדה את בכור האדם, ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה",

מה

בבכור אדם -

אחר שלשים

יום הוא שנפדה, שהרי נאמר בו "ופדויין מבן חודש תפדה",

ובחמש

סלעים הוא שנפדה -

האי

פטר חמור -

נמי

, נפדה רק

אחר שלשים, ובחמש

סלעים הוא נפדה, אבל אם היה השה שוה פחות מחמש סלעים אין פודין בו -

קא משמע לן

: "

תפדה

" ואפילו

מיד

, "

תפדה

", ואפילו בשה

כל שהוא

.

שנינו בברייתא:

רבי יוסי בר יהודה אומר אין פדייה פחותה משקל

:

ומקשינן עליו:

ממה נפשך, אי מקיש

רבי יוסי ברבי יהודה פטר חמור

לבכור אדם

, אם כן

חמש

סלעים

ליבעי

שיהא שוה שה הפדיון -

ואי לא מקיש

רבי יוסי פטר חמור לבכור אדם, אם כן

שקל מנא ליה

[מנין למד שיעור שקל לשה]!?

ומשנינן:

לעולם

אף רבי יוסי ברבי יהודה

לא מקיש

, ולכן אינו צריך חמש סלעים, ומיהו שקל בעי, כד

אמר רבא

:

אמר קרא

[ויקרא כז כה]: "

וכל ערכך יהיה בשקל הקדש

", ללמדנו:

כל ערכין שאתה מעריך לא יהו פחותין משקל

, ובכלל זה שה הפדיון של פטר החמור.