Beitzá 2b — o Talmud em português

אבל

ל

גבי

מוקצה ב

יום טוב, דסתם לן תנא

בסתם משנה

כרבי יהודה

שאוסר במקצה מדעתו דבר הראוי לשימוש.

דתנן

[לקמן לא א]:

אין מבקעין עצים

לצורך הדלקה ביום טוב

מן הקורות

המוכנות לבנין, שהן מוקצין מחמת חסרון כיס [ואסורין אפילו לרבי שמעון],

ולא מן הקורה

של הבית

שנשברה ביום טוב

, למרות שעתה הן ראויות להסקה, היות ואתמול הקצה האדם דעתו מהן, שהרי לא עמדו אז להסקה ו"מיגו דאיתקצאי בין השמשות איתקצאי לכולא יומא".

ואיסור המוקצה בקורת הבית שנשברה הוא רק לרבי יהודה. כי לרבי שמעון לא חלה הקצאתו מדעתו, כיון שאין אדם מקצה את הקורה הקצאה מוחלטת מדעתו, שהרי אם נשברה הקורה ביום טוב, ודאי כבר היתה רעועה מאתמול, והרי הוא "יושב ומצפה" בדעתו לאפשרות שהוא יעשה שימוש של הסקה בקורה הזו, ולכן, לפי רבי שמעון, לא חל עליה שם מוקצה .

וכיון שביום טוב מצינו שסתם התנא במשנה ש"אית לן מוקצה", דהיינו, שיש דין מוקצה מדעתו של האדם אפילו בדבר הראוי לשימוש, הוא הדין שיש מוקצה מדעתו של האדם בדבר הראוי לאכילה כמו תרנגולת ביום טוב, כשמקצה אותה מדעתו לגדל ביצים, ולא לאכילה.

ולכן

מוקים לה

רב נחמן

ל

דברי

בית הלל כרבי יהודה

שאוסרים ביצה שנולדה ביום טוב משום מוקצה.

ומעמיד רב נחמן את משנתנו בתרנגולת שהיא מוקצית מחמת שהיא עומדת לגדל ביצים, וגם הביצה שנולדה מהתרנגולת המוקצית אסורה באיסור מוקצה, כמו התרנגולת שהטילה אותה.

כי לדעת רב נחמן ביום טוב הלכה כרבי יהודה במוקצה שכזה!

[וגם רבי שמעון מודה בעיקר דין מוקצה ביום טוב, אלא נחלק במוקצה שכזה, שמקצה אדם מדעתו הקצאה שאינה מוחלטת].

והוינן בה:

מכדי,

הרי

מאן סתמיה למתניתין

, מי הוא התנא שסתם את המשניות, וכשנראו בעיניו דברי אחד התנאים, לא הזכיר שמו עליהן, כדי שיראה כאילו רבים אמרו כך, ויפסקו כמותו,

רבי

הוא, שהוא התנא שסידר את כל המשניות!

אם כן, יש לעיין בטעמו של רבי, מדוע הוא חילק בדיני מוקצה בין שבת ויום טוב, על אף שאיסור מוקצה בעיקרו נוהג בשניהם:

מאי שנא בשבת דסתם לן

רבי

כרבי שמעון, ומאי שנא ביום טוב דסתם לן

רבי

כרבי יהודה?

אמרי

לתרץ:

שבת דחמירא

, שעונשה הוא סקילה,

ולא אתי לזלזולי בה

, שלא יבואו להקל בה קולות נוספות אם יקלו בה בהלכות מוקצה [בכך שנפסוק בה כרבי שמעון], לכן

סתם לן

רבי

כרבי שמעון, דמיקל

.

אבל

יום טוב דקיל

, שהוא רק איסור עשה ולאו ,

ואתי לזלזולי ביה

, שיבואו להקל בו קולות נוספות אם נקל בו בהלכות מוקצה [כשנפסוק כרבי שמעון], לכן

סתם לן

רבי

כרבי יהודה, דמחמיר

.

ועתה דנה הגמרא במה שהעמיד רב נחמן את משנתנו בביצה שנולדה לתרנגולת מוקצית, שיועדה התרנגולת לגדל ביצים, והביצה מוקצית מכח הקצאת אמה התרנגולת.

ומקשה הגמרא:

במאי אוקימתא

, במה העמיד רב נחמן למשנתנו -

בתרנגולת העומדת לגדל ביצים, ומשום מוקצה

אי הכי, אדמפלגי

, עד שנחלקו בית שמאי ובית הלל

בביצה

-

לפלגו בתרנגולת

עצמה, אם היא מותרת באכילה כשהוקצתה לגידול ביצים.

ומשנינן: זה שהעמדנו את המחלוקת בביצה, הוא כדי

להודיעך כחן דבית שמאי, ד

אפילו

ב"נולד" שרי

, התירו בית שמאי] על אף שהיה צד לאוסרו יותר מאשר מוקצה, לפי שלא היה ידוע כלל, וכפי שנתבאר בעמוד הקודם]. ואם היו חולקים רק בתרנגולת שהיא מוקצה, לא היינו יודעים שדעת בית שמאי להתיר גם ביצה שנולדה ביום טוב על אף שהיא "נולד".

ופרכינן: מדוע יש להעדיף להעמיד את דין המשנה בביצה כדי להשמיע שבית שמאי מתירים אפילו בנולד.

ולפלוגי

הרי יש להעמיד את מחלוקתם

תרנגולת

, כדי

להודיעך כחן דבית הלל, ד

אפילו

במוקצה

גרידא שאינו "נולד"

אסרי!?

וכי תימא כח דהתירא עדיף

להשמיענו, היות ומי שמתיר הרי הוא "סומך על שמועתו, ואינו ירא להתיר" [לשון רש"י, והיינו, שהוא בטוח בהיתרו], ואילו המחמיר יכול להחמיר גם כשהוא אינו בטוח לגמרי בדבריו ולכן העדיף התנא להשמיע את מחלוקתן בביצה, להשמיענו שבית שמאי מתירים אפילו נולד.

ונפלוג בתרוייהו

, ונימא:

תרנגולת העומדת לגדל ביצים, היא,

התרנגולת,

וביצתה

-

בית שמאי אומרים: תאכל,

התרנגולת וביצתה,

ובית הלל אומרים: לא תאכל,

לא היא ולא ביצתה. ולא מתרצינן, וקשה לרב נחמן! ומכיון שנשארנו בקושיה על הסברו של רב נחמן, מביאה הגמרא הסבר אחר:

הדעה השניה:

אלא, אמר רבה: לעולם

, משנתנו עוסקת

בתרנגולת העומדת לאכילה

, שהיא עצמה אינה מוקצה,

וביום טוב שחל להיות אחר השבת, עסקינן

.

ומשום

האיסור של חסרון

"הכנה

" מיום חול, אמרו בית הלל שאין לאכול את הביצה, שהוא איסור תורה. ולא משום איסור מוקצה, שהוא איסור מדרבנן.

וקסבר רבה: כל ביצה דמתילדא האידנא

, כל ביצה שנולדה עתה ביום טוב שחל ביום ראשון -

מאתמול

, בשבת,

גמרה לה,

נגמרה הביצה ונהייתה אז מוכנה במעי התרנגולת.

ולדעת רבה, כל דבר שלא הוכן לשבת או ליום טוב מיום חול, אלא הוכן בשבת שלפני יום טוב, או שהוכן ביום טוב שלפני השבת, אסור באכילה, היות ואמרה תורה שכל מאכלי השבת ויום טוב צריכים להיות מוכנים ומזומנים מבעוד יום, בימות החול דוקא .

ורבה לטעמיה,

שיש איסור באכילת דבר שהוא "מחוסר הכנה" בימות החול, ואפילו בדבר שהכנתו היא בידי שמים.

דאמר רבה: מאי

האי

דכתיב

[שמות טז ה]

"והיה ביום הששי

-

והכינו את אשר יביאו

"?

אם ללמד שיאפו ויבשלו ביום השישי לצורך סעודות השבת, הרי דבר זה מפסוק אחר למ דנו.

שהרי אמר הכתוב [בפסוק כג]: "שבת קדש לה' מחר. את אשר תאפו - תאפו [היום, ביום השישי, ולא מחר בשבת]. ואת אשר תבשלו - בשלו [היום ביום השישי] ".

אלא, בא הכתוב "והכינו", ללמדך אפילו על הכנה הנעשית בידי שמים, שאין היא מותרת אלא רק אם היתה מוכנה כבר בימות החול לצורך השבת, כי החשיבה התורה את סעודת השבת, והצריכה לה הכנה והזמנה מימות החול.

ולכן רק יום

חול מכין לשבת, ו

רק יום

חול מכין ליום טוב

.

ואין יום טוב מכין לשבת, ואין שבת מכינה ליום טוב.

ולפיכך כל מאכל בשבת וביום טוב שלא הוכן ביום חול שקדם לו, הרי הוא מוקצה, אף אם הוכן בשבת שקדמה לו. ולכן נאסרה הביצה שנולדה ביום טוב שאחר השבת .

אמר ליה אביי

לרבה:

אלא מעתה

לדעתך שהאיסור משום שהכנת הביצה נגמרה אתמול בשבת -

יום טוב בעלמא

, שחל באחד מימות השבוע שאינם סמוכים לשבת, ונולדה בו ביצה,

תשתרי,

תותר אכילת הביצה, שהרי נגמרה הכנתה מאתמול ביום חול!?

אמר ליה רבה: אכן מדאורייתא היא מותרת, אלא אסרוה חכמים,

גזרה משום יום טוב

שחל

אחר השבת.

אמר ליה אביי לרבה: אם כן,

שבת דעלמא

שלא חל יום טוב לפניה, ונולדה בה ביצה -

תשתרי

הביצה לאכלה חיה ללא בישול, שהרי נגמרה הכנתה מיום שישי!

\- שהרי לדבריך האיסור הוא רק משום הכנה, ואין הביצה מוקצת בגלל שנולדה לתרנגולת [שהיא מוקצת בשבת] כי איסור השחיטה מתייחס רק לתרנגולת, ואינו נחוץ כהכנה לביצה היוצאת ממנה, ואין צורך לעבור על איסור שחיטה כדי להתיר את הביצה!?

אמר ליה רבה: אסרו חכמים גם אכילת ביצה שנולדה בשבת דעלמא,

גזרה משום שבת אחר יום טוב.

ופריך ליה אביי:

ומי גזרינן

וכי גזרו על ביצה שהוכנה ביום חול ונולדה בשבת, משום החשש שיבואו לעבור על איסור חסרון הכנה, בביצה שהוכנה ביום טוב שחל בערב שבת?

והא תניא: השוחט את התרנגולת

ביום טוב

ומצא בה ביצים גמורות

הרי הן

מותרות לאכלן ביום טוב

, ומשמע שמדובר אפילו ביום טוב אחר השבת, ואפילו אם הביצים נגמרו בשבת אינן אסורות משום חסרון הכנה, כי כל עוד הן במעי אמן הן חלק מגופה, והתרנגולת עצמה הרי היתה "מוכנה" מאתמול מבעוד יום, [וחסרון מעשה השחיטה אינו נחשב חסרון בהכנתה].

ואם איתא,

שגזרו על ביצה שנולדה ביום טוב שחל אחר יום חול, משום החשש שיבואו להתיר ביצה שנולדה ביום טוב שחל אחר השבת,

ליגזר

נמי על ביצים שנמצאו במעי תרנגולת, שהם מותרים מעיקר הדין, אפילו כששחטוה ביום טוב שחל אחר השבת, כיון שכל עוד לא נולדו הם כאחד מאבריה , אבל אם גוזרים משום חשש שיאכלו ביצה אחרת שאסורה, אף כאן נגזור

משום הנך

ביצים

דמתילדן ביומיהן,

שנולדות היום, שהן אסורות בגלל חסרון הכנה.

אמר ליה

רבה:

ביצים גמורות במעי אמן

-

מילתא דלא שכיחא היא,

וב

מילתא דלא שכיחא

-

לא גזרו בה רבנן.

אבל יום טוב לאחר שבת או שבת לאחר יום טוב, הם זמנים מצויים, ולכן גזרו על ביצה שנולדה ביום טוב או שבת שחלו אחר יום חול, משום ביצה שנולדה ביום טוב או שבת שלא היתה להם הכנה.

הדעה השלישית:

רב יוסף אמר

: לעולם איסור אכילת ביצה שנולדה ביום טוב הוא בתרנגולת העומדת לאכילה, ואין הביצה אסורה לא משום מוקצה, ולא משום נולד, ולא משום חסרון הכנה ביום חול.

אלא, האיסור הוא מחמת

גזרה, משום "פירות הנושרין

". שהפירות הנושרים מן האילן בשבת וביום טוב אסורים הם באכילה, ומהטעם שיתבאר. וגזרו חכמים גם על ביצה שנולדה ביום טוב, כי גם היא דומה לפירות הנושרים, ואסרוה כמותם.

והבין אביי שרב יוסף אמר שגזרו על ביצה, שמא יבא לאכול מפירות הנושרים. ולכן

אמר ליה אביי

: והרי

פירות הנושרין

ביום טוב -

טעמא מאי

הם אסורים באכילה?