Beitzá 11b — o Talmud em português

ומתרצינן:

התם

, כאשר הוא שוטח את העור לפני הדורסן,

לא מוכחא מלתא

שכוונתו לעבד את העור,

משום דחזי

שראוי העור הזה

למזגא עליה

לשבת ולהשען עליו, ולא יבואו האנשים לטעות ולהתיר לעבדו ממש, כי ידעו שההיתר שהתירו חכמים לשטוח את העור לפני הדורסן, הוא מפני צורך יום טוב, שהרי אפשר עתה לשבת עליו, ורק משום כך התירו.

אבל

הכא

, אם תרשה לשטוח את החלבים,

אתי

אינשי לטעות ו

למימר: מאי טעמא שרו לי רבנן

לשטוח את החלבים, הלא הוא

כי היכי דלא לסרח

החלבים, ולא לצורך יום טוב הוא.

ויטעו לומר:

מה לי למשטחינהו

באויר,

מה לי לממלחינהו

, והרי שתי מלאכות אלו נעשות לצורך שימור החלבים, ומותרות, ולכן אסרו גם את שטיחת החלבים ברוח .

אמר רב יהודה אמר שמואל: מולח אדם

ביום טוב

כמה חתיכות בשר בבת אחת,

כי כל ההמלחה טרחה אחת היא,

אף על פי שאינו צריך

לסעודת יו"ט

אלא לחתיכה אחת.

ונמצא שהבשר הנותר משתמר במלח, בכל זאת אין איסור בכך כי אינו טורח במיוחד למליחת החלק שמניח לאחר יו"ט.

רב אדא בר אהבה

היה

מערים

,

ומלח

גרמא גרמא

, היה מולח חתיכה אחת, ואחר כך אומר שחתיכה אחרת ערבה יותר לחיכו, ומולחה, וכך עשה בכל הבשר הנותר מהשחיטה, וסבר שהתירו להערים ולמלוח הכל, כדי שלא יבא לידי הפסד הבשר הנותר וימנע מלשחוט לצורך יום טוב .

מתניתין:

בית שמאי אומרים: אין מסלקין את התריסין ביום טוב

, אפילו לצורך לקיחת תבלין לצורך שמחת יום טוב. ובגמרא יתבאר מה הם התריסים הללו, ומה הוא האיסור לסלקם.

ובית הלל מתירין

לסלקן, ו

אף

מתירים

להחזיר

אותן למקומן אחרי שנטלום לצורך יום טוב.

גמרא:

והוינן בה:

מאי תריסין?

באיזה תריסים התירו בית הלל אפילו להחזירם, ולא חששו לאיסור בונה?

אמר עולא: תריסי

ה

חנויות

, והם הדלתות של תיבות הסוחרים, הנקראות "חנויות" [ואין הכונה לחנות בנויה] .

ואמר עולא: שלשה דברים התירו

חכמים לעשות ביום טוב את

סופן, משום

כדי שיעשו אנשים את

תחלתן

, ולא ימנעו מלעשות את תחילתן בגלל האיסור שבסופן .

ואלו הן

:

נתינת

עור לפני הדורסן

. שהתירו לו בסוף, לאחר השחיטה, לשטוח את העור, כדי שלא יחשוש להפסד העור, וימנע בתחילה, מלשחוט את הבהמה, ויפסיד את שמחת יום טוב.

ותריסי חנויות,

שהתירו לסוחרי התבלינים להחזיר דלתות דוכניהם בסוף היום, כי אם נאסור עליהם את החזרתם לבסוף, הם לא יפתחו את חנויותיהם בתחילה, ויחסר התבלין לשמחת יום טוב.

וחזרת רטיה במקדש

, שהתירו לכהן העובד במקדש בשבת או ביום טוב להחזיר בסוף, אחר עבודתו, את התחבושת שעל גבי מכתו, שהורידה לפני עבודתו כדי שלא תחצוץ בעבודת הקרבנות. כי אם נאסור עליו להחזירה, הוא לא יוריד אותה בתחילה, וימנע מעבודת המקדש, הצריכה להעשות ללא תחבושת, החוצצת בעבודה.

ושלא במקדש אסור להחזיר רטיה, משום שגזרו חכמים איסור על כל הרפואות בשבת, שמא ישחוק סממנים ויעבור באיסור דאורייתא.

ורחבא אמר רבי יהודה: אף הפותח חביתו ומתחיל בעיסתו על גב הרגל, ואליבא דרבי יהודה דאמר יגמור.

והיינו, שגזרו חכמים טומאה על כל מגע של עם הארץ, חוץ מאשר בזמן הרגל, כדי שלא לביישם אז.

ונחלקו חכמים ורבי יהודה מה דינם של המאכלים שנגעו בהם עמי הארצות ברגל, [בהכנסם לקנות לחם או יין אצל "חברים" הנזהרים בשמירת הטהרה], ונותרו אחר הרגל.

לדעת חכמים מטמאים עמי הארצות בנגיעתם גם ברגל, אלא שכדי לא לביישם ברגל, הקלו חכמים שלא לחשוש ברגל לטומאה הזאת. אבל משחלף לו הרגל, חלה הטומאה למפרע, ללא צד היתר.

ואילו לרבי יהודה לא מטמאה טומאתם למפרע אצל המוכרים שמכרו לעמי הארצות, וביאר רחבא שטעמו של רבי יהודה, שהתירו את סופם, לטהר את הסחורה הנשארת לאחר הרגל, משום תחילתם, כדי שיפתחו את סחורתם ברגל, ויאפשרו לעמי הארצות למשמש בה.

ולכן, אמר רבי יהודה כי מוכר שפתח את חבית היין שלו למכירה ברגל, ונגעו עמי הארצות ביין, לא נטמא היין, ויכול להמשיך ולמוכרו כיין טהור גם אחר הרגל. וכן מי שעשה עיסה למוכרה ברגל, ונגעו עמי הארצות בעיסה, מותר לו למוכרה בטהרה גם אחר הרגל.

ומקשה הגמרא על הדין שחידש עולא, שההיתר ליתן עור לפני הדורסן הוא משום שהתירו סופן משום תחילתן:

עור לפני הדורסן

הרי

תנינא

לדין זה במשנה בעמוד הקודם, שבית הלל מתירים!

ומבארינן: הוצרך עולא להשמיענו את טעם ההיתר לשטוח העור, כי לולי טעמו,

מהו דתימא: טעמייהו דבית הלל

שמתירים הוא

משום דחזי למזגא

לשבת ולהשען

עלייהו, ו

אם כך,

אפילו

אם נשחטה הבהמה והופשט עורה

מערב יום טוב נמי

מותר ליתן את העור לפני הדורסן.

קא משמע לן

עולא, שרק בהופשט העור ביום טוב מותר לשטוח את העור, כי

התירו סופן

-

משום תחלתן

.

ולפיכך רק עור

דיום טוב

-

אין,

התירו לשוטחו, אבל עור

דערב יום טוב

-

לא

התירו, שהרי לא ימנע משום כך מלשחטו בערב יום טוב, כיון שיכול לשטוח את העור מערב יום טוב, ולא יפסד .

ועוד מקשה הגמרא:

תריסי חנויות,

הרי

נמי תנינא

במשנתנו:

ובית הלל מתירין אף להחזיר!

ומה חידש עולא באומרו הלכה זו.

ומבארת הגמרא:

מהו דתימא, טעמייהו

דבית הלל

הוא

משום דאין

תורת

בנין בכלים, ואין

תורת

סתירה בכלים,

אלא רק במחובר לקרקע.

ו

מטעם זה,

אפילו

תריסי התיבות

דבתים, נמי

מותר להחזיר, ואין צורך לטעם של "שמחת יו"ט" כדי להתיר החזרתם.

קא משמע לן

עולא, כי על אף שאין איסור בנין וסתירה בכלים מדאורייתא, בכל זאת, מדרבנן אסור. והיתר החזרת התריסים של התיבות הוא רק בתיבות החנויות שמוכרים בהם תבלינים לרבים, כי כל ההיתר הוא משום

"התירו סופן משום תחלתן

". וכיון שכן, רק תריסי תיבות

דחנויות, אין,

אותם בלבד התירו להחזיר, כי אם יפתחו הסוחרים את תיבת החנות ולא יוכלו לסוגרה, יימנעו הסוחרים מפתיחת תיבות חנויותיהם ביום טוב, ותמנע שמחת יום טוב מהציבור.

אבל החזרת תריסים בתיבות

דבתים, לא

התירו, כיון שבנין וסתירה בכלים אסורים מדרבנן, ואין חשש שימנע משמחת יום טוב אם לא יפתח את התיבות בביתו .

ועוד מקשינן: ה

חזרת רטיה במקדש

-

נמי תנינא

[במסכת עירובין קב ב]:

מחזירין רטיה במקדש, אבל לא במדינה!

ומתרצינן:

מהו דתימא: טעמא מאי

מחזירים רטיה במקדש

משום דאין

גזירת

שבות

נוהגת

במקדש,

ורטיה אין בה אלא איסור שבות שגזרו עליה רבנן שמא ישחוק סממנים , וכיון שכן

אפילו כהן דלאו בר

עבודה הוא

, יהא רשאי להחזירה אם הורידה, על אף שלא הורידה לצורך עבודה.

קא משמע לן

עולא שהיתר החזרת רטיה במקדש הוא רק מפני ש

"התירו סופן משום

תחלתן

" . [כי לא את כל איסורי שבות התירו במקדש].

ולכן, רק כהן שאינו בעל מום,

דבר עבודה

הוא,

אין,

הוא בלבד רשאי להחזיר את הרטיה, אבל כהן בעל מום

דלאו בר עבודה

הוא,

לא

התירו לו להחזיר רטיה, שלא הותרה החזרת הרטיה אלא לצורך עבודה במקדש.

עוד מקשינן:

פותח את חביתו

ברגל -

נמי תנינא: הפותח את חביתו, ומתחיל בעיסתו על גב הרגל

-

רבי יהודה אומר: יגמור

למוכרה לחברים האוכלים בטהרה, גם אחר הרגל.

וחכמים אומרים: לא יגמור!

ואם כן מה הוסיף רחבא וחידש בדעת רבי יהודה.

ומשנינן:

מהו דתימא

ש

טומאת עם הארץ ברגל

-

כטהרה שויוה רבנן,

ואם נגע עם הארץ בחבית או בעיסה ברגל,

אף על גבה דלא התחיל

למכור יין מהחבית ברגל -

נמי

לא יטמא היין, ויהיה מותר למוכרו אחר הרגל.

קא משמע לן

רחבא, שאף לפי רבי יהודה אין זו טהרה ברגל, אלא רק משום

"התירו סופן משום תחלתן

" התירו להמשיך למכור את היין לאחר הרגל, כדי שיתחיל למכור ברגל ולא יחשוש להפסד היין שישאר בחבית.

ולכן, רק אם

התחיל אין

, יכול להמשיך למכור אחר הרגל אפילו אם נגע עם הארץ במאכל, אך אם

לא התחיל

למכור ברגל, ונגע עם הארץ במאכל, אפילו בתוך הרגל -

לא

ימכרנו לאחר הרגל לחברים האוכלים בטהרה .

והוינן בה:

ועולא

, שאמר שלשה דברים -

מאי טעמא לא אמר

נמי

הא

את הדין של "התחיל למכור ברגל"?

ומתרצינן:

בפלוגתא לא קא מיירי.

ומקשינן: אם כן

הנך נמי

, שהזכיר עולא -

פלוגתא

של בית שמאי ובית הלל

נינהו!

ומתרצינן:

בית שמאי במקום בית הלל

-

אינה משנה!

הגמרא מביאה נידון לגבי איזה אופן נאמרה המחלוקת המובאת במשנתנו:

מתניתין

, משנתנו האומרת שגם בסילוק התריסים נחלקו בית שמאי ובית הלל, סוברת

דלא כי האי תנא

:

דתניא, אמר רבי שמעון בן אלעזר: מודים בית שמאי ובית הלל שמסלקין את התריסין ביום טוב. לא נחלקו אלא להחזיר

אותם למקומם.

שבית שמאי אומרים: אין מחזירין, ובית הלל אומרים: אף מחזירין.

במה דברים אמורים

, שנחלקו בית שמאי ואסרו להחזיר,

ב

תריסים

שיש להן ציר

, שמשני צידי התריס יש בליטה הנכנסת לחור בדופן החנות, ובכך הם דומים לבנין, שהתריס מסתובב על שני ציריו כמו חלון או דלת של בית, ולכן אסרו בית שמאי, כי לשיטתם יש תורת בנין גם בכלים.

אבל אין להן ציר

, אלא מניחם על הפתח, שאינם דומים כלל לבנין -

דברי הכל

מותר.

ומקשינן:

והתניא

בברייתא להיפך מהברייתא הקודמת:

במה דברים אמורים

שהתירו בית הלל להחזיר את התריסים -

בשאין להן ציר

.

אבל יש להן ציר

-

דברי הכל אסור!

ומתרצינן:

אמר אביי

ליישב את סתירת הברייתות:

שני התנאים בשתי הברייתות אינם חולקים כלל, אלא שניהם סוברים, כי:

ב

תריסים

שיש להן ציר מן הצד

-

דברי הכל

, בין לבית שמאי ובין לבית הלל

אסור

להחזיר את התריס, [לבית שמאי מדאורייתא, שיש בנין בכלים, ולבית הלל היות וזה דומה לבנין] .

אם

אין להן ציר כל עיקר

, אין זה דומה כלל לבנין, ו

דברי הכל מותר

להחזיר.

כי פליגי

-

בשיש להן ציר באמצע

התריס, ותוחבים אותו בחור שבאמצע דופן פתח התיבה [לשון רש"י], שאינו דומה לבנין גמור.