Versão em texto deste daf: original e tradução
Bava Metzia 86a — o Talmud em português
Bava Metzia 86a do Talmud Babilônico: tsurat ha-daf com Rashi e Tossafot, tradução e notas. Leia online, de graça.
Texto original — Bava Metzia 86a
אמר ליה
שמואל לרבי:
לא לצטער מר
אל תצטער על כך.
לדידי חזי לי סיפרא דאדם הראשון,
כי אני ראיתי את ספרו של אדם הראשון שהראה לו הקדוש ברוך הוא "דור דור וסופריו דור דור ודורשיו דור דור ופרנסיו".
וכתיב ביה
וכתוב שם עלי "
שמואל ירחינאה
חכים יתקרי
", יקראוהו "חכם". "
ורבי לא יתקרי
", לא יהיה "סמוך" להוראה עד שיקראוהו "רבי". "
ואסו דרבי, על ידו תהא
". והוא ירפא את רבי מחליו.
ועוד כתוב שם "
רבי ורבי נתן, סוף משנה
". הם סוף התנאים, שעד ימיהם היה כל תנא שונה את דבריו בבית המדרש, והם אספו את כל דברי התנאים שבכל הדורות וסידרו אותם לפי מסכתות, ואחריהם לא יוסיפו אלא מעט.
"
רב אשי ורבינא סוף הוראה
". הם סוף כל האמוראים. שעד ימיהם לא היתה גמרא על הסדר אלא כשהיתה נשאלת שאלה בבית המדרש על טעם המשנה או שאלה מעשית היה כל אמורא אומר את דעתו. ורב אשי ורבינא סידרו את כל דברי האמוראים, וקבעו אותם על סדר המסכתות, כל דבר אצל המשנה המתאימה בסגנון של "איתיביה" "מיתיב" "ורמינהו" "איבעיא להו".
וסימנך
סימן לדבר שרב אשי ורבינא הם סוף הוראה, מהפסוק בתהלים [עג יז] "
עד אבוא אל מקדשי אל. אבינה לאחריתם
" -
"מקדשי" רמז לרב אשי. "אבינה" רמז לרבינא. "לאחריתם" רמז שהם סוף הוראה.
אמר רב כהנא: אישתעי
סיפר
לי רב חמא בר ברתיה דחסא
שהוא בן בתו של חסא:
רבה בר נחמני
שהוא רבה הידוע בר פלוגתיה של רב יוסף
אגב שמדא נח נפשיה
נפטר בגלל אימת המלכות.
וכך היה מעשה:
אכלו ביה קורצא ביה מלכא
הלשינו עליו למלך ו
אמרו: איכא חד גברא ביהודאי
יש אדם אחד מהיהודים
דקא מבטל תריסר אלפי גברי מישראל
שהוא מבטל שנים עשר אלף איש מישראל
ירחא בקייטא וירחא בסתוא
חדש בקיץ וחדש בסתיו בניסן ותשרי, שאז הם מתקבצים לשמוע דרשות על עניני פסח והחגים,
מכרזא דמלכא,
ועל ידי כן הם משתמטים מלשלם את המס החדשי, שכשבאים שלוחי המלך לגבות את המס הם אינם נמצאים בביתם.
שדרי פריסתקא דמלכא בתריה,
שלח המלך שליח לתפוס את רבה בר נחמני
ולא אשכחיה
ולא הצליח למצוא אותו.
ערק ואזל
משום שהוא ברח ממקום למקום
מפומבדיתא לאקרא,
ו
מאקרא לאגמא,
ו
מאגמא לשחין,
ו
משחין לצריפא,
ו
מצריפא לעינא דמים,
ו
מעינא דמים
בחזרה
לפומבדיתא
.
בפומבדיתא אשכחיה
שם הוא מצא אותו.
וכך היה:
איקלע פריסתקא דמלכא לההוא אושפיזא דרבה,
שליח המלך שחיפש את רבה נקלע לאותו פונדק שרבה התחבא בו,
קריבו תכא קמיה,
ובעלי הפונדק קירבו לפני השליח שולחן,
ואשקיוהו תרי כסא
ונתנו לו לשתות שתי כוסות של משקה,
ודליוה לתכא מקמיה,
ומיד לקחו לו את השולחן, והם לא ידעו שיש סכנה בדבר שהשדים מזיקים את מי ששותה "זוגות",
הדר פרצופיה לאחוריה
ואכן השליח ניזוק שפניו התעוותו ונהפכו לאחור.
אמרו ליה
בעלי הפונדק לרבה:
מאי נעביד ליה
כיצד נוכל להצילו, שאנחנו יראים שהרי
גברא דמלכא
שליח המלך
הוא
.
אמר להו
רבה:
קריבו תכא לקמיה
החזירו את השולחן לפניו
ואשקיוהו חד כסא
ותתנו לו עוד כוס לשתות כדי לבטל את ה"זוגות"
ודליהו לתכא קמיה
וקחו מיד את השולחן ממנו
ולתסי
ועל ידי כן יתרפא.
עבדו ליה הכי ואתסי
עשו לו כן והוא אכן התרפא.
אמר
השליח:
מידע ידענא דגברא דקא בעינא הכא
הוא אני יודע שכאן מתחבא אותו אדם שאני מחפש אחריו.
בחיש אבתריה ואשכחיה
חיפש אחריו בפונדק ומצא אותו.
אמר
השליח לבעלי הפונדק:
אזלינא מהא
אני חוזר מכאן
אי מקטל קטלו לההוא גברא לא מגלינא
ובגלל שרבה הציל אותי לא אגלה את מקום המצאו גם אם יהרגו אותי. אבל
ואי נגידי מנגדין ליה
אם ייסרוני ביסורים ולא אוכל לעמוד בהם
מגלינא
רק אז אגלה.
אתיוהו לקמיה
הביאו את רבה לפני השליח
עייליה לאדרונא
הוא הכניס את רבה לתוך חדר
וטרקיה לבבא באנפיה
ונעל בפניו את הדלת, כדי שבינתיים לא יברח.
בעא רחמיה
התפלל רבה וביקש רחמים
פרק אשיתא
ונעשה לו נס והקיר של החדר התמוטט
ערק ואזיל לאגמא
והוא ברח לאגמא.
הוה יתיב אגירדא דדקולא,
התיישב רבה על גזע של דקל קצוץ
וקא גריס
ולמד.
קא מיפלגי במתיבתא דרקיעא
באותה עת נפלה מחלוקת בישיבה של מעלה בנוגע לדין אחד בהלכות נגעים:
שהדין הוא שאמנם הופעת שיער לבן בתוך הנגע הוא סימן טומאה, אך זה רק אם נגע ה
בהרת
היתה
קודמת לשער לבן
אז הוא
טמא
.
אבל,
ואם
ה
שער לבן
היה
קודם לבהרת
הוא
טהור
. וכך מפורש בתורה "והנה נהפך שער לבן בבהרת" משמע שהבהרת קדמה לשער הלבן.
ומה הדין במקרה של
ספק
שאין יודעים אם הבהרת קדמה או השער הלבן?
על זה נחלקו בישיבה של מעלה:
הקדוש ברוך הוא אומר: טהור
.
וכולהו מתיבתא דרקיעא
וכל הישיבה של מעלה
אמרי: טמא
.
ואמרי
אמרו במתיבתא דרקיעא:
מאן נוכח
מי יבא לכאן ויכריע בשאלה זו?
נוכח
שיבא
רבה בר נחמני
ויכריע.
דאמר רבה בר נחמני: אני יחיד בנגעים! אני יחיד באהלות!
שדרו שליחא בתריה
שלחו מהשמים את המלאך המות שיביא את רבה בר נחמני לישיבה של מעלה.
לא הוה מצי
לא היה יכול
מלאך המות למקרב ליה
להתקרב אליו
מדלא הוה קא
פסיק פומיה מגרסיה
כי הוא עסק כל הזמן בתורה.
אדהכי נשיב זיקא ואויש ביני קני
לפתע נשבה הרוח וגרמה לרשרוש ענפי העצים.
סבר
רבה
גונדא דפרשי הוא
שהרעש הוא של גדוד פרשים שמחפשים אחריו.
אמר
רבה:
תינח נפשיה דההוא גברא ולא ימסר בידא דמלכותא
עדיף למות מאשר ליפול לידי המלכות.
[ואז כשהפסיק לרגע מתלמודו בגלל אימת המלכות הצליח מלאך המות ליטול את נשמתו וכפי שהגמרא אומרת לעיל].
כי הוה קא ניחא נפשיה
בשעה שרבה נפטר
אמר
על השאלה בהלכות נגעים שנידונה בישיבה של מעלה:
טהור! טהור!
יצאת בת קול ואמרה: אשריך רבה בר נחמני שגופך טהור ויצאת נשמתך בטהור!
כלומר בעודך אומר "טהור".
נפל פתקא מרקיעא
נפל פתק מהשמים
בפומבדיתא
שם היה רבה ראש הישיבה, והיה כתוב בו "
רבה בר נחמני נתבקש בישיבה של מעלה
".
נפקו אביי ורבא וכולהו רבנן לאיעסוקי ביה
יצאו אביי ורבא וכל החכמים שבפומבדיתא להתעסק בקבורתו של רבה
לא הוו ידעו דוכתיה
ולא ידעו היכן נמצא גופו.
אזלו
הלכו
לאגמא, חזו צפרי דמטללי וקיימי
הם ראו שם צפרים העומדות באויר ועושות צלן בכנפיהן
אמרי: שמע מיניה
: "
התם הוא!
בודאי שם הוא נמצא.
ספדוהו תלתא יומי ותלתא לילותא
הספידוהו שלשה ימים ושלשה לילות, ורצו להפסיק את ההספדים
נפל פתקא
משמים:
כל הפורש
מההספדים
יהא בנידוי!
ספדוהו
המשיכו להספיד אותו עד
שבעה יומי
.
נפל פתקא: לכו לביתכם לשלום!
ההוא יומא דנח נפשיה
באותו יום שנפטר רבה
דלייה זעפא
נשבה רוח סערה
ודרי
לההוא שעייא כי רכיב גמלא
והעיפה את רוכב הגמל הערבי
מהאי גיסא דנהר פפא ושדייה בהך גיסא
מעבר הזה של נהר פפא עד לעבר השני.
אמר: מאי האי
מדוע הרוח סוערת כל כך?
אמרי ליה
אמרו לו:
נח נפשיה דרבה בר נחמני
משום שרבה נפטר.
אמר
רוכב הגמל
לפניו: רבונו של
עולם
! כולי עלמא דידך הוא
כל העולם שלך
ורבה בר נחמני דידך
גם הוא שלך.
את דרבה ורבה דידך
אתה אוהבו של רבה ורבה הוא אוהבך
אמאי קא מחרבת ליה לעלמא
מדוע אתה מחריב את העולם?!
נח זעפא
שקטה הרוח.
רבי שמעון בן חלפתא בעל בשר הוה
היה בעל בשר
יומא חד הוה חמימא ליה
יום אחד היה לו חם
הוה סליק ויתיב אשינא דטורא
עלה וישב על צלע ההר
אמר לה לברתיה
לבתו:
בתי! הניפי עלי במניפא
עשי לי רוח במניפה
ואני אתין לך
בעבור זה
ככרין דנרד
אלומות של עצי בשמים.
אדהכי נשבא זיקא
בינתיים נשבה הרוח.
אמר
רבי שמעון בן חלפתא:
כמה ככרין דנרד
מגיע
למרי דיכי
לבעל הרוח הזה!
שנינו במשנה: מקום שנהגו לזון יזון, לספק במתיקה יספק.
הכל כמנהג המדינה
.
והוינן בה: "
הכל
",
לאתויי מאי?
מה באה המשנה לרבות בתיבת "הכל", שהוא לשון ריבוי?
ומשנינן:
לאתויי: באתרא דנהיגי מכרך ריפתא ומשתה אנפקא.
המשנה באה לומר שאם מנהג המקום שהפועלים אוכלים לחם ושותים מכלי המכיל רביעית ["אנפקא"] לפני שמתחילים לעבוד,
דאי אמר להו,
שאם בעל הבית יאמר להם:
קדימו ואייתי לכו
הקדימו לבוא בעלות השחר, ואז אתן לכם לאכול, כדי שתסיימו את אכילתכם לפני הנץ החמה, ולא על חשבון הזמן של העבודה, המתחיל בהנץ החמה,
אמרו לו,
הם יכולים לומר לו:
לא כל כמינך!
אינך יכול לחייב אותנו להשכים מעלות השחר ולאכול לפני הנץ החמה, אלא אתה חייב לתת לנו אוכל בנץ החמה, שהוא תחילת זמן העבודה, ורק אחר כך נתחיל לעבוד. שנינו במשנה:
מעשה ברבן יוחנן בן מתיא, שאמר לבנו: צא ושכור
לנו פועלין. הלך ופסק להם מזונות. וכשבא אצל אביו אמר לו: בני אפילו אם אתה עושה להם כסעודת שלמה בשעתו לא יצאת ידי חובתך עמהן.
והוינן בה:
מעשה לסתור?!
והרי המעשה הזה שהביאה המשנה סותר את מה שנאמר לפני כן שלענין המזונות שבעל הבית חייב לפועליו, הכל כמנהג המדינה. ואילו המעשה היה שאמר לבנו שאפילו כסעודת שלמה בשעתו לא די?
ומתרצינן:
חסורי מחסרא,
חסר כאן קטע במשנה,
והכי קתני
: אמנם בדרך כלל הולכים לפי המנהג.