Bava Metzia 80b — o Talmud em português

והביא

שש עשרה שעורים,

היינו, סאה יותר משיעור לתך,

חייב.

משמע,

הא

אם הוסיף

שלושת קבין, פטור.

אם כן, מבואר כדעת רבא, שדוקא בתוספת סאה חייב. שאז משקלם שווה ללתך חיטים שסיכמו ביניהם, וקשה לאביי.

תרגמא אביי

, מבאר אביי, שמדובר בכגון שהיו שש עשרה הסאין

במחיקתא,

לא גדושות, ואילו שיעור לתך הוא חמש עשרה סאין גדושות. וההפרש בין מחוקות לגדושות הוא חצי סאה - שלושה קבין.

ולפי זה לא הוסיף אלא ג' קבין - המחצית השניה מהסאה שהוסיף.

תנו רבנן

: השוכר סבל לישא משא על כתפו, כמה יוסיף על משקלו ויהא חייב?

קב לכתף

[פועל הנושא על כתפו].

והשוכר ספינות משא, חייב אם הוסיף

אדריב,

לתך

לעריבה,

ספינה קטנה.

כור לספינה

בינונית.

ושלושת כורים לבורני,

ספינה

גדולה.

אמר מר

, מה ששנינו אם הוסיף

קב לכתף

חייב, למה חייב? והרי

אם איתא דלא מצי ביה,

אם אינו יכול לשאתו, הרי

בר דעת הוא, לשדיה,

ישליכנו לארץ! ואם לא השליכו, אחריותו היא, ולמה חייב השוכר בנזקיו?

אמר אביי,

כאן מדובר

בשחבטו

המשא לארץ

לאלתר

, בטרם הספיק לפורקו מעל כתפו. אבל אם אכן היה יכול לפורקו ולא פרק, פטור השוכר.

רבא אמר: אפילו תימא

שמדובר

בשלא חבטו לאלתר

, והיה יכול להספיק לפורקו מעליו

, לא צריכא

נעמיד משנתנו, שאין כוונתה לחייב את השוכר בנזקי הפועל, אלא

ל

שלם לו

אגרא יתירא,

על כך שנשא משא כבד ממה שסיכמו בתחילה.

רב אשי אמר

: אף אם היה יכול הסבל להספיק לפרוק את המשא מעליו, חייב השוכר בנזקיו, ואין לשוכר לטעון, היה לך לפרוק מעליך, שהרי לא ידע הפועל שמשא זה כבד מכפי רגילותו, אלא

הוא

היה

סבור חולשא

זמנית

הוא דנקיט ליה

, ושיוכל להתגבר על כך במשך הדרך.

לעיל נתבאר שיעור התוספת בספינות, הוא

כור לספינה

בינונית,

שלושת כורין לבורני,

ספינה

גדולה.

אמר רב פפא: שמע מינה, סתם ספינות

[בינוניות],

בת תלתין כורין

הן, שהרי שיעור תוספת לחייבו בנזקים הוא אחד משלושים, כמבואר בחמור [עיין הערה 109] ואם שיעור התוספת הוא כור, הרי שמשאה הרגיל הוא שלושים כור.

ומבארת הגמרא:

למאי נפקא מינה? למקח וממכר

, אם סיכם עמו שימכור לו ספינה בינונית, על המוכר ליתן לו ספינה בת שלושים כור.

מתניתין:

כל האומנין, שומרי שכר הן

על החפץ אותו קיבלו על עצמם לתקנו, וחייבים אם נגנב או אבד, כדין שומר שכר.

וכולן

האומנין

, שאמרו

לבעל החפץ,

טול את

החפץ

שלך,

שכבר סיימנו מלאכתנו,

והבא

לנו

מעות

בשכר מלאכתנו, נעשים מכאן ואילך

שומר חינם

[בגמרא יתבאר].

ודין נוסף מתבאר במשנה: אדם האומר לחבירו,

שמור לי

על שדי היום

, ואשמור

אני

לך

את שדך מחר

, שומר שכר

הוא, שהרי בשכר שמירתו היום ישמור לו חבירו את שדהו מחר, וחייב בגניבה ואבידה כדין שומר שכר.

אדם האומר לחברו,

שמור לי

חפצי,

ואמר לו

חבירו

הנח לפני

את חפציך, אף שלא אמר לו במפורש אשמור לך,

שומר חינם

הוא, שמפרשים אנו את דבריו "הנח לפני" [שנתכוון בכך להתחייב לשומרם, ואם פשע בשמירתם חייב כדין שומרים.

הלוהו

אדם לחבירו

על המשכון

, כלומר, נתן לו הלווה משכון שאם לא יפרע לו חובו, יטלנו עבור מעותיו, נחשב המלוה

שומר

שכר

על המשכון, שהרי קיים בהלוואתו מצות "פתוח תפתח את ידך", וכיון שנהנה מכך, שומר שכר הוא.

רבי יהודה אומר: הלוהו מעות, שומר חינם

הוא על המשכון. וטעמו, שאין שכר המצוה נחשב הנאה להתחייב משום כך כשומר שכר.

אבל אם

הלוהו פירות,

ונתן לו משכון

, שומר שכר

הוא עליו, כיון שאם לא היה מלוה את פירותיו, הם היו נרקבים אצלו, כיון שעתה אין לו צורך בהם, והיה מפסידם. ולכן, נהנה הוא בכך שהלוום לחבירו, והלה יאכלם, ויחזיר לו לאחר זמן פירות אחרים עבורם, בשעה שיהיה צריך להם, ולכן מתחייב הוא על המשכון כדין שומר שכר.

אבא שאול אומר, רשאי אדם להשכיר משכונו של עני

הנמצא בידו

, להיות פוסק והולך עליו

, כלומר, רשאי המלווה להשכיר את המשכון, אם הלווה עני הוא ואין בידו לפרוע לו מעותיו, וליטול את דמי השכירות כפרעון חובו,

מפני שהוא כמשיב אבידה.

שהרי אם לא ישכירנו, רשאי הוא ליטלו לעצמו כשיגיע זמן הפרעון תמורת חובו, אם לא יפרע לו העני מעותיו.

גמרא:

שנינו במשנה: כל האומנין שומרי שכר הן.

והטעם, סברה הגמרא, משום שנהנים הם בכך שישלם להם שכר פעולתם.

והוינן בה:

לימא, מתניתין דלא כרבי מאיר.

דתניא, השוכר

בהמה למלאכה, וניזוקה,

כיצד משלם

השוכר? האם כשומר חינם, שחייב רק אם פשע בשמירתה, או כשומר שכר שחייב אם נגנבה או אבדה?

רבי יהודה אומר, כשומר שכר

, משום שנהנה הוא בזה שהבהמה אצלו, שיכול לעשות עימה מלאכתו.

רבי מאיר אומר

, אין הנאה זו נחשבת כשכר על שמירתו, שהרי משלם דמי שכירותה לבעלים, ואינו חייב אלא

כשומר חינם

.

ודין אומן דומה הוא לדין שוכר, שהרי אף האומן לא מקבל תשלום עבור שמירתו אלא רק שכר מלאכתו, ואם כן, לדעת רבי מאיר, אף האומן דינו כשומר חינם, שלא כמתבאר במשנתנו!?

ומפרשינן:

אפילו תימא

משנתנו

רבי מאיר

היא, שונה דין האומן משוכר, כיון שבאומן, מלבד התשלום עבור מלאכתו, נהנה הוא הנאה נוספת, מכך שהבעלים העדיף לתקן את החפץ דוקא אצלו.

ובההיא הנאה דקא שביק הבעלים כולי עלמא,

שעזב הבעלים את שאר האומנים,

ואגיר ליה לדידיה,

ושכר רק אותו מבין כולם,

הוי עילויה שומר שכר.

ומקשה הגמרא:

אי הכי, שוכר נמי,

מדוע לא נאמר כי

בההיא הנאה דקא שביק

המשכיר

כולי עלמא ומוגר ליה לדידיה,

ומשכיר דוקא לו, נהנה הוא בכך שלא סמך המשכיר אלא עליו, ומכח הנאה זאת

הוי עילויה שומר שכר!?

אלא, מבארת הגמרא, מה ששנינו "כל האומנין שומרי שכר הן" לדעת רבי מאיר באופן אחר:

אפילו תימא

משנתנו כדברי

רבי מאיר

היא, שונה האומן מהשוכר, כיון שאומן העושה מלאכתו בקבלנות [היינו שאם יתקן את החפץ יקבל בשכרו כך וכך], הרי הוא משתכר מעט יותר משכיר יום [פועל, הנשכר למלאכה לשעות או ימים]. ואם כן נהנה הוא בכך ששכרו בקבלנות, שעל כן מקבל מעט יותר.

ובההיא הנאה דקא יהיב ליה בשכרו טפי פורתא

, מאשר אם היה שוכרו כפועל שכיר יום,

הוי עילויה שומר שכר.

מה שאין כן השוכר בהמה, לא נהנה השוכר בכך כלום, ולכן, שומר חינם הוא.

ומקשה הגמרא:

שוכר נמי, מי לא עסקינן דקא משוי ליה,

במקרה שמוזיל לו המשכיר

טפי פורתא

מדמי שכירות הבהמה הקבועים בשוק. ולא שמענו שאכן במקרה כזה יודה רבי מאיר ששומר שכר הוא?

אלא מפרשת הגמרא באופן אחר:

אפילו תימא

משנתנו

רבי מאיר,

שונה אומן משוכר, כי באומן יש הנאה נוספת מלבד התשלום עבור מלאכתו, שבידו לעכב אצלו את החפץ עד שישלם לו הבעלים שכרו.

בהיא הנאה דתפיס ליה

את החפץ

אאגריה, דלא בעי

שלא צריך האומן

למיעל ולמיפק,

לעלות ולהכנס לבית הבעלים בבקשתו

אזוזי,

על דמי השכר של עבודתו, אלא הוא מחזיק את החפץ אצלו עד שיקבל את שכר עבודתו,

הוי עליה שומר שכר

.

אבל שוכר חפץ, כל הנאתו היא רק ההשתמשות בחפץ, ועבור הנאה זו הרי הוא משלם דמים, ולכן אינו אלא שומר חינם.

אי בעית אימא

, מה ששנינו "שומר שכר משלם", יש לשנות את הגרסה,

כדמחליף רבה בר אבוה, ותני

:

השוכר

בהמה

כיצד משלם?

רבי מאיר אומר כשומר שכר, רבי יהודה אומר כשומר חינם

.

ולפי גירסא זו מה ששנינו "כל האומנין שומרי שכר הן", כדברי רבי מאיר הוא.

שנינו במשנתנו: כל האומנין שומרי שכר הן,

וכולן שאמרו

לבעל החפץ,

טול את

החפץ

שלך, והבא מעות

שכר מלאכתנו, אם לא לקח עדיין את החפץ, נעשה האומן מכאן ואילך

שומר חינם

בלבד.

תנן התם

: אדם המבקש מחבירו, השאילני פרתך, והלה נאות להשאילו,

ואמר

לו

השואל: שלח

לי בהמתך ביד פלוני,

ושלחה

המשאיל בידיו,

ומתה

בדרך, קודם שהגיעה לביתו של השואל,

חייב

השואל בנזקי הבהמה. כי משעת מסירתה לשליח, לפי בקשת השואל, נתחייב השואל באונסיה.

וכן בשעה שמחזירה

השואל לבית המשאיל, אם מסרה לשליח, שלא לפי בקשת המשאיל, חייב באונסיה עד שתגיע ליד הבעלים.

אמר רפרם בר פפא אמר רב חסדא: לא שנו

שחייב השואל בנזקי הבהמה עד שתגיע ליד משאיל,

אלא שהחזירה

השואל

בתוך ימי שאילתה,

קודם שנסתיים הזמן שקצב לו המשאיל להשאלתה,

אבל

אם החזירה

לאחר

שנסתיימו

ימי שאילתה, פטור

השואל ואפילו אם מתה בביתו. משום שמיד עם תום ימי השאילה בטל ממנו דין שואל, ואינו אלא כשאר שומרין, הפטורים אם מתה באונס.

מתיב רב נחמן בר פפא

, הרי שנינו "

וכולן

[האומנין]

שאמרו טול את

החפץ

שלך והבא

מעות

בשכרינו, בטל מראובן דין שומר שכר החייב בגניבה ואבידה, ואינו אלא

שומר חינם

".

ומשמע, דוקא משום שאמר לו טול את שלך,