Bava Metzia 79b — o Talmud em português

נימא ליה

משכיר לשוכר:

הב לי ההוא חמרא

שרצית להוליך בספינתי

, ואנא מייתינא ספינתא

אחרת.

שהרי לא שכר ממנו דוקא ספינה זו. וכיון שאינו מביא יינו. ישלם.

[ויש להוסיף: מה שאמר לו ביין זה, אינו סיפור בעלמא, אלא שדוקא לצורך פעולה זו שכר ממנו את הספינה, ולכן אינו יכול להוליך בה יין אחר, שלזה לא שכרה, ומשום כך נחשב השוכר כמעכב השכירות מלהתבצע].

אמר רב פפא

: אכן

לא משכחת לה

לדינו של רבי נתן,

אלא בספינה זו ויין זה.

שאז שניהם מעכבים את ביצוע השכירות: המשכיר, ספינתו הטבועה בלב ים, והשוכר, יינו אבד.

ומשום כך יד התובע על התחתונה, ומי שהכסף בידו אינו חייב לחברו דבר.

אבל בספינה סתם ויין סתם, חולקים

, כלומר ודאי יכולים להשלים את השכירות אם ירצו. אבל אם לא, ישלם לו שכר חצי הדרך.

תנו רבנן: השוכר את הספינה

בכדי להוליך בה חפציו למקום פלוני,

ופרקה לה

השוכר את חפציו

בחצי הדרך,

נותן לו

השוכר את שכרו של חצי הדרך בלבד,

ואין לו

לבעל הספינה

עליו

על השוכר

אלא תרעומת.

והוינן בה:

היכי דמי?

אלימא

שפרק חפציו במקום

דקא משכח לאגורא,

שיכול בעל הספינה להשכיר ספינתו לאדם אחר,

אמאי אית ליה תרעומת?

והרי לא הזיקו כלום, אלא ישכירה לאחר!

ואי

פרקה במקום

דלא קא משכח

המשכיר

לאגורא

לאדם אחר, אם כן

כוליה אגרא בעי שלומי!

ודאי חייב לשלם לו, שהרי הזיקו בכך שהביאו למקום זה, ולמה משלם לו רק דמי חצי הדרך?

ומפרשינן:

לעולם

אכן מדובר שפרקה במקום

דקא משכח לאגורא, אלא אמאי אית ליה תרעומת,

והרי יכול להשכירה כאן לאדם אחר?

משום רפסא דספינא,

הספינה מתרועעת ומתקלקלת בהוצאת והכנסת חבילות לעיתים תכופות.

ומקשה הגמרא:

אי הכי, טענתא מעלייתא היא,

ולמה אין לו עליו אלא תרעומת, הרי

ממונא אית ליה

לבעל הספינה

גביה

השוכר, ויש לו לשלם את נזקי הספינה.

אלא,

כך יש לתרץ:

מאי,

מהו ששנינו "

פרקה

בחצי הדרך",

דפרקה לטועניה בגוויה

, שלא פרק חפציו מן הספינה, אלא להיפך, הוסיף והטעין עליה דברים נוספים באמצע הדרך.

ומדובר כאן באופן שמחיר ההובלה נקבע לפי כמות החפצים שמטעין לתוכה, ומשום כך צריך לשלם לו על אותם החפצים שהטעין עתה, את דמי חצי הדרך [שהרי לא הובילם אלא חצי הדרך. אבל על החפצים שהיו עליה מתחילה, ודאי משלם לו את כל דמי שכירותו].

אלא מאי תרעומת?

הרי לא הזיקו כלום?

ומפרשינן:

משום שינוי דעתא

, כי בדעתו של המשכיר את הספינה היה להוליכו מהר ולחזור לביתו, ועתה שהטעינה בדרך היה עליו להמתין.

אי נמי,

טוען המשכיר: צריך הייתי

לאשלא

[חבלים]

יתירא

, משום שדרך ספינה, ככל שהיא כבידה יותר, היא שוקעת עמוק יותר, ועליה לעגון במקום מרוחק יותר מהחוף, שבו המים עמוקים. ולכן נצרך לחבלים ארוכים יותר כדי לקושרה למקום עגינתה בחוץ.

תנו רבנן: השוכר את החמור

כדי

לרכוב עליה,

ולא למשא,

שוכר מניח עליה כסותו, ולגנותו,

חמת מים,

ומזונות של אותה הדרך

, ואין רשאי בעל החמור לעכב עליו מלהניחם שם, כי היות ושכרו כדי לרכב עליו, ודאי נתכוון שיוכל לקחת עמו מעט דברים הנצרכים לו לאותה הדרך. ואפילו תמשך הדרך ימים רבים, רשאי ליטול עמו מזונות לכל אותה הדרך.

אבל

מכאן ואילך

, אם רוצה להטעין עליה דברים נוספים

, חמר מעכב עליו.

וכמו כן,

החמר מניח עליו שעורים ותבן,

שיוכל להאכילו,

ומזונותיו של החמר לאותו היום.

ואין יכול השוכר למנוע ממנו מלהטעינו בדברים אלו, שהרי ודאי על דעת כן נשכר לו.

ואפילו אם תמשך הדרך ימים רבים, אינו נוטל עמו אלא מזונות אותו היום!

אבל

מכאן ואילך

, אם רוצה החמר להוסיף ולהטעינו

, שוכר מעכב עליו

.

והוינן בה:

היכי דמי

[מה שהשוכר רשאי ליטול עמו כל מזונותיו, והחמר נוטל עמו רק מזונות אותו היום]?

אי דשכיח למזבן

מזונות באמצע הדרך,

חמר נמי ליעכב

על השוכר מליטול עמו יותר ממזונות אותו היום.

ואי דלא שכיח למזבן

מזונות באמצע הדרך,

שוכר נמי לא ליעכב

על החמר מליטול מזונות כל אותה הדרך?

ומפרשינן:

אמר רב פפא: לא צריכא, דשכיח למטרח ולמזבן מאוונא לאוונא

[פונדק דרכים] כלומר, אין בנמצא חנויות קבועות לממכר מזון, אלא יכול לטרוח ולחפש בכל לילה היכן ניתן לקנות מזון.

ולכן,

חמר, דדרכיה למטרח ולמזבן

, ודאי נשכר על דעת שיטרח בערב ויקנה מזונות. ומשום כך נוטל רק מזונות אותו היום.

אבל

שוכר, לאו דרכיה למטרח ולמזבן

, ולכן נוטל מזונות של כל אותה הדרך.

תנו רבנן: השוכר את החמור

כדי

לרכוב עליה איש, לא תרכב עליה אשה

. דרך העולם הוא שאין נשים בקיאות כל כך ברכיבה, ושמא לא נתרצה המשכיר שתרכב עליה אשה, פן תנזק בהמתו.

אבל אם שכרה לרכיבת

אשה, רוכב עליה איש

, שהרי ודאי נתרצה המשכיר שירכב עליה איש הבקי יותר ברכיבה.

ואשה

רשאית לרכוב במקרה כזה,

בין

אם היא

גדולה ובין קטנה, ואפילו מעוברת

שכבידה יותר,

ואפילו מניקה

ובנה עמה.

ומקשה הגמרא: מה חידוש הוא במעוברת?

השתא מניקה

ובנה עמה,

אמרת

שרשאית לרכב, אפילו שהיא ובנה שני גופים הם, אם כן,

מעוברת, מיבעיא!?

הרי ודאי הוא שרשאית היא לרכב!

ומתרצינן:

אמר רב פפא

: מדובר באותה אשה שהיא גם

מעוברת והיא

גם

מניקה

.

אמר אביי, שמע מינה,

ממה ששנינו שמעוברת כבידה מאשה שאינה מעוברת,

ביניתא

[דג],

אכרסא תקלה

לפי גודל כריסו, כך משקלו.

למאי נפקא מינה? למקח וממכר

, שהקונה דג וכריסו גדול, לא יקנהו במשקל אלא אם כן יוציא המוכר את בני מעיו קודם, כיון שחלק נכבד ממשקלו הוא מעיים, שאינם ראויים למאכל.