Bava Metzia 76a — o Talmud em português

אבל,

אם בעל הבית

הוא זה ש

חוזר בו, ידו

של בעל הבית היא

על התחתונה

. וחייב לשלם להם את שכרם, יחסית למה שעשו.

אך אם הוזל שכר הפועלים, ויכול עתה לשכור פועלים להשלים את מחצית המלאכה השניה בשלושים זוזים, הוא חייב לשלם לראשונים שבעים זוזים, אף שלא עשו אלא מחצית המלאכה!

במסכת בבא קמא מתבאר דין "היורד לשדה חברו שלא ברשות", שאם נטע אדם נטיעות בתוך שדה חברו שלא ברשות בעל השדה, הרי ידו של היורד היא על התחתונה. כלומר, יש לשום כמה השביחה הקרקע מחמת עבודתו, ואם השבח הוא יתר על הוצאותיו, נוטל היורד מבעל הבית רק את דמי הוצאותיו ואינו זכאי כלל בשבח. ואם דמי הוצאותיו של היורד היו יתר על השבח, נוטל מבעל הבית רק כדמי השבח, כי אין בעל הבית חייב לשלם לו עבור הוצאותיו יותר ממה שהשביחו.

וגם במשנתנו מתבאר אחד האופנים של דין זה:

כל

אומן

המשנה

בעבודתו ממה שהורה לו בעל הבית כיצד לבצע את עבודתו,

כגון בעל הבית שנתן צמר לאומן והורה לו לצובעו בצבע אדום, ואילו האומן שינה וצבעו בצבע שחור,

ידו

של האומן היא

על התחתונה.

ואינו משלם לו בעל הבית את שכרו על עבודתו, אלא רק את הסכום כדלהלן:

אם היה השבח פחות מדמי הוצאותיו, אינו משלם לו אלא את שיעור השבח.

ואם היה השבח יותר על היציאה, משלם לו רק את הוצואתיו על הצבע, אך אינו משלם לו את השכר הראוי לו כפי עבודתו.

וזאת, על אף ששכרו מתחילה וקבע לו בשכרו תשלום מלא. כי היות שלא שכרו למלאכה באופן הזה, נעשה דינו כדין פועל העושה שלא מדעת בעל הבית, שידו על התחתונה.

ו

כמו כן,

כל החוזר בו

מהשכירות של פועל, בין שחזר בו בעל הבית ובין שחזר בו הפועל -

ידו

של החוזר היא

על התחתונה

. ויבואר דין זה בגמרא.

גמרא:

ודנה הגמרא ומבארת את מה ששנינו בתחילת המשנה "השוכר את האומנין והטעו זה את זה".

ומדייקת הגמרא: "

חזרו זה בזה

הפועלים או בעל הבית משכירותם",

לא קתני

במשנה.

אלא

נקט התנא בלשון "

הטעו זה את זה"

.

והיינו,

דאטעו פועלים אהדדי,

שהטעו הפועלים זה את זה.

ומבארת הגמרא:

היכי דמי?

דאמר ליה

בעל הבית לאחד מפועליו:

זיל, אוגר לי פועלים,

לך ושכור עבורי פועלים, וקצב לו סכום מסוים לשכרם.

ואזל איהו,

הפועל השליח,

ואטעינהו,

והטעה אותם, בכך שהבטיח להם בשכרם סכום אחר ממה שאמר לו בעל הבית.

והוינן בה:

היכי דמי?

כיצד הוא הטעה אותם?

אי דאמר ליה בעל הבית

לשלוחו הפועל "לך שכור לי פועלים

בארבעה

זוזים",

ואזל איהו

השליח

ואמר להו

לפועלים שיהיה שכרם

בתלתא,

בשלשה זוזים בלבד, אם כן, תמוה, מדוע יש להם תערומת עליו.

"תרעומת"

-

מאי עבידתיה!?

איזו תרעומת יכולה להיות להם על השליח?

והרי הם

סבור

שקלו בדעתם את הסכום המוזל שנקב להם בשכרם,

וקביל,

הסכימו לעשות מלאכתו אף תמורת שלושה זוזים.

ו

אי דאמר ליה בעל הבית

לשליח, שכור לי פועלים

בתלתא, ואזל איהו ואמר להו

לפועלים

בארבעה

, אם כן, תלוי הדבר כיצד התנה עמם השליח, וכפי שיתבאר.

היכי דמי? אי דאמר להו

השליח

"שכרכם עלי",

מחוייב אני בעצמי לשלם לכם שכרכם, אם כן,

ניתיב להו מדידיה,

יתן להם השליח מממונו שלו את אותו דינר שהוסיף מדעתו, יתר על מה שנתרצה בעל הבית לשלם, וכפי שמבואר דין זה בברייתא.

דתניא, השוכר את הפועל

כדי

לעשות

מלאכה

ב

שדה

שלו,

והראהו

השוכר לפועל שיעשה את המלאכה

בשל חברו,

והיינו, שציוהו לעשות מלאכתו בשדה חברו, אך הראהו כאילו היא שדה שלו,

נותן לו

השוכר לפועל את

שכרו משלם,

כשכר פועל בשוק, שהרי הוא זה ששכרו למלאכה.

וחוזר

השוכר,

ונוטל מבעל הבית מה שההנהו,

את שיעור שכר המלאכה המגיע עבור עבודה שכזו.

ואם כן, אף בנידון דידן, כיון שסיכם עמם השליח שכר שהוא גבוה ממה שאמר לו בעל הבית, ישלם זאת השליח משלו, שהרי הוא זה ששכרם, ואין להם דין ודברים עם בעל הבית אלא עמו.

אכן, אם השביחה השדה כשיעור מה שהוציא, יחזור ויטול השליח את השכר המגיע לעבודה שכזאת, מבעל הבית, כמבואר לעיל.

ואם כן, קשה, מפני מה אין להם עליו אלא תרעומת, הרי חייב לשלם להם דינר זה משלו?

ומבארת הגמרא:

לא צריכא,

אכן מדובר שלא אמר שכרכם עלי. אלא,

דאמר להו שכרכם על בעל הבית

. ומשום כך אינו חייב להוסיף להם השליח משלו, לפי שאין הוא אלא שלוחו של בעל הבית, והוא הסכים לשוכרם רק בשלושה זוזים.

ולכן, אין להם על השליח אלא תרעומת, על שהונה אותם ואמר להם במרמה שנתרצה בעל הבית לשלם להם ארבעה זוזים.

ומקשה הגמרא:

וליחזי פועלים היכי

מתגרי!?

נראה מהו השכר שבו נשכרים פועלים למלאכה כזאת? שהרי אם השכר של פועל הוא שכר קבוע של ארבעה זוזים, אם כן, אף שלא סכמו עמו שישלם ארבעה, מכל מקום ישלם להם כדין העושה בשדה בעל הבית שלא מדעת בעל הבית שמשלם לו שכרו [אם אינו יתר על שבח שהשביח במלאכתו וכמבואר לעיל].

ואם דרך לשכור פועל בשלושה, אם כן אפילו תרעומת אין להם עליו שהרי לא הפסידם דבר.

ומתרצת הגמרא שאלה זאת בארבעה אופנים:

האופן הראשון:

לא צריכא, דאיכא דמוגר

המשכיר עצמו

בארבעה ואיכא דמתגר בתלתא

ואין המחיר קבוע בשוק.

דאמרו ליה

פועלים לשוכר:

אי לאו דאמרת לן בארבעה, טרחינן, ומתגרינן בארבעה

לאדם אחר. ואם כן הזקתנו בזה שאמרת נתרצה בעל הבית בארבעה, ויש לנו תערומת עליך.

אופן נוסף מבארת הגמרא:

אי בעית אימא, הכא בשוכר

פועל שהוא בעצמו

בעל הבית עסקינן

. שאדם חשוב הוא הפועל הזה יותר משאר פועלים, כיון שיש לו שדות בעצמו, ואינו נשכר למלאכה בשדה אחרים אלא אם מקבל שכר גבוה.

דאמרו ליה

פועלים שכאלו לשוכר אותם לעבודה אצלו:

אי לאו דאמרת לן בארבעה, הוה זילא בן מילתא לאתגורי.

אין דרך אדם נכבד כמונו להשכיר את עצמו כשאר פועל אלא רק בשכר מרובה.

ואופן שלישי:

ואי בעית אימא, לעולם בפועלים

רגילים

עסקינן,

ולא בפועל שהוא בעל הבית,

דאמרי ליה: כיון דאמרת לן בארבעה, טרחינן ועבדינן לך עבידתא שפירתא

יותר מעולה ואיכותית ממנהג פועלים רגילים המשתכרים בפחות.

והוינן בה:

וליחזי עבידתייהו

, אם אכן טרחו בה יותר משאר פועלים. שהרי אם אכן השביחו קרקעו יותר מהמקובל, על בעל הבית להוסיף בשכרם, כדין משביח שדה חברו, שנוטל ממנו שכר על מה שההנהו.

ומתרצינן: מדובר שאין ניכר הדבר בשדה, כגון

בריפקא,

שחפרו חריץ סביב השדה.

ומקשה הגמרא:

ריפקא נמי, מידע ידיע

אם חפרו חריץ מעולה יותר משאר פועלים!

ומתרצינן: מדובר כאן בכגון

דמלי,

התמלא החריץ

מיא, ולא ידע

. ומשום כך אין להם עליו אלא תרעומת.

ד.

ואי בעית אימא, לעולם

אכן מדובר

דאמר ליה בעל הבית בארבעה, ואזל איהו

השוכר

ואמר להו

לפועלים

בתלתא

.

ו

מה

דקאמרת "סבור וקביל",

ואין להם על השוכר אפילו תרעומת שהרי נתרצו לעשות מלאכתם בשלושה, עדיין יש להם להתרעם עליו, משום

דאמרי ליה

לשוכר: וכי

לית לך,

אינך סבור שיש לנהוג לפי דברי הכתוב במשלי [ג כז]:

"אל תמנע טוב מבעליו"?

ואם כן, לא היה לך לפחות לנו מהשכר שאמר בעל הבית.

ודנה הגמרא, אם השיבו הפועלים לדברי השליח בשעה ששכרם, שמקבלים אנו כפי שאמר בעל הבית. מה היא כוונתם?

פשיטא, אי אמר ליה בעל הבית

לשליח

בתלתא, ואזל איהו אמר להו בארבעה, ואמרי ליה

פועלים לשליח, רצוננו

כמו שאמר בעל הבית,

ודאי

דעתייהו אעילויה

. וכוונתם לומר, נאמן אתה עלינו שרצון בעל הבית להוסיף על שכרינו יותר משאר פועלים.

אלא, אי אמר להו בעל הבית בארבעה,

ואזל איהו אמר להו בתלתא, ואמרי,

והם ענו לו שהם מוכנים להשכיר את עצמם

"כמו שאמר בעל הבית"

, יש להסתפק,

מאי?

האם

אדיבורא דידיה,

על דבריו של השליח,

קא סמכי

, והיינו, שלא נתכוונו להתנות עמו שלא יפחות מדברי בעל הבית, אלא כוונתם לומר שמקובל עליהם כי אכן זה המחיר שאמר בעל הבית, ועל דעת כן הם נשכרים,

דאמרי ליה

הפועלים לשליח:

מהימנת לן דהכי אמר בעל הבית

.

אולם, אף אם לא אמר בעל הבית כן, נתרצו לעשות מלאכתן אפילו בשלושה.

או דלמא, אדיבורא דבעל הבית סמכי,

ואינם מאמינים לדבריו, ולא נתרצו אלא למה שאמר בעל הבית, ומחויב לשלם להם ארבעה זוזים.

ומביאה הגמרא עתה ראיה לדבר, משליח גירושין. שנאמר בתורה בפרשת גירושין "וכתב לה ספר כריתות, ונתן בידה". ודרשו חכמים במסכת גיטין, שאין האשה מתגרשת אלא בנתינת הגט מידו לידה באופן ישיר.

אכן, אם מינה הבעל שליח לנתינת הגט, יד השליח היא כידו, ומתגרשת האשה בנתינת הגט מיד השליח לידה.

כמו כן, אם מינתה האשה שליח מטעמה לקבלת הגט, עומד השליח במקומה, ומתגרשת בשעה שנותן הבעל או שלוחו את הגט ליד שלוחה, ושליח זה קרוי "שליח קבלה ".

תא שמע,

אשה האומרת לשלוחה:

הבא לי גיטי,

כלומר אמור לבעלי שישלח לי גיטי בידך, ותיעשה אתה לשלוחו של הבעל, לגרשני בנתינת הגט לידי.

ובא השליח לבעל, ואמר לו:

אשתך

מינתה אותי כשליח קבלה, וכך

אמרה "התקבל לי גיטי".

והוא,

הבעל,

אומר

לשליח:

הילך

הגט

כמו שאמרה

האשה!

אמר רב נחמן, אמר רבה בר אבוה אמר רב: אפילו הגיע גט לידה,

באמצעות השליח, היא

אינה מגורשת.

שהרי הבעל לא מינהו לשליח הולכה, והאשה אף היא לא מינתה אותו כשלוחה לקבלה, ומשום כך אינה מתגרשת בגט זה, שהרי לא נמסר לה ישירות מהבעל.

ומכל מקום,

שמעת מינה,

מדברי רב, ש

אדיבורא דידיה סמיך,

שמאמין הבעל לדבריו של שליח האשה, ובאומרו שהוא נותן את הגט כמו שאמרה האשה, הוא סומך את דבריו על דברי השליח, ולא התכוון לומר שהוא עושה זאת כפי שהוא עצמו רוצה, ולכן הוא לא עשה אותו לשליח הולכה.

[וכיון שהאשה לא עשתה אותו שליח קבלה, היא אינה יכולה להתגרש על ידו].

דאי סלקא דעתך דאדיבורא דידה קא סמיך, אם כן, מכי מטי גיטא לידה, מיהא תגרש,

שהרי לא האמין הבעל לדבריו, ולא שלח בידו את הגט אלא כרצון האשה, ואם כן שליח הולכה הוא, ומגורשת לכשיגיע גט לידה. שהרי רצון האשה שיעשהו הבעל לשלוחו.

ואם כן, הוא הדין במקרה של הפועלים, הם אינם מאמינים לדברי השליח, ומשום כך התנו שתהא שכירותם לפי מה שאמר בעל הבית.

אמר רב אשי

: