Bava Metzia 66b — o Talmud em português

איבעית אימא, דאמר ליה קני מעכשיו,

אם לא אפרע לך עד ג' שנים הרי היא שלך מעכשיו. וכשמקנה מעכשיו, זה לא אסמכתא אלא גומר בדעתו להקנות .

אמרו ליה מר ינוקא ומר קשישא בני דרב חסדא, לרב אשי, הכי אמרי נהרדעאי משמיה דרב נחמן, האי אסמכתא,

כגון באופן שמדברת המשנה, שאמר לו אם לא תפרע לי עד ג' שנים השדה תהיה שלי.

בזמניה

הגיע הזמן שקבעו לפרעון, ולא פרע,

קניא

השדה למלוה.

בלא זמניה,

קודם שהגיע זמן הפרעון,

לא קניא.

אמר להו, כל מידי בזמניה קני, בלא זמניה לא קני,

ומדוע נהרדעאי אמרו את זה באסמכתא?

דלמא הכי קאמריתו

[שמא כונתכם לומר, שנהרדעאי התכונו לדבר אחר], אם

אשכחיה

לוה למלוה

בגו זמניה,

קודם שהגיע זמן הפרעון,

ואמר ליה, קני

את השדה, ולא אפדנה עוד, ובזה אני פורע לך את החוב,

קני

המלוה את השדה. ואין כאן חסרון של אסמכתא .

ומה שאמרו בלא זמניה לא קניא, כונתם, שאם הלוה פגש את המלוה

בתר זמניה,

וכבר הגיע זמן הפרעון,

ואמר ליה קני

את השדה, ולא אפדנה עוד,

לא קני.

מאי טעמא

לא קני?

כי מה שאמר לו קני,

מחמת כיסופא הוא דקאמר ליה,

שאין לו כסף לפרוע את החוב, ודעתו לפדות את השדה. אבל כשאומר לו בגו זמניה, קני, ודאי אין בדעתו לפדות את השדה, שאם לא כן למה אומר לו קני, הרי המלוה לא יכול לתובעו עכשיו.

ולא היא,

[אין הדין כך].

דאפילו

אמר לו כן

בגו זמניה, נמי לא קני,

כי בדעתו לפדות את השדה,

והאי דקאמר ליה קני,

אפילו שעתה המלוה לא יכול לתובעו,

קא סבר

הלוה,

כי מטי זמניה

של הפרעון,

לא ליתי

המלוה,

ליטרדן,

שלא יטרידני שאפרע לו מיד את החוב.

אמר רב פפא: האי אסמכתא, זימנין קניא, וזימנין לא קניא.

אשכחיה

מלוה ללוה, ביום שצריך לפרוע את החוב , ורואהו

דקא שתי שיכרא

בחנות,

כדי לשמוח, ולא פרע עד סוף היום. קני,

כי ניכר מתוך תנועותיו, שאינו מחזר אחרי כסף, כדי לפדות את השדה הממושכנת. וגמר בדעתו לתת את השדה למלוה בשביל פרעון החוב .

ואם מצאו

דקא מהפך אזוזי

[מחזר אחרי כסף],

לא קני.

אמר ליה רב אחא מדיפתי לרבינא,

איך אפשר להוכיח מזה שהלוה שותה שכר, שהוא לא מחזר אחרי כסף,

דלמא לפכוחי פחדיה

[להפיג דאגתו]

קא שתי.

אי נמי,

הוא שמח ולא מחזר אחר כסף, כי

איניש אחרינא אסמכיה אזוזי,

שיתן לו לאחר זמן. ואין ראיה משתיית השכר, שדעתו לתת את השדה למלוה בשביל פרעון החוב.

אלא אמר רבינא, אי

ביום שצריך לפרוע את החוב, כשמוכר חפציו,

קפיד בדמי

שלא להוזיל משוויין,

ודאי קני,

כי זה ראיה שהוא לא מחזר אחרי כסף, וגמר בדעתו לתת את השדה למלוה בשביל פרעון החוב .

אמר ליה רב אחא מדפתי לרבינא

: איך אפשר להוכיח מזה שהלוה מקפיד שלא להוזיל את חפציו, שהוא לא מחזר אחר כסף.

דלמא

הוא מקפיד שלא להוזיל,

כי סבר כי היכי דלא תיתזיל ארעיה,

שאם יראוהו מוכר חפציו בפחות משוויין, ידעו שהוא דחוק למכור, ויזולו קרקעותיו.

אלא, אמר רב פפא: אי קפיד בארעא

שלא למכור קרקעותיו אפילו בשויין,

ודאי קני,

כי זה ראיה שהוא לא מחזר אחרי כסף.

ואמר רב פפא: אף על גב דאמור רבנן אסמכתא לא קניא, אפותיקי הויא למיגבא

מינה,

והמלוה קונה בשדה, כנגד ההלואה [הראשונים מפרשים את המילה "אפותיקי" שהיא מילה מורכבת, אפה, תהא, קאי, כלומר: מזה יהא לך פרעון].

אמר ליה רב הונא בריה דרב נתן לרב פפא

: מדוע אתה אומר שהמלוה קונה כנגד ההלואה?

מי קאמר ליה

הלוה

קני לגוביינא!?

הרי הוא אמר לו קני הכל, ומכיון שאין דבריו קיימים, במה זכה המלוה לגוביינא.

אמר ליה מר זוטרא בריה דרב מרי, לרבינא: ואי אמר קני למיגבא מיניה,

אנו מבינים את דברי רב פפא ש

קני

כנגד מעותיו?

הרי

סוף סוף אסמכתא היא,

כי הוא מקנה לו את השדה לגוביינא רק אם לא יפרע לו עד ג' שנים,

ואסמכתא לא קניא!

אלא, אפותיקי דקאמר רב פפא, מאי היא,

שלא יתכן שרב פפא טעה בזה .

דאמר ליה: לא יהא לך פרעון אלא מזו.

ומקנה לו זכות בשדה לגבות ממנה את חובו, ועל ידי זה, הלוה לא יכול לפרוע לו במטלטלין או בקרקע אחרת . כלומר, מלבד זה שהלוה אמר למלוה אם לא אפרע לך עד ג' שנים כל השדה תהיה שלך, אמר לו עוד שגם בתוך ג' שנים לא יהא לך פרעון אלא מזו, ואני לא יוכל לפרוע לך בדבר אחר. על זה אמר רב פפא, שאפילו שהקנאת כל השדה לא חלה, כי זה אסמכתא, והאפותיקי חל, והלוה לא יכול לפרוע לו בדבר אחר .

ההוא גברא דזבין ליה ארעא לחבריה באחריות,

[המוכר כותב ללוקח אחריות, כדי שאם הקרקע גזולה והנגזל יקחנה ממנו, או בעלי חובות של המוכר יגבוה ממנו, יתן לו קרקע אחרת].

אמר ליה

לוקח למוכר, אני רוצה שתתחייב לי ש

אי טרפו ליה מינאי,

הרי על אף שדיני לגבות ממך בינונית,

מגבית ליה מעידי עידית, דאית לך.

אמר ליה

המוכר,

מעידי עידית לא מגבינא לך, דבעינן למיקם קמאי

[שהיא תעמוד ברשותי].

אלא

אני מסכים להתחייב ש

מגבינא לך מעידית אחרת דאית לי.

לסוף טרפוה מיניה

דלוקח , וגם

אתא בדקא

[שטף נהר].

שקיל לעידי עידית

של המוכר.

סבר רב פפא למימר, מעידית אמר ליה

שיגבה אם יטרפו ממנו,

והא קיימא

העידית ביד המוכר, וצריך לתת אותה ללוקח.

אמר ליה רב אחא מדפתי לרבינא, ולימא ליה

מוכר ללוקח:

כי אמרי לך אנא, מעידית מגבינא לך, דהוה עידי עידית קיימא,

והקרקע המובחרת שבנכסי נשארת ברשותי. אבל

השתא,

שהעידי עידית התקלקלה,

קיימא ליה עידית במקום עידי עידית.

כי זו היא עתה הקרקע המובחרת ביותר שבנכסי, ואני התחייבתי לך את הפחותה ממנה .

רב בר שבא, הוה מסיק

[היה נושה]

ביה רב כהנא זוזי.

אמר ליה

רב בר שבא לרב כהנא:

אי לא פרענא לך ליום פלוני, גבי

את חובך,

מהאי חמרא.

כלומר: אני מקנה לך את היין בשביל פרעון החוב.

סבר רב פפא למימר,

שאם לא פרע עד יום פלוני, רב כהנא קונה את היין, ואין בזה חסרון של אסמכתא. מפני ש

כי אמרינן אסמכתא לא קניא, הני מילי בארעא, דלאו לזבוני קיימא,

שאדם לא רגיל למכור קרקעותיו, ולכן גם כשאומר לו, אם לא אפרע לך תקנה את השדה בשביל פרעון החוב, לא גמר בדעתו להקנות.

אבל חמרא, כיון דלזבוני קאי, כזוזי דמי.

ואין בדעתו להקנות.

אמר ליה רב הונא בריה דרב יהושע לרב פפא: הכי אמרינן משמיה דרבה, כל דאי,

שאדם מקנה אם לא אעשה כך וכך,

לא קני.

כי זה אסמכתא, ו"כל" כולל גם מטלטלין .

אמר רב נחמן, השתא דאמור רבנן, אסמכתא לא קניא, אם הלוהו על שדהו, והמלוה אמר ללוה, אם לא תפרע לי עד שלש שנים הרי היא שלי, והלוה לא פרע בתוך שלש שנים, אלא לאחר שלש שנים. הדר ארעא ללוה, כי זה אסמכתא וההקנאה לא חלה.

ואם סברו שהמכירה חלה, והמלוה אכל פירות לאחר שלש שנים. כשיודע להם שהמכירה לא חלה, הדרי פירי שאכל לאחר שלש שנים.

ומקשינן: למימרא דסבר רב נחמן, מחילה בטעות לא הויא מחילה, ולכן אומר, שאפילו שהמוכר והלוקח סברו שהמכירה חלה, ויש כאן מחילה מצד המוכר, כי דעתו שהלוקח יאכל את הפירות, כשנודע להם שהמכירה לא חלה "הדרי פירי", כי המוכר מוחל מחמת שסובר שהמכירה חלה, וזה טעות.

והאיתמר במקום אחר, שרב נחמן סובר מחילה בטעות הויא מחילה.

המוכר פירות דקל לחבירו, לפני שהפירות באו לעולם . ואומר לו, לכשיבואו לעולם, הם יהיו שלך.

אמר רב הונא עד שלא באו הפירות לעולם, המוכר יכול לחזור בו, כי עדיין ההקנאה לא חלה, שאין לקנין על מה לחול.

משבאו הפירות לעולם, אין יכול לחזור בו, כי מיד שהפירות באים לעולם, הם נקנים ללוקח.

ורב נחמן אמר, אף משבאו לעולם, יכול לחזור בו. כי סובר שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם , ובשעה שעשו את הקנין, הפירות לא היו בעולם.

ואמר רב נחמן, מודינא לרב הונא, דאי כשהפירות באו לעולם הלוקח שמיט פירות, ואכיל, מחמת שסברו שהמכירה חלה. גם כשיודע להם, שהמכירה לא חלה, לא מפקינן מיניה, את הפירות שאכל עד שנודע לו. סוברת הגמרא שהטעם שלא מוציאים ממנו, כי כשהלוקח אכל את הפירות, הם סברו שהמכירה חלה, וממילא יש מחילה מצד המוכר . ואפ' שהוא מוחל, מחמת שסובר שהמכירה חלה, וזה טעות, סובר רב נחמן, שמחילה בטעות הויא מחילה?

ומתרצינן: התם, במוכר פירות דקל, זה זביני, ובזה סובר רב נחמן, שמחילה בטעות הויא מחילה, ולכן לא מוציאים מהלוקח את הפירות שאכל.

הכא במה שרב נחמן אמר לגבי אסמכתא, זה הלואה, ובזה סובר, שאפילו שמחילה בטעות הויא מחילה, מוציאים מהמלוה את הפירות. כי בהלואה, כשהמלוה אוכל פירות בלי לשלם עבורם, זה נראה כריבית קצוצה , וריבית קצוצה יוצאה בדיינין.