Bava Metzia 54a — o Talmud em português

אמר אחד הרי עלי בעשרים ואחד,

הבעלים נותנין

על כרחן

עשרים ושש.

כיון שאי אפשר לתת לזה בעשרים ואחת, שנמצא ההקדש נפסד בארבעה סלעים שהיה על הבעלים להוסיף בחומשן.

ומאידך, אי אפשר לפחות לבעלים מהקרן ששמאה אדם אחר.

לכן, נותים עשרים ואחד עבור הקרן כפי ששמאה האחר, ועוד חמשה עבור החומש מהקרן כפי ששמאה הוא.

וכן אם אמר

עשרים ושנים, הבעלים נותנין עשרים ושבע.

בעשרים ושלש, הבעלים נותנין עשרים ושמונה.

בעשרים וארבע, הבעלים נותנין עשרים ות שע.

עשרים וחמש, הבעלים נותנין שלשים.

לפי שאין מוסיפין חומש על עילוי של זה,

אלא החומש נמדד לפי מה ששמו הם בתחילה. דהיינו חומש מעשרים

".

ואם אמר - בעשרים ושש, אין כופין את הבעלים לפדותו. וזכה בו.

על כל פנים

שמע מינה

מדקתני חומש על עשרים סלעים חמשה סלעים, הרי

חומשא

מלבר.

ומסקינן: אכן

שמע מינה

.

ברם, לפי האמת נדון זה תלוי במחלוקת תנאים:

כתנאי.

נאמר בתורה [ויקרא כז כז] "ואם בבהמה הטמאה, ופדה בערכך,

ויסף חמישיתו עליו".

ודרשינן:

שיהא הוא וחומשו חמשה.

דהיינו חומשא מלבר.

דברי רבי יאשיה.

אך

רבי יונתן אומר: "חמישיתו"

-

חומשו של קרן.

דהיינו חומשא מלגיו.

נידון נוסף בהלכות חומש:

איבעיא להו: חומש מעכב או אינו מעכב?

כלומר, אם פדה את המעשר ולא הוסיף חומש, האם מותר לו לאכול את המעשר חוץ לחומת ירושלים, או עליו להמתין עד שיתן את החומש.

וצדדי הספק: האם

ארבעה בארבעה פריק,

[ארבעה זוזים פדו את המעשר שכנגדם],

ואכנפשיה

[מאליו, ואינו בכלל הפדיון]

מוסיף חומש,

ולפי צד זה -

אלמא חומש לא מעכב.

או דלמא

גזירת הכתוב ד

ארבעה בחמשה פריק,

ואין מעשר שוה ארבעה נפדה בפחות מחמשה.

ו

לפי צד זה -

חומש מעכב

.

אמר רבינא: תא שמע,

שנינו בברייתא:

הדמאי

[מעשר שני של דמאי, שתקנו חכמים להפריש מתבואה הלקוחה מעם הארץ],

אין לו חומש

[אינו צריך להוסיף חומש כשפודהו],

ואין לו ביעור

[אינו צריך לבערו בשנה השלישית, כשאר מעשרות, שנצטוו לבערם בשנה השלישית, כאמור [דברים יד - כח] - "מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך בשנה ההיא והנחת בשעריך"].

מדייקת הגמרא: חומש אין לו,

הא קרן יש לו.

כלומר, אם בא לפדותו חייב לתת כשויו.

מאי טעמא?

קרן דמעכב ב

פדיון מעשר

דאורייתא, איתא ב

פדיון מעשר

דרבנן,

אך

חומש דלא מעכב בדאורייתא ליתא בדרבנן

.

וקא משמע לן שחומש אינו מעכב.

ודנה הגמרא:

לימא

ספק זה,

כ

מחלוקת ה

תנאי

ם המובאת להלן:

שנינו בתוספתא [מעשר שני פרק ד הל ד]: מי שהיה בידו פירות מעשר שני, ובא לפדותם, ולאוכלם מחוץ לחומות ירושלים, ו

נתן את הקרן ולא נתן את החומש,

רבי אליעזר אומר: יאכל.

רבי יהושע אומר: לא יאכל.

אמר רבי: נראין דברי רבי אליעזר בשבת,

דמפני כבוד השבת לא יעכב מלאוכלם עד שיתן את החומש.

ודברי רבי יהושע, בחול.

גזירת חכמים שלא יאכלם עד שיתן את החומש. שמא יפשע וישכח להוסיף את החומש.

והוינן בה:

מדאמר

רבי,

"נראין דברי רבי אליעזר בשבת",

משמע

מכלל

דבריו

, דפליגי אפילו בחול.

ולדעת רבי אליעזר מותר לאוכלו בלא חומש גם בחול.

וכן

מדאמר "נראין דברי רבי יהושע בחול", מכלל דפליגי אפילו בשבת.

ולדעת רבי יהושע, אסור לאוכלו אף בשבת.

מאי לאו בהא סברא קמיפלגי, דרבי אליעזר סבר

-

חומש לא מעכב.

ד"ארבעה בארבעה פריק, ואכנפשיה מוסיף חומש", כדלעיל.

ורבי יהושע סבר

-

חומש מעכב.

ד"ארבעה בחמשה פריק".

ודחינן:

אמר רב פפא, לא! דכולי עלמא

סברי

"חומש לא מעכב"

, מעיקר הדין.

והכא, ב

סברת

"חיישינן לפשיעותא" קמיפ לגי.

מר סבר, חיישינן לפשיעותא.

שמא יפשע ולא ישלם את החומש. ולכן גזרו עליו שלא יאכל עד שיוסיף חומש .

ומר סבר: לא חיישינן לפשיעותא.

אמר רבי יוחנן

: אף על פי שנחלקו במעשר,

הכל מודים בהקדש שחילל

ו ולא הוסיף חומש, שהפדיון חל.

ולא חיישינן לפשיעותא,

הואיל וגזברין תובעין אותו

לשלם את החומש

בשוק

.

ומקשינן:

ו

כי

בהקדש לא פליגי?!

והתניא

-

"נתן את הקרן ולא נתן לו את החומש, רבי אליעזר אומר: חילל.

וחכמים אומרים: לא חילל.

אמר רבי: נראין דברי רבי אליעזר בהקדש, ודברי חכמים במעשר".

ומדייקינן:

מדאמר

רבי

"נראין דברי רבי אליעזר בהקדש", מכלל, דפליג אפילו במעשר.

וכן

מדקאמר "נראין דברי חכמים במעשר", מכלל, דאינהו פליגי אפילו בהקדש.

ולא כדברי רבי יוחנן, דבהקדש לא נחלקו.

ומסקינן:

אלא אי אתמר הכי אתמר

[אם נאמרו דברי רבי יוחנן, כך נאמרו]:

אמר רבי יוחנן, הכל מודים בשבת, בהקדש, ש

אם

חילל

ולא הוסיף חומש, מותר לאוכלו.

מאי טעמא:

חדא, דכתיב "וקראת לשבת עונג". ועוד

-

הואיל וגזברין תובעין אותו בשוק

.

אך בימות החול, דליכא סברת "וקראת לשבת עונג", נחלקו רבי אליעזר ורבנן, האם יכול לאוכלו קודם שיתן חומש.

נידון נוסף בדין "חומש":

אמר רמי בר חמא, הרי אמרו

-

"הקדש אינו מתחלל על הקרקע",

משום

דרחמנא אמר ונתן הכסף וקם לו

[דכתיב [ויקרא כז - טו]: "ואם המקדיש יגאל את ביתו ויסף חמישית כסף ערכך עליו והיה לו"] ודרשינן, דבעי כסף דוקא, ולא קרקע .

אך

חומשו, מהו שיתחלל על הקרקע

? וכן יש להסתפק בזר שאכל

תרומה

בשוגג , ש

אינה משתלמת

במעות,

אלא

בפירות

מן החולין,

שראויים להקדישם.

משום

דרחמנא אמר

[ויקרא כב - יד] - "ואיש כי יאכל קדש בשגגה, ויסף חמישיתו עליו,

ונתן לכהן את הקדש".

ודרשינן: עליו לתת

דבר הראוי להיות קדש.

דהיינו פירות חולין .

אך

חומשה, מהו שישתלם שלא מן החולין

[אלא במעות או בגדים]?

וכן יש להסתפק ב

מעשר,

ש

אין מתחלל על האסימון

[מטבע שאין עליו צורה],

משום

דרחמנא אמר

[דברים יד כה]

"וצרת הכסף בידך", לרבות כל דבר שיש עליו צורה.

אך

חומשו, מהו שיתחלל על האסימון?

אתגלגל מלתא, ומטא לקמיה דרבא: אמר להו, אמר קרא

[ויקרא כב יד, כד טז, יט, דברים ידכה]

"

ויסף חמישיתו

עליו", לרבות

חומשו כמותו.

אמר רבינא: אף אנן נמי תנינא

במסכת תרומות:

"הגונב תרומה ולא אכלה, משלם תשלומי כפל דמי תרומה.

כלומר, מלבד התרומה שחוזרת בעין , מוסיף עוד תשלום כפל, מעות, כדמי התרומה .

אך אם

אכלה, משלם שני קרנים וחומש. קרן וחומש מן החולין,

כלומר - מפירות חולין הראויים להיות תרומה,

והקרן

הנוספת, הבאה כתשלום כפל - מעות

דמי תרומה".