Bava Metzia 49a — o Talmud em português

אלא,

לדבריך,

משכון דנקיט

מלוה

למה ליה,

מה תועלת יש לו בו, לדעת רבי יהודה הנשיא, ולשם מה הוא תופסו, אם אין לו בו קנין אפילו כנגד שוויו!?

כי אם המלוה קונה במשכון כנגד שוויו, הרי בכדי ערך זה אין אני קורא בחוב "לא יגוש", ומדוע אמר רבי יהודה הנשיא ששביעית משמטת אף כנגד המשכון!?

אלא לאו,

על כרחך

שמע מינה: מאי "אינו משמט" דקאמר רבן שמעון בן גמליאל? אינו משמט בכולו,

כלומר אין החוב נשמט כלל.

ומאי "משמט" דקאמר רבי יהודה הנשיא, להך פלגא,

אותו חלק מן החוב,

דלא נקיט עליה משכון,

אבל חצי החוב שהוא תופס משכון עליו, אפילו לדעת רבי יהודה הנשיא, אינו משמט.

ובהא קמיפלגי

רבן שמעון בן גמליאל ורבי יהודה הנשיא:

דרבן שמעון בן גמליאל סבר: כנגד כולו הוא,

המשכון,

קונה

; לפיכך, אף במשכון שאינו שוה אלא מחצה, אין החוב נשמט כלל.

ורבי יהודה הנשיא סבר

: רק

כנגדו הוא קונה,

אבל אינו קונה כנגד כולו; לפיכך, שאר החוב שאינו תופס משכון כנגד, נשמט בשביעית.

לפי ביאור זה, רב האומר: ערבון כנגדו הוא קונה, סובר כדעת רבי יהודה הנשיא, ורבי יוחנן האומר, ערבון כנגד כולו הוא קונה סובר כדעת רבן שמעון בן גמליאל.

ודחינן:

לא

, אין מכאן ראיה, כי אפשר לומר שאף לרבן שמעון בן גמליאל, אין משכון קונה אלא כנגדו. ו

מאי "אינו משמט" דקאמר רבן שמעון בן גמליאל

-

להך פלגא דנקיט עליה משכון,

אבל שאר החוב, שאינו תופס משכון כנגדו, הרי הוא משמט.

ותמהינן:

מכלל

זה אתה למד

דרבי יהודה הנשיא סבר: להך פלגא דנקיט עליה משכון נמי משמט,

ותיקשי:

אלא,

אם כן,

משכון דנקיט למה ליה,

אם אינו מתכונן לגבות ממנו את החוב.

ומשנינן: מה שהוא תופס את המשכון אינו אלא

לזכרון דברים בעלמא,

שלא ישמט ממנו הלוה, ולא ירצה לפורעו, אבל אין לו קניין במשכון, לדעת רבי יהודה הנשיא.

מספרת הגמרא:

רב כהנא

מכר פשתן, ו

יהבו ליה זוזי אכיתנא

[הלקוחות שילמו חלק מדמי הפשתן], ועדיין לא משכו אותו.

לסוף, אייקר כיתנא,

ו

אתא

רב כהנא

לקמיה דרב

לשאול אותו, אם יכול הוא לחזור בו מן המקח, ולדרוש מן הלקוחות לשלם עבור הפשתן, כפי שהוא שוה עתה?

אמר ליה

רב לרב כהנא:

במאי דנקיטת זוזי,

אותו חלק שכבר שילמו לך הלקוחות,

הב להו

[תן להם], ואם לא תתן להם חלק זה, תצטרך לקבל עליך קללת "מי שפרע" כו'.

ואידך

, שאר הפשתן, שעדיין לא קיבלת עליו תשלום, יכול אתה לחזור בך מן המקח, ולתבוע עליו תשלום יותר גבוה.

ואף על פי שסוכם ביניכם שאתה תתן להם את הפשתן, והם ישלמו לך כך וכך, רשאי אתה לחזור בך, כי

"דברים" נינהו

[אין אלו אלא "דיבורים" בעלמא].

ו"דברים", אין בהם משום "מחוסרי אמנה",

מי שחוזר בו ואינו מקיים את דיבורו אינו נקרא "אדם מחוסר אמנה".

דאיתמר

:

"דברים"

, אדם שהבטיח לחבירו למכור לו חפץ או לתת לו מתנה וכיוצא.

רב אמר: אין בהן משום "מחוסרי אמנה",

ורשאי הוא לחזור בו.

ורבי יוחנן אמר: יש בהם משום "מחוסרי אמנה",

אסור לו לחזור בו, ואם יחזור בו הרי הוא נקרא "אדם מחוסר אמנה"

מיתיבי,

על דברי רב מדברי הברייתא, דתניא:

רבי יוסי ב

ן

רבי יהודה אומר

: נאמר [ויקרא יט לה לו]: "לא תעשו עול במשפט, במדה, במשקל ובמשורה. מאזני צדק, אבני צדק, איפת צדק והין צדק יהיה לכם".

"הין" של תורה יש בו שנים עשר לוג; ב"איפה" של תורה יש שלש סאין שהן שבעים ושנים לוגין.

מה תלמוד לומר: "הין צדק"? והלא

האיסור לעוות את מדת ה

"הין"

, בכלל האיסור לעוות את ה

"איפה", היה

.

ולשם מה כפל הכתוב ואמר גם "הין צדק יהיה לכם"!?

אלא,

בא הכתוב

לומר לך: ש

כאשר אתה אומר "הן",

יהא "הן" שלך צדק

ואמת,

ו

כאשר אתה אומר "לאו", יהא

"לאו" שלך צדק

ואמת.

וקא סלקא אדעתין, שכוונת רבי יוסי בן רבי יהודה היא לומר, שעל האדם מוטל לקיים את דיבורו ולאמת אותו, וכדברי רבי יוחנן. ותיקשי לרב, האומר: "דברים" אין בהם משום "מחוסרי אמנה"!?

ומשנינן:

אמר אביי: ההוא

, מקרא זה, אינו מדבר על חובת האדם לקיים את דבריו, אלא על חובת האדם בשעה שהוא מדבר:

שלא ידבר אחד בפה, ואחד בלב.

בשעה שהוא אומר את הדיבור יהיו פיו ולבו שוים, ולא יהא בדעתו לשנות מדבריו.

אבל אם בשעה שהוא אמר "הן" או "לאו", היה בכוונתו לקיים את דבריו; בשעת אמירת ה"הן", היה "הן" שלו צדק ואמת, ובשעת אמירת ה"לאו", היה "לאו" שלו צדק ואמת.

כאשר אחר כך השתנה השער, ועלו המחירים, והרי הוא חוזר בו בגלל שינוי השער, אין כאן "חסרון אמנה".

מיתיבי

לדברי רב:

רבי שמעון אומר: אף על פי שאמרו

: משיכת ה

טלית קונה,

מחייבת, את

דינר

ה

זהב,

שהתחייב הלוקח לתת בתמורה לטלית,

ואין דינר

ה

זהב קונה

את ה

טלית,

שהרי מעות אינן קונות.

ואף על פי שכל החוזר בו ואינו עומד בדיבורו, סופו להענש בידי שמים,

מכל מקום, כך הלכה

שיכול הוא לחזור בו, ואין בית דין כופים אותו לעמוד בדיבורו, ואינם יכולים למנוע אותו מלחזור בו.

אבל אמרו

חכמים:

מי שפרע מאנשי דור המבול ומאנשי דור הפלגה, הוא עתיד ליפרע ממי שאינו עומד בדיבורו

ולהענישו, אם חוזר הוא בו אחרי שהלוקח שילם לו את המעות.

ומסיימת הברייתא: והנושא ונותן בדברים, בלבד, לא קנה, כלל - אף לענין מי שפרע; והחוזר בו, מדיבורו, אין רוח חכמים נוחה הימנו. וממה שאמרו: אין רוח חכמים נוחה הימנו, משמע, שאסור לאדם לחזור בו מדיבורו, ותיקשי לרב האומר: דברים אין בהם משום מחוסרי אמנה!?

ומשנינן:

תנאי היא

, אכן, רבי שמעון סובר: "דברים" יש בהם משום "מחוסרי אמנה", אבל תנא דלקמן סובר: אין ב"דברים" משום "מחוסרי אמנה", ורב סובר כתנא דלקמן.

דתנן,

בהשוכר את הפועלים [פג א]:

מעשה

היה

ברבי יוחנן בן מתיא שאמר לבנו: צא ושכור לנו פועלים

למלאכתנו.

הלך

הבן

ופסק להם,

הבטיח להם,

"מזונות"

ולא פירש כמה מזונות יתן להם.

וכשבא

הבן

אצל אביו,

וסיפר לו מה שהתנה עם הפועלים,

אמר לו

רבי יוחנן:

אפילו

אם

אתה עושה להם

סעודה גדולה

כסעודת שלמה בשעתו,

בשעה שהיה מלך, עדיין

לא יצאת ידי חובתך עמהם, ש

הרי

הן בני אברהם יצחק ויעקב,

וסעודתו של אברהם גדולה היתה מסעודת שלמה, ועליך לתת להם כסעודתו של אברהם!

אלא

מה תעשה, כדי שלא תהיה מחוייב להם סעודה כל כך יקרה?

עד שלא יתחילו

[לפני שיתחילו]

במלאכה, צא ואמור להם

: איני שוכר אתכם אלא

על מנת שאין לכם עלי

תביעה,

אלא פת וקטנית בלבד.

עתה מוכיחה הגמרא שרבי יוחנן בן מתיא סובר: "דברים" אין בהם משום "מחוסרי אמנה":

ואי סלקא דעתך, "דברים" יש בהן משום "מחוסרי אמנה", היכי אמר ליה

רבי יוחנן בן מתיא לבנו:

זיל הדר בך,

חזור בך מהתחייבותך!?

אלא על כרחך, רבי יוחנן בן מתיא סובר: אין בהם משום "מחוסרי אמנה", ורב סובר כמותו.

ודחינן: אין מכאן ראיה שרבי יוחנן בן מתיא סובר שאין ב"דברים" משום "מחוסרי אמנה".

כי יש לומר: יש בהם משום "מחוסרי אמנה" ו

שאני התם,

במעשה דרבי יוחנן בן מתיא,

דפועלים גופייהו לא סמכא דעתייהו

על דברי הבן.

ו

מאי טעמא

לא סמכה דעתם של הפועלים על דברי הבן?

כי

מידע ידעי,

פועלים,

דעל אבוה סמך

הבן, שאם יסכים האב למה שהתחייב בנו עבורו, יתקיים ההסכם שביניהם, ואם לא יסכים האב, יתבטל ההסכם.

אם כן, אין בדברי הבן, שפסק מזונות לפועלים, "דברים" של התחייבות, שהחוזר בו הרי הוא בכלל מחוסרי אמנה, אלא דיבורים בעלמא היו כאן, עד שיסכים האב לדברי בנו.

ומקשינן:

אי הכי,

לדבריך שאתה אומר: גם רבי יוחנן בן מתיא מודה שיש ב"דברים" משום "מחוסרי אמנה", ושאני הכא דפועלים גופייהו לא סמכא דעתייהו.

מדוע אמר רבי יוחנן בן מתיא לבנו, שהוא יחזור בו דווקא לפני שיתחילו הפועלים במלאכתם!?

הרי אמרת שכלל אין כאן סמיכות דעת, אם כן,

אפילו התחילו במלאכה

נמי יוכל לחזור בו, כיון דלא סמכה דעתם על דבריו.

ומשנינן: אם

התחילו במלאכה

אסור לו לחזור בו, כי

ודאי סמכי דעתייהו

של הפועלים, על דברי הבן, אחרי שכבר התחילו במלאכתן.

כי

אמרו

הפועלים בלבם:

מימר אמר,

בודאי כבר הספיק הבן לומר,

קמיה דאבוה,

מה שהוא התחייב להם,

וניחא ליה

לאביו.

שאם לא היה האב מתרצה בכך, כבר היה הבן חוזר בו מהתחייבותו, ואם עד עכשיו לא חזר בו הבן, שמע מינה: נתרצה האב בכך, וסמכה דעתם של הפועלים שהוא לא יחזור בו יותר.

על כן אמר רבי יוחנן בן מתיא לבנו: עד שלא התחילו פועלים במלאכה יכול אתה לחזור בך, אבל אם כבר התחילו הפועלים במלאכתן שוב אינך יכול לחזור בך.

ותמהינן:

ומי אמר רבי יוחנן הכי,

שאסור לאדם לחזור בו מדיבורו!?

וה

א

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: האומר לחבירו: מתנה אני נותן לך, יכול

הוא

לחזור בו.

וקשיא לן על לשונו של רבי יוחנן:

יכול, פשיטא!?

שהרי לא משך, ואין כח בבית דין לכופו על כך!?

אלא

על כרחך כך אמר רבי יוחנן: האומר לחבירו: מתנה אני נותן לך,

מותר לחזור בו.

ותיקשי: הא אמרינן שלדברי רבי יוחנן: "דברים" יש בהם משום "מחוסרי אמנה", ואיך אמר רבי יוחנן שמותר הוא לחזור בו!?

אמר,

תירץ,

רב פפא: מודה

רבי יוחנן,

שאמר: מותר לחזור בו,

במתנה מועטת

שאסור לחזור בו, כיון

דסמכא דעתייהו

של מקבלים, על דיבורו של נותן.

ומה שאמר רבי יוחנן: מותר לחזור בו, במתנה מרובה נאמרו הדברים, שאין דעתו של המקבל סומכת על דברי הנותן במתנה מרובה, ואינו בטוח בו שהוא יקיים את דבריו.

אומרת הגמרא:

הכי נמי מסתברא

שב"מתנה מועטת" מודה רבי יוחנן שאסור הוא לחזור בו.

א. פירות שגדלו אצל ישראל [בארץ ישראל] הרי הם "טבל", ואסורים באכילה עד שיפריש מהם "תרומה גדולה" שניתנת לכהן, ו"מעשר ראשון" שניתן ללוי.

בתבואה של שנים א' ב' ד' ה' משנות השמיטה, עליו להפריש מהם גם "מעשר שני", שנאכל בירושלים, ובתבואה של שנים ג' ו' משנות השמיטה, עליו להפריש גם "מעשר עני", שניתן לעניים.

ב. "מעשר ראשון", שניתן ללוי, אינו נאכל עד שיפריש ממנו הלוי מעשר מן המעשר ["תרומת מעשר"] שניתן לכהן.

ג. בעל הפירות רשאי לתת את התרומה לכל כהן שירצה, וכן את המעשרות, יכול הוא לתת לכל לוי או עני שירצה. [כמו כן יכול הלוי לתת את "תרומת המעשר" לכל כהן שירצה].

ד. אין הכרח להפריש תרומות ומעשרות "מיניה וביה" - מתוך אותם פירות על עצמם, אלא יכול הוא להביא "טבל" ממקום אחר, להפריש עליהם ולהתירם באכילה. [וכן הדין בהפרשת "תרומת מעשר" על "מעשר ראשון" שמקבל הלוי].

ה. אין אדם יכול להפריש לתרומות ומעשרות את תבואתו של חבירו.

ד

הא

אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: ישראל שאמר לבן לוי

כור מעשר יש לך

בידי,

הפרשתי מתבואתי "כור" [שלשים סאה] "מעשר ראשון", ואני אתן אותו לך.

הרי אותו בן לוי,

רשאי לעשות

את אותו הכור של "מעשר ראשון", ל

"תרומת מעשר"

על מקום אחר.

שאם יש לו תשעה כורים "מעשר ראשון" במקום אחר, יכול הוא לומר: הרי כור מעשר ראשון שיש בידו של ישראל פלוני, עשוי "תרומת מעשר" על תשעה כורים אלו. ורשאי הוא לאכול את מה שבידו בחזקת פירות מתוקנים.

מדברי רבי יוחנן אלו, מוכיחה הגמרא שרבי יוחנן סובר: אסור לאדם לחזור בו מדיבורו, כשאמר שהוא יתן "מתנה מועטת":

אי אמרת בשלמא, לא מצי,

אין אדם רשאי,

למיהדר ביה,

לחזור בו, על כל פנים מ"מתנה מועטת",

משום הכי רשאי

הלוי לעשות את אותו כור ל"תרומת מעשר" על מקום אחר.

כי ההבטחה לתת את המעשר ללוי זה ולא לאחר, אינה אלא בבחינת "מתנה מועטת", שהרי אין לישראל במעשר זה אלא "טובת הנאה" בעלמא - להחליט למי לתת אותו.

ואם תימצי לומר: אין אדם רשאי לחזור בו מ"מתנה מועטת", רשאי הלוי לסמוך על הישראל שהוא לא ישנה בדיבורו, ולא יתן את המעשר ללוי אחר.

שהרי נאמר [צפניה ג יג]: "שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב", ואין ישראל כשר עשוי לשנות ממה שהוא הבטיח לעשות.

אלא, אי אמרת

: אף ב"מתנה מועטת"

מצי למיהדר ביה

מדיבורו,

אמאי רשאי

הלוי לעשות כור זה ל"תרומת מעשר" על מקום אחר!?

הרי יש לחשוש שמא נתנו הישראל ללוי אחר ו

אישתכח

, נמצא,

ד

אין הפרשת הלוי הפרשה ו

קא אכיל

הלוי

טבלים

["מעשר ראשון" שלא הופרשה עליו "תרומת מעשר"]!?

ומכאן יש ללמוד: אסור לאדם לחזור בו מ"דברים" שאמר, כאשר התחייבותו אינה אלא "מתנה מועטת".

ודחינן: אין מכאן ראיה, כי יש לומר: לעולם רשאי אדם לחזור בו מדיבורו אפילו ב"מתנה מועטת", ומה שאמר רבה בר בר חנה בשם רבי יוחנן שרשאי הלוי לעשות את הכור "תרומת מעשר" על מקום אחר,

הכא במאי עסקינן כגון שנטלו

הלוי

ממנו,

מן הישראל, וקנה אותו בכך בקנין גמור,

ו

אחר כך

חזר

הלוי

והפקידו אצלו

[אצל הישראל]. ומקשינן:

אי הכי

, לדבריך שבנטלו וחזר והפקידו אצלו עסקינן,

אימא סיפא,

תיקשי לך הסיפא של אותה מימרא דרבי יוחנן:

אם אחרי שאמר ללוי: כור מעשר יש לך בידי, חזר הישראל ו

נתנו לבן לוי אחר, אין לו,

ללוי הראשון,

עליו,

על הישראל,

אלא "תרעומת"

מותר לו להתרעם עליו, על שהבטיחו וגרם לו תוחלת ותקוה שנכזבה.

ואי סלקא דעתך,

דהכא

כגון שנטלו ממנו וחזר והפקידו אצלו

עסקינן,

אמאי אין לו עליו אלא תרעומת!?

הרי

כיון דמשכיה,

הלוי מן הישראל,

ממונא אית ליה,

ללוי,

גביה

דישראל, ואם חזר הישראל ונתנו לאחר, גזל גמור הוא, ויכול לתבוע אותו בבית דין, ומדוע אמר רבי יוחנן: אין לו עליו אלא תרעומת!?

אלא לאו,

על כרחך,

שמע מינה

דמיירי

בדלא נטלו

הלוי מן הישראל.

אם כן, שמע מינה קסבר רבי יוחנן: אסור לאדם לחזור בו מדיבורו שהבטיח לתת "מתנה מועטת".

ומסקינן: אכן,

שמע מינה.

מספרת הגמרא:

ההוא גברא דיהיב זוזי

אשומשמי, לסוף אייקר שומשמי, הדרו בהו

מוכרים,

ואמרו ליה

לההוא גברא:

לית לן שומשמי

למכור לך,

שקול זוזך.

[מעשה באדם שקנה שומשמין, ונתן את דמיהם, אך עדיין לא משך אותם אל רשותו, אחר כך התייקרו השומשמין ומחירם עלה, המוכרים - התחרטו מן המקח ואמרו ללוקח אין לנו שומשמין למכור לך, בא וטול את מעותיך].

לא שקיל

הלוקח

זוזיה,

את כספו, מן המוכרים,

איגנוב,

[הכסף נגנב מבית המוכרים].

אתו

המוכרים והלוקח

לקמיה דרבא.

אמר ליה

רבא ללוקח:

כיון דאמרי לך

המוכרים:

שקול זוזך, ולא שקלית,

הרי המעות באחריותך המלאה.

א. "שומר חנם" חייב לשלם למפקיד אם הפקדון הוזק בפשיעתו של השומר, אבל אינו חייב לשלם על גניבות ואבידות.

ב. "שומר שכר" חייב לשלם למפקיד גם אם אבד הפקדון או נגנב, ורק במקרה של אונס פטור השומר מלשלם.

לא מבעיא "שומר שכר" דלא הוי

המוכר, ופטור הוא על גניבת המעות.

אלא, אפילו "שומר חנם" נמי לא הוי,

ואי אפשר לתבוע אותו לשלם, אפילו על "פשיעה" בשמירה.

אמרו ליה רבנן לרבא: והא

כיון שהמוכר קיבל מעות,

בעי לקבולי עליה "מי שפרע"

על חזרתו; ושמא לא היה המוכר מוכן לקבל עליו קללת "מי שפרע", והיה מקיים את המקח, ונמצא שמעותיו של המוכר אבדו, לא של הלוקח!?

אמר להו

רבא לחכמים:

הכי נמי

, כדבריהם כן הוא.

יש למוכרים שתי אפשרויות: או שיתנו את השומשמין ללוקח, והמעות שאבדו, אבדו למוכרים.

או שיקבלו עליהם קללת "מי שפרע", המקח יתבטל, והמעות שאבדו, אבדו ללוקח.

אמר רב פפי: אמר לי רבינא: לדידי אמר לי

[לי סיפר]

ההוא מרבנן ורב טבות שמיה, ואמרי לה: רב שמואל בר זוטרא שמיה.

ואותו תלמיד חכם, היה מופלג כל כך במדת האמת, עד

דאי יהבי ליה כל חללא דעלמא, לא הוי קא משני בדבוריה

[הוא לא היה משנה בדיבורו, אפילו אם יתנו לו את כל חלל העולם].

וכך סיפר אותו תלמיד חכם:

בדידי הוה

אותו

עובדא

של לוקח שרצה לקנות שומשמין וכו', אך לא היה המעשה כפי שהובא לעיל שאילו קיבלתי את המעות כדי לתת שומשמין, לא הייתי חוזר בי בכל חללו של עולם, ולא על כך באנו לדין, אלא כך היה המעשה:

ההוא יומא,

שאירע בו המעשה,

אפניא דמעלי שבתא

[סמוך לכניסת השבת ]

הוה, והוה יתיבנא, ואתא ההוא גברא וקאי אבבא

[הייתי יושב, ובא אותו אדם ועמד בפתח].

אמר לי

אותו אדם:

אית לך שומשמי לזבוני

האם יש לך שומשמין למכור?