Bava Metzia 46b — o Talmud em português

כל הנישום דמים באחר

[כל דבר, שכאשר הקונה נותנו למוכר בתורת דמים, צריך לשום אותו, כדי לדעת את ערכו ], כאשר נתן אותו הלוקח למוכר בתורת חליפין, דינו הוא, ש

כיון שזכה זה,

המוכר, בחפץ,

נתחייב זה,

הלוקח,

ב

אונסי

חליפין.

ובא התנא להשמיענו שמטלטלים ופירות נעשים חליפין, ואין צורך דוקא בכלי כדי לקנות בחליפין, ואף שנאמר: "שלף איש נעלו", מכל מקום מ"לקיים כל דבר" אנו למדים שבכל דבר מתקיים הקנין.

ומוסיפה הגמרא:

הכי נמי מסתברא

, לפרש כך את המשנה, ולא במטבע.

מדקתני סיפא

דאותה משנה:

כיצד

הוא דין חליפין?

החליף שור בפרה, או חמור בשור,

כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפיו.

והרי כשנאמר בסיפא "כיצד", כוונת המשנה היא לפרש את הדין שנאמר ברישא.

אם כן

שמע מינה

: לא במטבע עוסקת המשנה, אלא בשאר המטלטלים, ועל זה אמר התנא: כיצד? החליף שור בפרה או חמור בשור, כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפיו.

ומקשינן:

ולמאי דסליק אדעתיה

מעיקרא

שהרישא מדברת על

מטבע

, וקא משמע לן דמטבע נעשה חליפין, אם כן

מאי כיצד!?

איך היינו מפרשים את הסיפא, אם תימצי לומר שהרישא עוסקת בחליפין על ידי מטבע!?

הרי התנא היה צריך לומר: כיצד החליף מעות בפרה, היות ומדובר בחליפין הנעשים על ידי מטבע!?

ומשנינן: שני דברים בא התנא ללמדינו: מטבע נעשה חליפין, ופירות נעשים חליפין.

ו

הכי קאמר

: כל הנעשה דמים באחר, דהיינו מטבע, עושים בו חליפין, וכיון שזכה זה, נתחייב זה בחליפין.

ופירי

נמי

עבדי חליפין, כיצד? החליף

שור

בפרה, או חמור בשור,

כיון שזכה זה, נתחייב זה בחליפיו.

רב נחמן ורב ששת נחלקו [לקמן מז א] אם קנין חליפין נעשה רק בכלים, או בכל המטלטלים.

אומרת הגמרא:

ה

א מתניתין,

ניחא ל

דעת

רב ששת דאמר: פירי

נמי

עבדי חליפין.

כי, לדעת רב ששת, אפשר לפרש את המשנה, בין למאן דאמר מטבע נעשה חליפין, כדקא סלקא אדעתין מתחילה, בין למאן דאמר אין מטבע נעשה חליפין, וכמו שתירץ רב יהודה, היות ולדברי כולם, סיפא דמתניתין קא משמע לן שפירות נעשים חליפין.

אלא לרב נחמן דאמר

: ב

כלי אין,

אכן עושים בו חליפין,

אבל פירי, לא עבדי,

אין עושים בהם, קנין

חליפין, מאי כיצד!?

היאך תתפרש סיפא דמתניתין דקתני: כיצד, החליף שור בפרה, או חמור בשור, כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפיו?

הרי שור וחמור כ"פירי" הם נחשבים, ולא ככלי, ואיך עושים בהם חליפין, לדעת רב נחמן!?

במשנתנו מבואר שאין מעות קונות את המקח, ורק משיכת המטלטלין קונה, ובטעמו של דבר נחלקו אמוראים [להלן מז ב]:

רבי יוחנן סובר: דבר תורה מעות קונות, כמו שמצינו לענין הקדש, שמעות קונות בו ולא משיכה. אלא שתקנת חכמים היא שלא יקנה הקונה בנתינת מעות, אלא במשיכת המטלטלין. וריש לקיש סובר: משיכה מפורשת בתורה, ומדאורייתא אין מעות קונות.

ומשנינן: אליבא דרב נחמן,

הכי קאמר

תנא דמתניתין:

אף על פי ששנינו אין מעות קונות, אלא משיכת המקח קונה, מכל מקום,

יש דמים

ומעות

שהן

קונים

כחליפין.

וכך תתפרש המשנה: כל הנישום דמים באחר - כל המטלטלין שאדם שם לחבירו ונותן לו שומת דמיהן, בשביל חפץ אחר שיש לו ללוקח.

כיון שזכה זה - לוקח ראשון במטלטלין הראשונים, שמשכן, ואפילו לא משכן בתורת חליפין, אלא בתורת דמים, על מנת להקנות לו חפץ שלו בדמים.

נתחייב זה - לוקח שני, מי שמשכו ממנו, ורוצה לקנות חפץ כנגדו בתורת דמים, בכל אונסי החליפין, לפי שקנו לו מעותיו את החפץ, ומתחייב הוא ממילא באונסיו.

כיצד?

מכר לו שור בכך וכך מעות, ומשך את השור, ונתחייב לו המעות.

אמר לו לוקח: פרה יש לי, שאני נותן לך בדמי השור שאני חייב לך.

נתרצה בעל השור, ו

החליף

את

דמי

ה

שור בפרה.

או דמי חמור,

שנתחייב לו הלוקח דמים על חמור שמכר לו, ונתרצה להחליפם

בשור.

הרי נתחייב בעל הפרה לתת לו את הפרה, ואין אחד מהם יכול לחזור בו; וכן נתחייב בעל השור - הבא תמורת דמי החמור, לתת לבעל החמור את השור, ואין אחד מהם יכול לחזור בו.

ומפרשינן:

מאי טעמיה דרב נחמן

שאנו אומרים לשיטתו: כאן מעות קונות?

סבר לה כרבי יוחנן דאמר: דבר תורה,

מדאורייתא,

מעות קונות

את המקח.

ומפני מה אמרו

חכמים:

משיכה קונה

ולא מעות!?

גזירה

היא,

שמא

יניחם לוקח בבית מוכר זמן מרובה, ואם תפרוץ שריפה בשכונת המוכר, הוא לא יטרח לכבות אותה, היות ואין המטלטלין שלו, ו

יאמר לו,

ללוקח

, נשרפו חטיך בעלייה.

ו

היות שתקנת חכמים היא זו, יש לומר:

מילתא דשכיחא

, דבר המצוי להיות,

גזרו ביה רבנן.

מלתא דלא שכיחא, לא גזרו ביה רבנן.

ואף כאן, מכר שאינו שכיח הוא, שאין דרך בני אדם לשום מטלטלים כנגד מטלטלים.

על כן, לא גזרו חכמים בדבר, וקנו לו מעותיו כדין תורה.

ו

מקשינן: ביאור זה, לדעת רב נחמן, מבוסס על דברי רבי יוחנן שאמר: דבר תורה מעות קונות מטלטלים, וחכמים הם שביטלו את קנין המעות, ותיקנו שמשיכה קונה.

אבל,

לריש לקיש דאמר: משיכה מפורשת מן התורה,

בודאי אין לחלק בין קנין מעות רגיל, לבין מחליף דמי שור בפרה, שהרי קנין מעות אינו מועיל מדאורייתא כלל, ואין לחלק בזה בין מילתא דלא שכיחא למילתא דשכיחא. אם כן, לריש לקיש, אי אפשר להעמיד את המשנה בקנין מעות, ובהכרח מדובר בה בקנין חליפין. אך,

הניחא, אי

נימא שריש לקיש

סבר לה כרב ששת,

האומר שעושים חליפין בפירות ובכל המטלטלים.

כי אז,

מתרץ לה

, למשנה דקידושין,

כרב ששת,

שמדובר במחליף שור בפרה [ולא ב"דמי שור"].

אלא, אי

נימא שריש לקיש

סבר לה כרב נחמן, דאמר: פירי לא עבדי חליפין,

אם כן אי אפשר לפרש את המשנה בקנין חליפין. ובחליפי שור ופרה שהם פירי.

ו

אף במחליף "דמי שור" בפרה אי אפשר להעמיד את המשנה, היות ולדעת ריש לקיש

מטבע,

מעות,

לא קני

מדין תורה.

אם כן תיקשי:

היכי מתרץ לה,

ריש לקיש, למתניתין.

ומסקינן:

על כרחך

צריך לומר, שריש לקיש סובר: פירי נמי עבדי חליפין ו

כרב ששת מתרץ לה

למתניתין.

אומרת הגמרא: תא שמע ממתניתין, שמטבע נעשה חליפין ונקנה בחליפין:

תנן

, שנינו במשנתנו:

כל המטלטלין קונין זה את זה,

וכיון שמשך האחד, קנה חבירו את שלו.

ואמר ריש לקיש

: "כל" המטלטלין ששנינו, בא לרבות,

ו

הא קא משמע לן

אפילו

אם החליפו

כיס

[ארנק]

מלא מעות, בכיס מלא מעות,

קונים הם זה את זה, ועל כרחך בתורת חליפין קאמר, ולא בתורת דמים, שהרי מעות אינם קונות כלל.

שמע מינה: מטבע נעשה חליפין, שהרי במשיכת כיס המעות נתקיים המקח.

ושמע מינה: מטבע נקנה בחליפין, שהרי כיס המעות השני נקנה, על ידי קנין החליפין שנעשה בכיס הראשון.

ותיקשי למאן דאמר אין מטבע נעשה חליפין, ותיקשי למאן דאמר אין מטבע נקנה בחליפין.

תרגמא,

פירש,

רב אחא

את דברי ריש לקיש: לא בכל מעות אמר ריש לקיש, אלא

ב

כיס מלא

"דינר

י

אנקא" ו

בכיס מלא "דינרי

אניגרא

" שהחליפום זה בזה. ומה הם "דינר אנקא" ו"דינר אניגרא"?

אחד

מהם, הוא דינר

שפסלתו מלכות,

המלך ציוה שלא יוציאו דינר זה בהוצאה, בכל מדינות מלכותו. [אבל בני המדינה לוקחים אותו בצינעא.]

ואחד

מהם, הוא דינר

שפסלתו מדינה,

בני המדינה הזאת שנאוהו ונמנעים מלהשתמש בו, ובשאר מדינות המלך מוציאים דינר זה בהוצאה, היות והמלך לא ציוה עליו.

והיות ואין מטבעות אלו יוצאים בהוצאה, על כן אין להם דין של מטבע, והרי הם קונים ונקנין בחליפין.

וצריכא

להשמיענו, בין בדינר שפסלתו מלכות, בין בדינר שפסלתו מדינה, שאין הם נחשבים כמטבע.

דאי אשמועינן

דינר ש

פסלתו מלכות

אינו נחשב מטבע, לא היינו יכולים ללמוד מדינר זה, לדינר שפסלתו מדינה.

כי היינו אומרים: דוקא מטבע שפסלתו מלכות, אינו נחשב מטבע

משום דלא סגי,

אינו יוצא בהוצאה,

כלל,

באף אחת ממדינות המלך.

אבל

מטבע ש

פסלתו מדינה

ולא פסלתו מלכות,

דסגי ליה במדינה אחריתי,

שאינם שונאים את המטבע הזה,

אימא,

היינו אומרים:

אכתי

[עדיין]

מטבע הוא

נחשב,

ו

הרי

אין מטבע נקנה בחליפין.

ו

כן,

אי אשמועינן

דינר ש

פסלתו מדינה

אינו נחשב מטבע, לא היינו יכולים ללמוד מדינר זה לדינר שפסלתו מלכות.

כי היינו אומרים: דוקא מטבע שפסלתו מדינה, אינו נחשב מטבע,

משום ד

במדינה זו, על כל פנים,

לא סגי ליה

מטבע זה כלל,

לא בצנעא ולא בפרהסיא.

אבל

מטבע ש

פסלתו מלכות,

ולא פסלתו מדינה,

דסגי ליה,

על כל פנים,

בצנעא, אימא: אכתי מטבע הוא

נחשב,

ו

הרי

אין מטבע נקנה בחליפין.

לפיכך:

צריכא,

להשמיענו במפורש את דינם של שני הדינרים האלו, היות ואי אפשר ללמוד את דינו של האחד, מדינו של השני.

אמר רבה, אמר רב הונא

: אדם שאחז בידו מעות, ואמר לחבירו,

מכור לי

חפץ זה

ב

מעות

אלו

שבידי, ולא הקפיד המוכר לשאול כמה הם, וקיבלם מן הלוקח.

קנה

הלוקח את החפץ במעות הללו, ואין אחד מהם יכול לחזור בו.