Bava Metzia 45a — o Talmud em português

דאמר רבי יוחנן

:

אסור

לאדם

ללוות

מחבירו

דינר בדינר,

שמא יוקירו הדינרים, ויבא לידי ריבית, כשישלם דינרים יקרים, עבור דינרים זולים שהוא קיבל בהלואה.

רבי יוחנן דיבר בדינרי זהב, ולשיטת בית שמאי האומרים: דינר זהב "פירא" הוא ביחס למטבע של כסף, כדמפרש ואזיל, ומכאן מוכיחה הגמרא להלן שרבי יוחנן הוא הסובר: אין מחללים פירות על דינרי זהב.

ומפרשינן:

דינר

שאמר רבי יוחנן,

דמאי

הויא, דינר של כסף או דינר של זהב?

אילימא,

אם תאמר: כך אמר רבי יוחנן: אסור ללוות

דינר של כסף בדינר של כסף.

זה אי אפשר לומר, שהרי כסף

לגבי נפשיה

[ביחס לעצמו]

מי איכא למאן דאמר לאו טבעא הוי,

אלא "פירא", הרי אפילו לבית הלל הסוברים כסף ביחס לזהב נחשב "פירא", מכל מקום ביחס לעצמו - כאשר לוה כסף על מנת לשלם במטבעות של כסף, פשיטא שנחשבים הם כ"מטבע", זה כלפי זה, ולא פירא.

אם כן לא יתכן לאסור ללוות דינרי כסף בדינרי כסף, כי אפילו אם יתייקרו דינרי הכסף ביחס לדינרי זהב, בכל זאת יהיה מותר לו לשלם בדינרי כסף היות והוא משלם את אותו סכום של דינרי כסף שהוא לוה.

אלא פשיטא,

דינר שאמר רבי יוחנן, דינר של זהב הוא. וכך אמר רבי יוחנן: אסור ללוות

דינר של זהב בדינר של זהב.

ולמאן

, לדעת מי דיבר רבי יוחנן?

אי,

אם תאמר,

ל

שיטת

בית הלל

אסר רבי יוחנן ללוות דינרי זהב בדינרי זהב.

זה אי אפשר לומר, ד

הא אמרי

בית הלל: זהב

טבעא הוי

ביחס לכסף, כל שכן זהב "לגבי נפשיה".

אם כן, בודאי אין איסור ללוות דינרי זהב בדינרי זהב, שהרי אפילו אם יתייקרו דינרי זהב ביחס לדינרי כסף, יוכל לשלם לו את אותו סכום של דינרי זהב.

כי אין היוקר והזול תלויים בזהב, אלא בכסף, שהוא ה"פירא", ואם "יתייקר" הזהב, ייחשב הדבר שהכסף נעשה זול ביחס לזהב, אבל הזהב במקומו עומד.

אלא לאו,

דברי רבי יוחנן שאסר ללוות דינרי זהב בדינרי זהב נאמרו

ל

דעת

בית שמאי,

האומרים: זהב "פירא" הוא.

ולא רק ביחס לכסף נחשב זהב כ"פירא", אלא אפילו ביחס לפירות, וכן ביחס לעצמו.

ושמע מינה: רבי יוחנן הוא דאמר: אין מחללינן

פירות על דינרי זהב, לדעת בית שמאי, היות ובית שמאי סוברים, לדעת רבי יוחנן, שזהב "פירא" הוא, אפילו לגבי פירות ממש.

ודחינן:

לא

תלמד מכאן שרבי יוחנן סובר בדעת בית שמאי, שאין מחללין פירות מעשר שני על דינרי זהב.

כי

לעולם אימא לך,

[באמת אפשר לומר]:

רבי יוחנן הוא דאמר מחללינן,

כי ביחס לפירות זהב הוא "טבעא".

ו

מה שאסר רבי יוחנן ללוות דינר בדינר, אינו משום דהוי "פירא", אלא ד

שאני הלואה

משום חומר איסור ריבית.

כיון דלענין מקח וממכר שויוהו רבנן כי פירא,

כדתנן הזהב קונה את הכסף,

דאמרינן איהו ניהו,

הזהב,

דאוקיר וזיל

ביחס למטבע של כסף.

אם כן,

לגבי הלואה נמי

החמירו חכמים ואמרו:

"פירא" הוי

, ואסור ללוות דינר זהב בדינר זהב, שמא יוקירו מטבעות של זהב, ויבא לידי איסור ריבית.

מוסיפה הגמרא: אכן,

הכי נמי מסתברא

שרבי יוחנן הוא שאמר: לא נחלקו בית שמאי ובית הלל אלא בחילול סלעין של כסף על דינרין של זהב, אבל פירות על דינרין דברי הכל מחללין.

ד

הא

כי אתא רבין

מארץ ישראל לבבל,

אמר

בשם

רבי יוחנן: אף על פי שאמרו

חכמים

אסור ללוות דינר בדינר, אבל מחללין

פירות

מעשר שני עליו,

על הדינר, כי משום חומר איסור ריבית אסור ללוות דינר בדינר, היות וסוף סוף יש לו שם "פרי" ביחס למטבע אחר, אבל ביחס לפירות ממש, מטבע הוא, ומותר לחלל את הפירות על הדינר.

ומסקינן: אכן,

שמע מינה

רבי יוחנן הוא דאמר: לא נחלקו בית שמאי ובית הלל אלא בסלעין על דינרין, אבל פירות על דינרין דברי הכל מחללין.

וריש לקיש הוא דאמר: אף בפירות על דינרין מחלוקת.

תא שמע,

כדברי רבי יוחנן, ממה ששנינו במשנה במעשר שני [פרק ב משנה ח]:

א. דינר כסף שוה קצ"ב פרוטות נחשת.

ב. "סלע" כסף שוה ארבעה "דינרים" שהם שני "שקלים".

הפורט סלע ממעות מעשר שני

, מי שיש לו הרבה מעות [פרוטות] נחשת של מעשר שני, ורוצה הוא להחליפן בסלע כסף, כדי להקל על משאו בדרכו לירושלים.

בית שמאי אומרים

: רשאי הוא להחליף

בכל הסלע מעות.

ובית הלל אומרים

: לא יחלל את כל פרוטותיו על הסלע, אלא את מחציתם,

בשקל

חצי סלע, יפרוט את פרוטותיו ויחללם על

כסף,

ו

בשקל

חצי מן הפרוטות, לא יפרוט אלא ישאיר אותם כ

מעות

, פרוטות, של נחשת.

וטעמם של בית הלל הוא: הרי בירושלים משתמשים בפרוטות נחשת כאשר קונים צרכי סעודה בכספי המעשר, ואם כולם יבואו לירושלים עם מטבעות של כסף, וירצו להחליפם אצל השולחני, בפרוטות נחשת, יגרום הדבר שהפרוטות יתייקרו, ונמצא מעשר שני נפסד.

לפיכך, ישאו פרוטות עמהם לירושלים, כדי להוציאן בצרכי סעודתם כשיבואו לירושלים, וכאשר יכלו הפרוטות, יפרוט את מטבעות הכסף שבידו מעט מעט, ואז לא יתייקרו הפרוטות, היות ולא תיווצר דרישה מרובה לפרוטות של נחשת.

עתה מוכיחה הגמרא כדברי רבי יוחנן, ומקשה על ריש לקיש:

השתא

אם מצאנו

ל

דעת

בית שמאי

פירות

לגבי,

על,

פריטי

נחשת

מחללינן,

שהרי אם יש בידו פרוטות נחשת, שרוצה הוא לחללם על כסף, שמע מינה שמתחילה הותר לו לחלל את הפירות על פרוטות נחשת.

לגבי דהבא,

שהוא חשוב הרבה יותר מן הנחשת,

מיבעיא,

פשיטא שיוכל לחלל פירות על מטבע של זהב, ותיקשי לריש לקיש!?

ודחינן: אין מכאן ראיה, כי אפשר לומר:

שאני פריטי

נחשת מדהבא, כי פרוטות נחשת כחן גדול, שהרי

באתרא דסגיין,

שהן יוצאות בהוצאה,

חריפי

פרוטות, ועדיפי בחריפותן אפילו ממטבעות של כסף.

על כן, לפרוטות נחשת יש שם של מטבע לענין חילול מעשר שני, אף על פי שהן "פירא" לענין מקח וממכר, אבל דינרי זהב דלא חריפי בהוצאה, הרי הם כ"פירא" אף לענין מעשר שני, אף על פי שחשיבותם גדולה מן הכסף ומן הנחשת.

לישנא אחרינא, אמרי לה,

יש אומרים את מחלוקת

רבי יוחנן וריש לקיש

בלשון אחרת: א

חד

מהם

אמר: מחלוקת

בית שמאי ובית הלל היא דוקא

בסלעין על דינרים.

דבית שמאי סברי

: נאמר [דברים יד כה]: "ונתתה בכסף וצרת הכסף בידך והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלהיך בו". ולשון הכתוב: "

הכסף

" מיעוט הוא, ללמדך: ה

כסף

ה

ראשון

עליו חיללת את הפירות, אותו אתה צריך לצור בידך ולהוליך,

ולא

תחלל אותו כסף על

כסף שני.

לפיכך, אין מחללים סלעים על דינרים, כי הסלעים הם "כסף ראשון", ואין מחללים ועושים מהם "כסף שני", ולקמן מפורש דאף סלעים על סלעים אין מחללים.

ובית הלל סברי

: "כסף" מיותר כתוב בפרשה, ודרשינן:

"הכסף" "כסף" ריבה

הכתוב לצור בידו ולהעלות,

ואפילו כסף שני.

אבל פירות על דינרין, דברי הכל,

בין לבית שמאי, בין לבית הלל,

מחללינן, דאכתי "כסף ראשון" הוא.

וחד

משניהם [רבי יוחנן או ריש לקיש ]

אמר: אף בפירות על דינרין

של זהב

נמי מחלוקת.

בית שמאי סוברים: מטבע של זהב "פירא" הוא, ואין מחללים עליו סלעים של כסף, היות וטיבעא אפירא לא מחללינן, וכמו כן אין מחללים עליו פירות ממש, היות ופירא אפירא לא מחללינן.

ובית הלל סוברים: מטבע של זהב "טבעא" הוא, ואפשר לחלל עליו מעשר שני, בין פירות על דינרי זהב, ובין סלעים על דינרי זהב.

ותמהינן:

ולמאן דאמר סלעין על דינרין מחלוקת

ולא בפירות על דינרין, וסוברים בית שמאי: "הכסף" - כסף ראשון ולא כסף שני.

אם כן,

אדמיפלגי,

מדוע שנה התנא את מחלוקת בית שמאי ובית הלל

בסלעין על דינרין,

ויש מקום לטעות ולומר שטעמם של בית שמאי האוסרים לחלל הוא היות ומטבע זהב נחשב "פירא".

לפלגי בסלעין על סלעין,

ששניהם של כסף, ויהיה ברור שבית שמאי אוסרים מטעם כסף ראשון ולא כסף שני!?

ומשנינן:

אי אפלגי בסלעין על סלעין,

אכן לא היה מקום לטעות בהבנת טעמם של בית שמאי.

אבל בדעת של בית הלל היה מקום לטעות, כי

הוה אמינא: הני מילי,

מה שהתירו בית הלל לחלל, הוא דוקא

בסלעין על סלעין.

אבל בסלעין על דינרין, מודו להו בית הלל לבית שמאי, דדהבא לגבי כספא "פירא" הוי, ולא מחללינן

טבעא אפירא.

קא משמע לן

התנא, שיכול הוא לחלל לדעת בית הלל, אפילו סלעים על דינרים.

תא שמע

, שאף לבית שמאי אין אומרים: כסף ראשון ולא כסף שני.

הפורט סלע של מעשר שני,

מי שיש לו סלע של מעשר שני, ורוצה הוא להחליפו

בירושלים

בפרוטות של נחשת.

בית שמאי אומרים: בכל הסלע,

את כל הסלע, יכול הוא להחליף ל

מעות

[פרוטות] של נחשת.

ובית הלל אומרים

: לא יחליף את כל הסלע בפרוטות של נחשת, שמא לא ישהה בעיר עד שיוציא את כולן, ויפקיד אותם בעיר עד שיבא שוב ברגל הבא, ובינתיים יתעפשו פרוטות הנחשת.

לפיכך,

בשקל,

חצי סלע, ישארו בידו מטבעות של

כסף,

ו

בשקל

יפרוט ל

מעות

של נחשת.

עתה מוכיחה הגמרא שאפילו לדעת בית שמאי לא אמרינן: כסף ראשון ולא כסף שני:

השתא,

אם

כספא לגבי פריטי

של נחשת

מחללינן, ולא אמרינן: כסף ראשון ולא כסף שני.

לגבי דהבא דחשיב מיניה, מי אמרינן

, וכי אטו אמרינן,

כסף ראשון ולא כסף שני!?

אמר,

דחה,

רבא

: וכי אטו מחילול מעשר שני ב

ירושלים קמותבת

[אתה מקשה]!?

הרי

שאני ירושלים, דכתיב ביה,

במעשר שני [דברים יד כו]: "

ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך, בבקר ובצאן

וביין ובשכר, ובכל אשר תשאלך נפשך, ואכלת שם לפני ה' אלוקיך", אם כן, יכול הוא לקנות מאכל ומשקה, אף על פי שאין מחללים טיבעא אפירא חוץ לירושלים, וכן יכול הוא לחלל בירושלים כסף ראשון על כסף שני, כדי לקנות בכסף השני מאכל ומשקה.

תא שמע,

שאף חוץ לירושלים, מתירים בית שמאי לחלל מטבע על מטבע, ולא אמרינן: כסף ראשון ולא כסף שני:

הפורט סלע ממעות מעשר שני,

מי שמחליף מעות [פרוטות] נחשת בסלע של כסף.

בית שמאי אומרים

: יכול הוא לפרוט

בכל הסלע מעות.

ובית הלל אומרים: בשקל,

בחצי סלע, יפרוט את המעות ל

כסף,

ו

בשקל

לא יפרוט אותם, וישאיר בידו

מעות

נחשת.

ומכאן יש ללמוד, שבין לדעת בית שמאי ובין לדעת בית הלל, מותר להחליף מטבע נחשת, שעליו חיללו פירות מעשר שני, במטבע כסף, ואין אומרים: כסף ראשון ולא כסף שני.

אלא, דכולי עלמא: "הכסף כסף" ריבה, ואפילו כסף שני.

אלא אי איתמר

פלוגתא

דרבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש

במשנה זו,

הכי איתמר,

כך נשנתה מחלוקתם: