Bava Metzia 40b — o Talmud em português

עושה הגמרא את החשבון, כמה כוזי מתוכם נשארו לו כדי להרויח בהם, ומקשה:

והרי

דל תלתין ושיתא

כוזי

בשיתא

זוזי שקנה,

פשו ליה תריסר

כוזי לריוח,

דל

עוד

תמניא

בשביל

שתותי

שבולעת החבית,

פשו להו

רק

ארבעה

לריוח של רב יהודה,

ו

אם כן תיקשי:

האמר שמואל: המשתכר

אל ישתכר יותר על שתות

, אבל שיעור זה הרי מותר!?

[הפחת מן היין שלשים ושש כוזי שמכרם בששה זוז, כדי לכסות את הקרן של כל החבית שהיה ששה זוז, ותמצא שנשארו לו שנים עשר כוזי למכור ולהרויח בהם; ואולם היה נפסד רב יהודה עוד שמונה כוזי שהם שתות של ארבעים ושמונה, משום בלע החבית, ונמצא שנותר לו לרב יהודה ארבעה כוזי בלבד שאת תמורתם הוא מרויח; ומקשה על כך הגמרא, שהרי אמר שמואל שלא ישתכר החנוני יותר משתות, אבל שתות יכול הוא להרויח, ואילו רב יהודה הרויח פחות משתות!?].

ומשנינן:

איכא

עוד ריוח לרב יהודה של

גולפי

[החבית עצמה]

ושמריא

[שמרי היין], שאת כולם היה קונה בששה זוז.

ותמהינן:

אי הכי

הרי

נפיש ליה טפי משתות

, הרי נמצא שהריוח הוא יותר משתות!? ושמואל הרי אמר, שהמשתכר אל ישתכר יותר משתות!?

ומשנינן:

איכא טרחיה ודמי כרזנייתא

, [מגיע לרב יהודה תוספת עבור טרחתו, ותשלום שכר הכרוז המכריז על סחורתו של רב יהודה], כלומר: שתות שאמרו חכמים, הוא הריוח על ההשקעה במחיר הסחורה, אך את שכר טרחתו ושאר הוצאות שיש לחנוני, הרי הוא מגלגל על הלקוח.

שנינו במשנה:

אם היה שמן מזוקק אינו

יוציא לו שמרים

, אם היו קנקנים ישנים לא יוציא לו בלע:

ותמהינן:

והא אי אפשר

אפילו אם היו הקנקנים ישנים -

דלא בלע

[הרי אי אפשר שלא יבלעו הקנקנים כלל, ואף שהם ישנים], ולמה שנינו שלא יוציא לו בלע כלל!?

אמר

תירץ

רב נחמן

:

משנתנו עוסקת

ב

קנקנים

מזופפין

[טוחים מבפנים בזפת], וקנקנים כאלו

כיון דטעון טעון

[משנטענו בבלע כשהיו חדשים, שוב אינם בולעים כשהם ישנים].

שנינו במשנה:

רבי יהודה אומר: אף המוכר שמן מזוקק לחבירו כל ימות השנה, הרי זה מקבל עליו לוג ומחצה שמרים למאה;

אבל חכמים חלוקים עליו, וסוברים שאינו מקבל עליו פחת מן השמן בשביל השמרים.

אמר אביי: כשתמצא לומר

, כשתדקדק ותדע מיצויין של דברים, תמצא, שכך הוא ביאור מחלוקת רבי יהודה וחכמים:

לדברי רבי יהודה

: המוכר לחבירו שמן סתם, בזמן שכבר שקעו ושקטו השמרים, והשמן בחזקת מזוקק,

מותר

למוכר

לערב

את ה

שמרים

שהיו בשמן וירדו לקרקעית החבית, ולתת ללוקח שמן מעורב בשמרים.

ואילו

לדברי חכמים: אסור לערב שמרים

, ומשום שבחזקת מזוקק לקח הלוקח הימנו, והמוכר מקלקל את השמן.

ומפרשת הגמרא:

לדברי רבי יהודה מותר לערב שמרים, והיינו טעמא דמקבל

, מטעם זה מקבל הלוקח לפחות מכמות השמן שנמכרה לו, ומשום

דאמר ליה

המוכר ללוקח:

אי בעי לערובי לך מי לא ערבי לך!?

השתא נמי קביל!

[הלוא אילו הייתי רוצה לערב לך את השמרים בשמן, וכי לא הייתי יכול!? ואז הרי היה פוחת מידת השמן שהייתי נותן לך, ולכן אף שאיני מערב, אפחות לך ממידת השמן שאני נותן לך].

לפני שהגמרא מסיימת את דברי אביי, מקשה הגמרא על דברי אביי: דקא סלקא דעתין שהנידון הוא בחנוני שקונה אצל סיטונאי כמות גדולה של שמן, והוא מספק לו את השמן מעט מעט במשך זמן, ולפיכך מקשינן:

ולימא ליה

[יאמר לו] הלוקח למוכר:

אי ערבת ליה הוה מזדבן לי

, אבל

השתא מאי אעביד ליה!?

לחודיה לא מזדבן לי!

[אילו היית במשך כל זמן אספקת השמן מערב לי את השמרים בשמן, כי אז הייתי אף אני מוכר שמן מעורב בשמרים, אבל עכשיו שאתה נותן לי לוג ומחצה שמרים לאחר שכבר מכרתי את השמן, וכי מה אעשה בהם!? הרי איני יכול למכור שמרים לבדם]. ומשנינן: משנתנו

ב

מוכר ל

בעל הבית

ולא לחנוני

עסקינן, ד

בעל הבית אדרבה

ניחא ליה בצילא

[נוח לו יותר לקבל שמן צלול, מאשר שמן מעורב בשמרים].

עוד מקשה הגמרא על דברי אביי:

ולימא ליה

הלוקח למוכר:

מדלא ערבית לי אחולי אחלת לי

[הואיל ולא עירבת לי בכל אספקה, הרי מחלת לגבי]!?

ומשנינן:

רבי יהודה לטעמיה, דלית ליה מחילה

, כלומר: רבי יהודה לשיטתו שאין תולים במחילה אם לא פירש.

ד

הא

תנן: מכר לו את הצמד

, [הוא העול המוטל על השוורים ומצמידם], אם אמר אדם לחבירו: "צמד זה מכור לך",

לא מכר לו את הבקר;

ואם

מכר לו את הבקר

, שאמר לו: "בקר זה מכור לך",

לא מכר לו את הצמד

שעליהם.

רבי יהודה אומר: הדמים מודיעים! כיצד

:

אם

אמר לו

הקונה למוכר:

מכור לי צמדך במאתים זוז

, הרי

הדבר ידוע שאין הצמד במאתים זוז

, וודאי שמכר לו הן את הצמד והן את הבקר במחיר זה.

וחכמים אומרים: אין הדמים ראיה

, כי אף על פי שאין הצמד לבד שוה כל כך, אומרים אנו - מאחר שלא הזכיר אלא צמד - שהלוקח מוחל למוכר את יתרת הדמים.

הרי למדנו, שרבי יהודה אינו תולה במחילה אם לא פירש הלוקח בהדיא, והוא הדין בנידון שלנו, היות והמוכר לא אמר במפורש שהוא מוחל על זכותו לערב שמרים, אין תולים במחילה. וכאן ממשיכה הגמרא להביא את דברי אביי [שהקשתה הגמרא עליו תוך כדי הבאת דבריו]:

לדברי חכמים אסור לערב שמרים, והיינו טעמא דלא מקבל

, ומשום

דאמר ליה

הלוקח למוכר:

אי בעית לערובי מי הוה שרי לך, השתא נמי לא מקבילנא

, [אילו היית רוצה לערב שמרים הלוא היה אסור לך, ואם כן איני מקבל פחת בשמן עבור השמרים].

אמר

תמה

ליה רב פפא לאביי: אדרבא איפכא מסתברא!?

לדברי חכמים: מותר לערב שמרים, והיינו טעמא דלא מקבל

, משום

דאמר ליה

הלוקח למוכר:

מדלא ערבת לי אחולי אחלית לי

[היות ולא עירבת שמרים כפי שהיה מותר לך, הרי מחלת].

לדברי רבי יהודה: אסור לערב שמרים

,

והיינו טעמא דמקבל

, משום

דאמר ליה

המוכר ללוקח:

אי בעי לערובי

, הרי

לא שרי לי לערובי לך

, ואם כן, וכי

קבולי נמי לא מקבלת!?

זבון וזבין תגרא איקרי!?

[אילו הייתי רוצה לערב לך שמרים, הרי לא הייתי יכול, ואם לא תקבל עליך את חסרון השמרים, אם כן מה ריוח יש לי, הלוא עיקר הריוח הוא בשמרים, והרי כך אומרים הבריות לשוטה: קנה ומכור בלי ריוח ותיקרא "תגר"!]

תנא

בברייתא:

אחד הלוקח ואחד המפקיד

דינם שוה

ל

ענין

פקטים

[פסולת הגרעינים הצף על השמן], ומפרש לה ואזיל.

ומפרשינן:

מאי לפקטים?

אילימא כי היכי דלוקח לא מקבל פקטים

[כשם שאם מכר לו שמן סתם, אינו יכול לתת לו שמן עם פקטים], כך

מפקיד נמי לא מקבל פקטים

[אין יכול להחזיר שמן עם פקטים, אלא שמן מזוקק]; כך הרי אי אפשר לומר, כי:

ולימא ליה

, יאמר לו הנפקד למפקיד:

פקטך מאי איעביד להו

[וכי מה אעשה בפקטיך]!? כלומר: הרי אתה הפקדת בידי שמן עם פקטים, ולמה אחזיר לך שמן בלי פקטים, ויהיו הפקטים בשבילי!?

אלא

כך היא כוונת הברייתא:

כי היכי

[כשם]

דמפקיד מקבל פקטים, לוקח

שמכרו לו שמן סתם -

נמי מקבל פקטים

.

ותמהינן:

ומי מקבל לוקח פקטים!?

והתניא: רבי יהודה אומר

:

לא אמרו שמן עכור

[מעורב בפקטים]

אלא למוכר בלבד

, כלומר: הפסד עכירת השמן היא למוכר, כי הלוקח זכאי לקבל שמן מזוקק,

שהרי לוקח מקבל עליו לוג ומחצה שמרים בלא פקטים

, כלומר: היות והלוקח לוקה בלוג ומחצה למאה לוג עבור השמרים, לכן זכאי הוא לקבל שמן ללא פקטים.

הרי מבואר בהדיא שאין הלוקח מקבל פקטים!?

ומשנינן:

לא קשיא

, כי:

הא

דתניא שהלוקח מקבל פקטים - בכגון

דיהיב ליה

הלוקח

זוזי בתשרי, וקא שקיל מיניה בניסן כי מדה דתשרי

, [באופן שנתן הלוקח כסף בתשרי כפי ערך השמן בתשרי שהוא מעורב בפקטים, והוא נוטל בניסן שמן מזוקק לפי ערך של השמן בתשרי], שהרי אז קיבל עליו הלוקח פקטים.

הא

דתניא שאין הלוקח מקבל פקטים -

דיהיב ליה זוזי בניסן

כשהשמן מזוקק,

וקא שקיל מיניה בניסן, כי מדה דניסן

, והוא נוטל בניסן כפי ערך של ניסן שהוא שמן מזוקק; ובאופן זה אינו מקבל עליו פקטים, כי הלוקח סתם והמוכר סתם אין מוכר אלא מזוקק.

מתניתין:

המפקיד חבית אצל חבירו, ולא יחדו לה בעלים מקום

, שלא אמרו לנפקד: "זוית זו השאילני, ושם תנוח חביתי", [ובגמרא יתבאר למה נקט "לא יחדו"], והגביהה

וטלטלה

הנפקד

ונשתברה

:

אם מתוך ידו נשברה

באונס, כלומר: קודם שהשיבה, כך הוא הדין:

אם טלטלה הנפקד

לצורכו

[ונחלקו אמוראים בגמרא, מה הוא לצורכו], הרי זה

חייב

, כי משעה שטלטלה לצורכו נתחייב באונסיה כגזלן, וכפי שיתבאר הטעם בגמרא.

ואם טלטלה הנפקד

לצורכה

של החבית משום שהיתה במקום שהיא עלולה לישבר, וכיוצא בזה, ונשברה אפילו מתוך ידו, הרי זה

פטור

, שהרי באונס נשברה, והוא לא נעשה עליה גזלן להתחייב באונסיה.

ו

אם משהניחה

אחר שכילה תשמישו בה במקום משתמר -

נשברה

, כך הוא הדין:

בין

שטלטלה

לצורכו

, ו

בין

שטלטלה

לצורכה

, הרי זה

פטור

, ומשום שכשהניחה במקום המשתמר בבית, הרי זה כהשבת הגזילה, ושוב אינו חייב עליה מדין גזלן.

ואם

יחדו לה הבעלים מקום

בביתו של שומר,

וטלטלה, ונשברה

:

בין מתוך ידו ובין משהניחה

[בגמרא יתבאר אם הניחה במקומה, או שהניחה שלא במקומה], אם טלטלה

לצורכו

, הרי זה

חייב

, ואם טלטלה

לצורכה

הרי זה

פטור

.

גמרא:

שנינו במשנה: אם משהניחה נשברה, בין לצורכו בין לצורכה פטור:

הא מני

משנתנו

רבי ישמעאל היא, דאמר

: שומר שגנב מרשותו,

לא בעינן דעת בעלים

עצמם בהשבתה.

כלומר: אף שהגונב או גוזל צריך הוא דעת בעלים כשהוא משיב, ואם לא ידעו הבעלים בהשבתה, הרי הוא חייב באונסין, מכל מקום כיון שהחזירו השומר והוא הרי יודע בהשבתה, הרי דעתו כדעת הבעלים; ואין אומרים: כיון שגנב, שוב אין הבעלים נותנים בו אימון וכלתה שמירתו, ולא ייפטר עד שישיבנה מדעת הבעלים, אלא: עדיין הוא שומר עליו, ודי בדעתו שלו.

ודלא כרבי עקיבא הסובר: שומר שגנב, כבר כלתה שמירתו, כי שוב אין הבעלים נותנים בו אימון, ואין מועילה דעתו אלא דעת הבעלים עצמם בלבד.

דתניא

: שומר

הגונב טלה מן העדר

שניתן בידו כפקדון,

וסלע מן הכיס

שניתן בידו לפקדון, הרי שכדי לקיים מצות השבה:

למקום שגנב

, לשם

יחזיר

, כלומר: כיון שהחזרה למקום שגנב משם, אף שלא ידעו הבעלים מהשבתו, יצא ידי השבה, שכבר נתקיימה מצות השבה בידיעתו של השומר, שידיעתו כידיעת הבעלים, ופטור הוא מן האונסין,

דברי רבי ישמעאל

.

רבי עקיבא אומר

: