Bava Metzia 38b — o Talmud em português

תו מקשינן על דברי הברייתא, המתירה למכור שמן שהבאיש ודבש הדביש:

שמן והבאיש, דבש והדביש

למאי חזו

[למה הם עדיין ראויים] עד שאתה אומר: "ומוכרן", והלא לא ימצא להם קונים!?

ומשנינן:

שמן

והבאיש

חזי לגלדאי

[ראוי הוא לסיכת עורות], ו

דבש

שהדביש ראוי הוא

לכתישא דגמלי

[גב הגמל כחוש ומסוקב מחמת משאוי, והדבש מועיל לו].

עוד למדנו בברייתא:

וחכמים אומרים: עושה להן תקנה ומוכרן בבית דין

:

ומפרשינן:

מאי תקנתא עביד להו

[מה תקנה יש במכירת השמן והדבש] והרי שוב לא יופסדו, וכמו שמבואר בגמרא לעיל "כיון דקם קם"!?

אמר רב אשי

: תקנה הוא עושה

לקנקנים

, שבהם היה השמן והדבש, כי אם ישהה הדבש והשמן בתוכו יתקלקלו הקנקנים.

ומקשינן:

במאי קמיפלגי

רבי מאיר ורבנן אם עושה תקנה לקנקנים, היות ומודה רבי מאיר ביותר מכדי חסרונן שהוא מוכרן!?

דמר

רבי מאיר -

סבר: להפסד מרובה

כגון שחסרו יותר מכדי חסרונן וחושש הוא לאבדן הפירות,

חששו

חכמים והתירו למכור, ואילו

להפסד מועט

כגון של קנקנים -

לא חששו

חכמים.

ומר

חכמים -

סבר

[י]:

אפילו להפסד מועט

כגון הפסד הקנקנים -

נמי חששו

.

שנינו במשנה:

רבן שמעון בן גמליאל אומר: ימכרם בבית דין מפני שהוא כמשיב

אבידה לבעלים

:

אתמר

:

רבי אבא ברבי יעקב, אמר רבי יוחנן: הלכה כרבן שמעון בן גמליאל

.

ורבא אמר רב נחמן: הלכה כדברי חכמים

.

ומקשינן: למה לו לרבי יוחנן ללמדנו כאן שהלכה כרבן שמעון בן גמליאל,

והא

כבר

אמרה רבי יוחנן חדא זימנא

, כבר אמר לנו רבי יוחנן כלל, הכולל אף את דברי רבן שמעון בן גמליאל שבמשנתנו!?

דאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: כל מקום ששנה רבן שמעון בן גמליאל במשנתנו, הלכה כמותו, חוץ מ

מה ששנה בשלושת הענינים הבאים:

ערב

: אם אמר המלוה: "על מנת שאפרע ממי שארצה" - חכמים אומרים: אף אם יש ללוה נכסים, יכול הוא לפרוע מן הערב תחילה; ורבן שמעון בן גמליאל אומר: בין כך ובין כך, לא יפרע מן הערב תחילה! והלכה כחכמים.

וצידן

: אמר רבן שמעון בן גמליאל: מעשה בצידן, באחד שאמר לאשתו: הרי זה גיטיך על מנת שתתני לי איצטליתי, ואבדה איצטליתו, ואמרו חכמים: תתן לו את דמיה, ונתריים התנאי בזה! ואין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל, אלא קיימא לן, שאין מתקיים התנאי אלא באיצטלית עצמה, ולא בדמיה.

ו

ראיה אחרונה

: אם אמר הבעל דין: "אין לי ראיה", ולאחר זמן הביא ראיה ומצא עדים, הרי זה אינו כלום, ואין סומכים על העדים.

ורבן שמעון בן גמליאל אומר: מה יעשה זה שלא ידע שיש לו עדים, ולבסוף מצא עדים [וכי מפני כן נפסלים העדים]?! ואין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל].

ומאחר שכבר כלל, למה לו לפרט כן בדין המסוים של משנתנו!?

ומשנינן:

אמוראי נינהו ואליבא דרבי יוחנן

[אמוראים נחלקו בדעת רבי יוחנן]:

יש הסובר: במשנתנו הלכה כמותו, ולא בהכרח שבכל מקום הלכה כמותו.

ויש הסובר: כלל הוא בכל המשניות, ומי שאמר מימרא זו לא אמר מימרא זו, ותו לא קשיא מידי.

מבארת הגמרא:

ביאור הנידון אם מורידין קרוב או לא, מתבאר כאן על פי שיטת הריטב"א.

מדרבן שמעון בן גמליאל

שאמר במשנתנו: עושים תקנה לפירות המפקיד שלא ייפסדו -

נשמע: ד

לפי שיטתו: הוא הדין שעושים תקנה, ו

מורידין קרוב

הראוי לירש ואין קרוב הימנו

לנכסי שבוי

לעובדן ולשומרן עד שיבואו הבעלים.

כלומר: מדברי רבן שמעון בן גמליאל נלמד שחייבים בית דין ליטפל בנכסי שבוי להוריד להן אדם לעובדם כדי שלא יאבדו, כמו שעשו תקנה במשנתנו שלא ייפסדו פירות המפקיד; ומאחר שמורידין אדם לנכסיו עדיף להוריד קרוב, או משום שלא יצטרכו בית דין לטרוח שנית להורידו לנכסים אם ישמעו שמת השבוי, או משום שיש לו תקוה בנכסים אלו ליורשם, יעבדם יפה וישמרם יותר.

ואילו

מדרבנן

הסוברים: אין עושים תקנה לפירות שלא ייפסדו -

נשמע

:

ד

לפי שיטתם:

אין מורידין

אפילו

קרוב לנכסי שבוי

לעובדם ולשומרם, וכל שכן שלא יורידו אדם זר לפירות, ומשום דשמא מקפידים הבעלים שלא להוריד אדם לקרקעותיהם, שמא יפסידם, וכאשר מטעם זה אין עושים תקנה לפירות המפקיד, ומשום שיש לחשוש שמא יוקרו הפירות ונמצא בעל הפירות מפסיד.

דוחה הגמרא את תליית הדינים זה בזה:

וממאי

, שלדעת רבן שמעון בן גמליאל אף מורידין קרוב לנכסי שבוי!?

והרי

דלמא, עד כאן לא קאמר רבן שמעון בן גמליאל הכא

במשנתנו, שעושים תקנה לפירות,

אלא משום ד

אם יניחם ולא ימכרם

קא כליא קרנא

[הפירות הולכים ונפסדים לגמרי] -

אבל התם

בנכסי שבוי - שאין הקרקע אמורה ליפסד לגמרי גם אם לא יעבדוה,

הכי נמי

שיש לומר אף לרבן שמעון בן גמליאל

דאין מורידין קרוב

לנכסים אלו; ומנין לנו לומר שלדעת רבן שמעון בן גמליאל מורידין קרוב לנכסי שבוי!?

וכן דוחה הגמרא את תליית דין "אין מורידין קרוב לנכסי שבוי" בדברי רבנן שבמשנתנו:

ו

הרי יש לומר:

עד כאן לא קאמרי רבנן

הכא שאין עושים תקנה לנכסי המפקיד,

אלא אי כרב כהנא

שהסביר בעמוד א את טעמם של חכמים, שהוא משום "רוצה אדם בקב שלו יותר מתשעה קבין של חבירו".

אי כרב נחמן בר יצחק

שנתן טעם אחר: משום "שמא עשאן המפקיד תרומה ומעשר על מקום אחר".

אבל התם

בנכסי שבוי שאין לומר טעמים אלו -

הכי נמי

דיש לומר

ד

אפילו לרבנן

מורידין קרוב

לנכסיו, ואין חוששין לשמא יפסידם!?

תמהה הגמרא על הדחיה:

למימרא דתרי טעמי נינהו

, כלומר: וכי הנידון במשנתנו שעושים תקנה לפירות, ודין מורידין קרוב לנכסי שבוי, שני נידונים הם משני טעמים שאינם קשורים זה לזה, עד שיש מי שיאמר "מוכרן בבית דין", ומכל מקום "אין מורידין קרוב לנכסי שבוי"!?

והאמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כרבן שמעון בן גמליאל

שבמשנתנו,

ואמר

עוד

שמואל: מורידין קרוב לנכסי שבוי

-

וכי

לאו משום דחד טעמא הוא

, האין זה משום שהכל ספק אחד, ופסק ההלכה תלוי זה בזה!?

ומשנינן:

לא

מטעם אחד פסק שמואל בזה ובזה שעושים תקנה, אלא

תרי טעמי נינהו

, ומשני טעמים נפרדים הוא שפסק שמואל בזה ובזה שעושים תקנות אלו.

ומסייעת הגמרא לזה:

הכי נמי מסתברא

דתרי טעמי נינהו!

ד

הא

אמר רבא אמר רב נחמן: הלכה כדברי חכמים

שבמשנתנו שאין עושים תקנה לפירות,

ו

מאידך

אמר רב נחמן: מורידין קרוב לנכסי שבוי

.

אלא שמע מינה: תרי טעמי נינהו

, ואינם תלויים זה בזה!

ומסקינן: אכן

שמע מינה

דתרי טעמי נינהו!

אתמר

:

שבוי שנשבה

, נחלקו בדין נכסיו רב ושמואל:

רב אמר: אין מורידין קרוב לנכסיו

.

ושמואל אמר: מורידין קרוב

הראוי ליורשו ואין קרוב הימנו

לנכסיו

.

ומפרשת הגמרא באיזה אופן נחלקו:

בששמעו

בו ש

כבר

מת, כולי עלמא

בין רב ובין שמואל -

לא פליגי, דמורידין

קרוב לנכסיו.

כי פליגי

רב ושמואל

בשלא שמעו בו שמת;

וזה הוא טעם מחלוקתם:

רב אמר: אין מורידין

קרוב לנכסיו, כי

דלמא מפסיד להו

[שמא יפסיד את הנכסים].

ושמואל אמר: מורידין

קרוב לנכסיו, ואם משום החשש שמא יפסידם, זה אינו,

כיון דאמר מר

לקמן לט א:

שיימינן להו

ליורדים לנכסי שבוי -

כאריס

, ודאי

לא מפסיד להו

.

מיתיבי

לשמואל הסובר: מורידין קרוב לנכסי שבוי, מהא דתניא:

רבי אלעזר אומר

:

כתיב [שמות כב כג]: "וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב, והיו נשיכם אלמנות ובניכם יתומים", והרי

ממשמע שנאמר

: "

וחרה אפי והרגתי אתכם

בחרב", כבר

יודע אני

שיהיו

נשותיהם אלמנות ובניהם יתומים, אלא מה תלמוד לומר

: "

והיו נשיכם

אלמנות ובניכם יתומים"!?

מלמד

שכלל הכתוב קללה אחרת בדבריו, והיא:

ש

לא יהיו עדים למיתת הבעלים, ו

נשותיהם מבקשות לינשא, ואין מניחין אותן

כי שמא לא מת.

ו

אף

בניהן רוצים לירד לנכסי אביהם

שמת,

ו

בית דין

אין מניחין אותן

, כי אין אנו יודעים אם מת או נשבה.

הרי שאם נשבה האב אין מורידין את בנו לנכסיו, ותיקשי לשמואל!?

אמר רבא

:

זו ששנינו "בניהן רוצים לירד לנכסי אביהן", אין הכוונה שהוא רוצה לירד לעבוד את השדה, וליטול בה כאריס, אלא

לירד ולמכור

את הנכסים הוא ד

תנן

, ולזה אין מניחין אותם כל זמן שאין יודעים בודאי שאביהם מת.

הוה עובדא

[מעשה היה]

בנהרדעא

באדם שנשבה, וירד יורשו לנכסיו, ונסתפקו אם מורידין קרוב לנכסיו,

ופשטה רב ששת מהא מתניתא

דרבי אלעזר שאין מורידין, ו

אמר ליה רב עמרם

לרב ששת לדחות את הראיה:

דלמא לירד ולמכור תנן

.

אמר ליה

רב ששת לרב עמרם:

דלמא מ

בני

פומבדיתא את

[שמא מבני פומבדיתא אתה]

דמעיילין פילא בקופא דמחטא

[היודעים לדחוק פיל בחורו של מחט], שהרי דיחוי דחוק הוא, כי:

והא דומיא דנשותיהם קתני, מה התם

בנשותיהם הכוונה היא לומר ש

כלל לא

מניחין אותן לינשא,

אף הכא

גבי בנים שבאים לירד לנכסי אביהם -

נמי

כוונת הברייתא לומר ש

כלל לא

מורידין.

ו

מבארת הגמרא, שדין

מורידין קרוב לנכסי שבוי, תנאי היא

שנחלקו בדין זה:

דתניא

:

א.

היורד לנכסי

"

שבוי

",

אין מוציאין אותו

מידו

,

ולא עוד, אלא אפילו שמע שממשמשין ובאין, וקדם ותלש ואכל, הרי זה זריז ונשכר

, שהקדים לאכול קודם שבאו הבעלים, כימיד שבאו הבעלים שוב אינו יכול לאכול הכל.

ואלו הן נכסי שבויין: הרי שהיה אביו

של היורד,

או אחיו, או אחד מן המורישין, הלכו להם למדינת הים, ושמעו בהן שמת

.

ב.

היורד לנכסי

"

נטושים

" [כלומר: נכסים נטושים],

מוציאין אותו מידו

.

ואלו הן נכסי נטושים

:

הרי שהיה אביו

של היורד,

או אחיו או אחד מן המורישין, הלכו להם למדינת הים, ולא שמעו בהם שמת

.

ואמר רבן שמעון בן גמליאל: שמעתי שהנטושים כשבויין

, שאין מוציאים אותם מידו.

ג.

היורד לנכסי

"

רטושים

" [כלומר: נכסים רטושים, דהיינו נכסים עזובים],

מוציאין אותו מידו

.

ואלו הן נכסי רטושין

:

הרי שהיה אביו או אחיו או אחד מן המורישין כאן, ואינו יודע להיכן הלכו

.

הרי שנחלקו חכמים ורבן שמעון בן גמליאל בדין "מורידין קרוב לנכסי שבוי" דהיינו כשלא שמעו בו שמת, וכמבואר לעיל, ואלו הן נכסי "נטושים" שנחלקו בברייתא זו רשב"ג וחכמים.

מבארת הגמרא את לשון הברייתא:

מאי שנא הנך דקרו להו נטושים

[למה אלו נקראים "נטושים"],

ומאי שנא הני דקרו להו רטושים

[ואילו אלו נקראים "רטושים"]?