Bava Metzia 31b — o Talmud em português

אבל הני תרתי,

פריקה וטעינה,

דאיתא למרה בהדה,

כפי שכתוב בפסוק: "הקם תקים עמו", שחייב דווקא אם בעליו עמו,

אימא

ש

לא

יהא חייב, ואם הבעלים אינם יכולים לעשות זאת לבדם, ישכרו פועלים לפרוק ולטעון!

לכן

צריכא

לכתוב את שני הדברים.

כתוב לגבי אדם שהרג את חבירו: "או באיבה הכהו בידו וימת

מות יומת המכה

רצח הוא וגו'". וכך אנו דורשים מכפילות הלשון "מות יומת":

אין לי

-

אלא

שצריך להרגו

ב

סוג ה

מיתה הכתובה בו,

דהיינו - בסייף.

מנין שאם אי אתה יכול להמיתו במיתה הכתובה בו,

כגון שהיה המכה בורח בספינה,

שאתה רשאי להמיתו בכל מיתה שאתה יכול להמיתו,

ותהא רשאי לזרוק בו חץ להמיתו?

תלמוד לומר "מות יומת"

-

מכל מקום.

כתוב לגבי עיר הנדחת:

"הכה תכה

את יושבי העיר ההיא לפי חרב". וכך אנו דורשים מכפילות הלשון:

אין לי

-

אלא

להמיתן

בהכאה הכתובה בהן,

בסייף.

מנין שאם אי אתה יכול להמיתן בהכאה הכתובה בהן, שאתה רשאי להכותן בכל הכאה שאתה יכול?

תלמוד לומר "הכה תכה"

-

מכל מקום.

כתוב לגבי משכון: "כי תשה ברעך משאת מאומה וגו'

השב תשיב

לו את העבוט כבא השמש וגו'". והיינו, שהנוטל מחבירו בגד כמשכון כנגד הלואה שנתן לו, צריך להשיבו לו בערב, כדי שיוכל לישון בו.

וכך אנו דורשים מכפילות הלשון:

אין לי

שחייב להשיב,

אלא שמשכנו ברשות בית דין.

שהרי על מקרה כזה דבר הכתוב, שהרי כתוב לפני המקרא של "השב תשיב": "בחוץ תעמוד והאיש וגו' יוציא אליך את העבוט החוצה", ואמרינן לקמן: "בשליח בית דין הכתוב מדבר". והיינו, שהמלוה תבע את הלוה לדין על שלא השיב את הלוואתו, ושלחו בית דין את שלוחם לתפוס את מטלטליו של הלוה.

אבל אם

משכנו שלא ברשות בית דין,

אלא המלוה נכנס בעצמו לבית הלוה ליטול משכון -

מנין

שצריך השבה בערב?

תלמוד לומר "השב תשיב"

-

מכל מקום

.

וכן מה שכתוב בספר דברים בענין משכון: "אם

חבל תחבל

שלמת רעך עד בא השמש תשיבנו לו", אנו דורשים כך:

אין לי אלא שמשכנו ברשות. משכנו שלא ברשות מנין?

תלמוד לומר "חבל תחבל"

-

מכל מקום

.

ותמהינן:

והני תרי קראי

[ושני מקראות אלו],

"השב תשיב" ו"חבל תחבל"

-

למה לי?

הרי שני המקראות מדברים באותו ענין!

ומבארת הגמרא:

חד,

אחד ממקראות אלו, דהיינו "השב תשיב לו את העבוט כבא השמש", מדבר

ל

ענין

כסות

שניתן למשכנה רק ב

יום,

דהיינו כסות שמשתמשין בה רק בלילה, שצריך להשיבה עם ערב לבעליה.

וחד,

המקרא של "חבל תחבל", בא

ל

למד על

כסות

שניתן למשכנה רק ב

לילה,

לפי שמשתמשין בה רק ביום, שצריך המלוה להשיבה ביום. והיינו דכתיב "עד בא השמש תשיבנו לו", שעד בא השמש תהא ביד הלווה, ובבא השמש תיטלנו .

ומהכפילות שנאמרה בענין צדקה: "כי יהיה בך אביון וגו' לא תאמץ את לבבך וגו'

פתח תפתח

את ידך לו וגו'", אנו דורשים כך:

אין לי

שאתה מצווה לתת צדקה -

אלא

לעניי עירך,

שאתה גר בה.

לעניי עיר אחרת

-

מנין?

תלמוד לומר "פתח תפתח", מכל מקום.

וממה שנאמר בענין הלוואה לעני ערב שנת השמיטה, שחושש המלוה שמא תשמטנו שביעית, ויפסיד את כספו: "השמר לך וגו' קרבה שנת השבע וגו' ורעה עינך באחיך האביון וגו'

נתן תתן לו",

אנו דורשים כך:

אין לי

-

אלא

שצריך לתת מי שביכולתו לתת

מתנה מרובה.

אבל אם אין ביכלתך לתת מתנה מרובה, אלא רק

מתנה מועטת

, מנין

שאף אז צריך לתת לו?

תלמוד לומר "נתן תתן"

-

מכל מקום.

נאמר בענין הענקה לעבד עברי לאחר שסיים את שנות עבודתו: "וכי תשלחנו חפשי מעמך לא תשלחנו ריקם

העניק תעניק

לו מצאנך ומגרנך ומיקבך אשר ברכך ה' אלקיך תתן לו". ומכפילות הלשון אנו דורשים כך:

אין לי

שצריך להעניק לעבד -

אלא

כ

שנתברך הבית בגללו

[בגלל העבד], אז

מעניקין

לו. כלשון הכתוב: "אשר ברכך ה' אלקיך תתן לו".

אבל אם

לא נתברך הבית בגללו, מנין

שצריך להעניק לו?

תלמוד לומר "העניק תעניק"

-

מכל מקום.

ומקשינן:

ול

שיטת

רבי אלעזר בן עזריה, דאמר

שאכן כך הוא הדין, שדווקא אם

נתברך הבית בגללו

-

מעניקין לו,

אבל אם

לא נתברך הבית בגללו

-

אין מעניקין

לו, אם כן, מלת

"תעניק"

שכתבה התורה -

למה לי?

ואמרינן: אכן לשיטתו אין דורשין דרשה מכפילות לשון זו, אלא

דברה תורה כלשון בני אדם,

שדרכם לחזור על מילה כדי להדגיש את העניין.

נאמר בענין המצוה להלוות לעני: "כי יהיה בך אביון וכו' ו

העבט תעביטנו

די מחסורו וגו'". ודורשין מהכפילות "העבט תעביטנו" כך:

אין לי

שצריך להלוות לו -

אלא שאין לו

לעני כדי פרנסתו,

ואינו רוצה להתפרנס

מן הצדקה.

אמר רחמנא

: "העבט תעביטנו" -

תן לו דרך הלואה.

אבל

יש לו

משלו כדי פרנסתו,

ואינו רוצה

להתפרנס משל עצמו, אלא מן הצדקה,

מנין

שאתה צריך להלוות לו, ולהפרע ממנו לאחר מיתה?

תלמוד לומר "תעביטנו"

-

מכל מקום.

ולרבי שמעון, דאמר

: אם

יש לו, ואינו רוצה להתפרנס

-

אין נזקקין לו,

ואין צריך לתת לו כלום, אם כן,

"תעביטנו"

-

למה לי?

דברה תורה כלשון בני אדם

.

שנינו במשנתנו:

היה בטל מן הסלע, לא יאמר לו תן לי סלע, אלא נותן לו שכרו כפועל.

תנא: נותן לו

בעל האבידה

שכרו כפועל בטל.

כפועל שרוצה להתרפות ממלאכה ולישב בטל.

ותמהינן:

מאי

היא מה ששנינו שנותן לו

כפועל בטל?

למה יתן לו רק כפועל בטל, הרי המוצא לא היה בטל ממלאכה, אלא טרח בהשבת האבידה!

אמר אביי

: אין הכוונה שנותן לו כפועל בטל ממלאכה לגמרי, אלא נותן לו בעל האבידה

כפועל בטל של אותה מלאכה דבטל מינה

.

כלומר, בעל האבידה מחשב ומפחית למוצא ממה שהפסיד בזה שבטל מהמלאכה שעסק בה, את הסכום שאדם היה פוחת משכרו כדי ליבטל ממלאכה זו, ולעסוק במלאכה קלה של השבת אבידה . הכל לפי כובד המלאכה - וריבוי שכרה. שהרי יש מלאכה שטורחה קל - ושכרה רב, ויש להיפך, שטורחה רב, ושכרה מועט .

שנינו במשנתנו:

אם יש שם בית דין

-

מתנה בפניהם.

איסור ורב ספרא עביד עיסקא בהדי הדדי

[עשו עסק בשותפות].

אזל רב ספרא, פלג ליה בלא דעתיה דאיסור באפי בי תרי

[הלך רב ספרא וחלק את הסחורה, שלא מדעתו של איסור, בפני שני בני אדם].

לאחר מכן

אתא

רב ספרא

לקמיה דרבה בר רב הונא.

אמר ליה: זיל אייתי תלתא דפלגת קמייהו

[לך הבא את השלשה שחלקת בפניהם],

אי נמי,