Bava Metzia 30a — o Talmud em português

תרגומא,

יש להעמיד,

ב

פועלים המנהיגים

תורי

, את השוורים של בעל הבית,

דנפיש פסידייהו

[שמרובה הפסדם].

לפי שבזמן הגמרא, רוב עבודת הקרקעות היתה נעשית באמצעות שוורים. ובחרישת הכרמים, ואף בשעת בצירתם, היו נעזרים בשוורים, שהיו מובילים את כלי המחרשה ואת הבוצרים בין שורות הכרמים, בעגלה המונהגת על ידי שוורים. ובשעת הבצירה היו נותנין את הענבים בעגלה.

לפיכך, אם אין הבעלים נמצאים עם הפועלים, ואינם מפקחים עליהם - יכול להגרם להם הפסד גדול, משום שאין דרך הפועלים לחוס על הכרם ועל השוורים, ומנהיגים אותם על הגפנים ועל הנטיעות, והם מתקלקלין, ואף השוורין נסחבין ונשברים.

שנינו במשנתנו: מצא כסות,

שוטחה לצורכה אבל לא לכבודו וכו'.

איבעיא להו

: אם רוצה המוצא לשטוח את הכסות גם

לצורכו ו

גם

לצורכה

-

מאי?

האם מותר לו לעשות כך או אסור?

תא שמע

ראיה ממה ששנינו במשנתנו:

שוטחה לצורכה.

ומשמע שרק

לצורכה

-

אין,

אכן מותר לו לשוטחה.

הא לצורכו ולצורכה

-

לא

ישטחנה!

אימא סיפא: אבל לא

ישטחנה

לכבודו.

ומשמע שרק

לכבודו

לבד,

הוא דלא

ישטחנה.

הא

אם שוטחה

לצורכה ולצורכו

-

שפיר דמי!

אלא, מהא,

מדברי משנתנו,

ליכא למשמע מינה.

שהרי אין אנו יודעים אם הרישא דווקא, או הסיפא דווקא.

תא שמע,

ראיה מדברי הברייתא, ששנינו בה: המוצא כסות,

לא ישטחנה, לא על גבי מטה, ולא על גבי מגוד

[יתד, קולב]

לצרכו. אבל ישטחנה על גבי מטה ועל גבי מגוד

-

לצרכה.

ואם

נזדמנו לו אורחים, לא ישטחנה

באותה שעה שהם מתארחים אצלו,

לא על גבי מטה ולא על גבי מגוד, בין לצורכו

ו

בין לצורכה!

וסוברת עתה הגמרא, שהטעם לכך שאם נזדמנו לו אורחים לא ישטחנה אף לצרכה, הוא משום שעל ידי השטיחה הרי הוא מתכבד בגלימא, והרי זו שטיחה לצרכו ולצרכה.

ומוכח מכאן, שלצרכו ולצרכה - אסור!

ודוחה הגמרא: אכן אפשר לומר שלצרכו ולצרכה מותר, ו

שאני התם,

כשנזדמנו לו אורחים, שאז אסור לו לשוטחה אף לצורכה בלבד, משום

ד

על ידי ששוטחה כשיש אצלו אורחים -

מקלא קלי לה

[כאילו שורף הוא אותה].

ובמה הוא שורפה?

אי משום עינא,

שעל ידי כך תשלוט בה עין הרע של האורחים.

אי משום גנבי,

שמא יגנבוה האורחים.

תא שמע

ראיה מברייתא בענין עגלה ערופה שאמרה תורה "אשר לא עובד בה", והיינו, שלא נעשתה עמה עבודה:

תניא:

הכניסה,

את העגלה שרוצים להביאה כעגלה ערופה,

לרבקה

[מין מתקן שמחברים בו כמה בהמות בצואריהן זו אצל זו, והן דשות ביחד את התבואה ],

ודשה

את התבואה מאליה, ללא כוונת בעליה, עדיין אותה עגלה

כשירה

לצורך עגלה ערופה. שהואיל והוא לא נתכווין שתדוש, אין בדישה זו משום עבודה לפסלה, והרי היא בכלל מה שנאמר בפרשה: "ולקחו עגלת בקר אשר לא עובד בה, אשר לא עלה עליה עול".

אבל אם היתה אמה של העגלה דשה את התבואה, והכניס את העגלה

בשביל שתינק

מאמה,

ו

אף

תדוש

עמה בשעת היניקה -

פסולה.

והא הכא,

כשהכניסה בשביל שתינק ותדוש,

דלצורכו ולצורכה הוא,

שהרי הכניס את העגלה גם לצרכה, בשביל שתינק, וגם לצרכו, בשביל שתדוש,

וקתני

שהרי היא

פסולה,

כיון שזה נחשב שעבד בה!

ודוחה הגמרא:

שאני התם, דאמר קרא: "אשר לא עבד בה"

משמע,

מכל מקום,

אף אם זה היה גם לצרכה.

ומקשינן:

אי הכי, אפילו

ב

רישא,

שלא נתכוון שתדוש,

נמי

תיפסל!

ומתרצינן:

הא,

הרישא,

לא דמיא אלא להא דתנן

לגבי פרה אדומה, שנאמר בה "אשר לא עלה עליה עול": אם

שכן

[נעמד]

עליה עוף,

שלא מדעת הבעלים -

כשירה,

שאין זה נחשב שעלה עליה עול.

אבל אם

עלה עליה זכר,

אף שהיה זה שלא מדעת הבעלים -

פסולה.

מאי טעמא? כד

ברי

רב פפא.

דאמר רב פפא: אי

הוה

כתיב

בעגלה ערופה "אשר לא

עובד", ו

אף הוה

קרינן

כך:

"עוּבַּד", הוה אמינא,

ש

אפילו

אם נעשתה בה עבודה

ממילא,

שלא מדעתו, פסולה.

ואי כתיב "עבד", וקרינן "עָבַד", הוה אמינא,

שאינה נפסלת -

עד דעבד בה איהו

[עד שעבד בה הוא בעצמו, מדעתו].

אבל

השתא, דכתיב "עבד",

ללא וי"ו,

ו

בקריאה

קרינן

כאילו היה כתוב

"עוּבַּד", בעינן

שיהיה

"עוּבַּד"

-

דומיא ד"עָבַד".

והיינו,

מה עָבַד

בה הוא -

דניחא ליה, אף

כש

עוּבַּד

בה מאליו, נפסלת דווקא היכא

דניחא ליה.

ולכן, כששכן עליה עוף, שאין לו בכך שום תועלת, ואין זה נוח לו, אינה נפסלת בכך.

אבל כשעלה עליה זכר, שמרויח הבעלים מכך, לפי שרוצה הוא שתתעבר פרתו, הרי היא נפסלת.

ואם כן, הרישא של הברייתא, שמדובר בה שהעגלה דשה, אבל אין בעליה רוצה בכך, דומה למקרה ששכן עליה עוף, שאין מזה לבעליה כל תועלת, ולכן אין העגלה נפסלת בכך.

שנינו במשנתנו:

כלי כסף וכלי נחושת משתמש בהן וכו'.

תנו רבנן: המוצא כלי עץ,

ונשתהו הבעלים מלדרשם,

משתמש בהן

המוצא -

בשביל שלא ירקבו

.

ואם מצא

כלי נחושת, משתמש בהן

אף

בחמין,

ולא רק בצונן.

אבל לא

ישתמש בהם

על ידי

שיתנם על

האור

[האש] לחמם בהם דבר מה,

מפני ש

הוא

משחיקן

על ידי כך [ומה ששנינו שמשתמש בהן בחמין, היינו שהוחמו על האש בכלי אחר].

מצא

כלי כסף, משתמש בהן

דווקא

בצונן. אבל לא

ישתמש בהן

בחמין, מפני ש

השימוש בחמין

משחירן.

מצא

מגריפות

[שגורפין בהן מן האש]

וקרדומות, משתמש בהן ב

דבר

רך, אבל לא ב

דבר

קשה, מפני ש

השימוש בהן בדבר קשה -

מפחיתן

[פוגמן].

מצא

כלי זהב וכלי זכוכית, לא יגע בהן

-

עד שיבא אליהו.

כדרך שאמרו

שצריך המוצא לטפל

באבידה

שנשתהו בעליה מלדרשה -

כך אמרו

אף

בפקדון,

שצריך הנפקד לטפל בו.

ותמהינן:

פקדון

-

מאי עבידתיה גביה

[מה מעשהו של הנפקד אצל הפקדון]? היאך מותר לו להשתמש בו? יבואו בעלי הפקדון - ויטפלו בו!

אמר רב אדא בר חמא אמר רב ששת

: מדובר

בפקדון שהלכו בעליהן למדינת הים,

ואינם יכולים לטפל בו, ולכן על הנפקד לטפל בו כבאבידה.

שנינו במשנתנו:

מצא שק או קופה וכל דבר שאין דרכו ליטול

-

הרי זה לא יטול.

מנהני מילי?

דתנו רבנן

: ממה שכתוב בפרשת אבידה:

"והתעלמת",

משמע שישנם

פעמים שאתה מתעלם

מהאבידה.

ומזה שכתוב באותה פרשה "לא תוכל להתעלם" משמע שישנם

פעמים שאי אתה מתעלם.

הא כיצד?

היאך יתכן שמותר למוצא להתעלם מהאבידה?

ומביאה הברייתא שלש אפשרויות לכך:

א. אם

היה

המוצא

כהן, והיא,

האבידה, נמצאת

בבית הקברות

[וכהן אסור ליטמא למתים],

ב.

או שהיה

המוצא אדם

זקן, ואינה לפי כבודו

להשיב את האבידה,

ג.

או שהיתה

ה

מלאכה שלו,

של המוצא, שעוסק בה עתה,

מרובה מ

שווי האבידה

של חבירו

[כלומר, שדמי ביטול מלאכתו, שיפסידם אם יטפל במציאה, יתרים על דמי האבידה כולה],

לכך,

על מקרים כגון אלו,

נאמר "והתעלמת מהם".

והוינן בה:

למאי,

לאיזו מהאפשרויות הללו,

איצטריך קרא

להשמיענו שמותר להתעלם?

אילימא ל

ענין

כהן והיא בבית הקברות,

הרי

פשיטא

שאינו צריך להשיב אבידה הנמצאת בבית הקברות!

שהרי

האי,

דין השבת אבידה, מצות

עשה

היא "השב תשיבם" .

ו

אילו

האי,

האיסור של כהן להיטמא למת, גם איסור

לא תעשה

הוא "לנפש לא יטמא",

ו

גם מצות

עשה הוא

"קדושים יהיו".

ו

פשוט הוא, ש

לא אתי

[שלא יכול לבוא] ה

עשה

של אבידה,

ודחי את לא תעשה ועשה של

טומאת כהן!

ותו,

ועוד, אף לו היה באיסור טומאת כהנים רק לא תעשה, מכל מקום, הרי

לא דחינן איסורא,

את איסור טומאת הכהנים -

מקמי

[מלפני]

ממונא,

מצות השבת אבידה.

ו

אלא

מה נאמר, שבא המקרא "והתעלמת" ללמדנו

ל

מקרה השני שהוזכר בברייתא, שהיה

שלו מרובה משל חבירו,

שאינו חייב אז להשיב?

הרי דין זה -

מדרב יהודה אמר רב נפקא!