Bava Metzia 25b — o Talmud em português

בעי רב אשי

: אם היו המעות מונחות

כאבני בית קוליס

[מרקוליס, שהוא סוג של עבודה זרה, ולהלן יתבאר כיצד מונחות אבנים אלו] -

מהו?

תא שמע

מברייתא מפורשת,

דתניא: מצא מעות מפוזרות

-

הרי אלו שלו. כאבני בית קוליס

-

חייב להכריז.

ואלו הן אבני בית קוליס

: אבן

אחת

מונחת

מכאן,

מצד אחד,

ואחת

-

מכאן, ו

אבן

אחת

מונחת

על גביהן.

תנו רבנן: המוצא סלע בשוק, ומצאו

[פגש בו, במוצא]

חבירו, ואמר

לו:

שלי היא

המטבע! ונתן בה סימנים כגון אלו:

חדשה היא, נירונית היא

[נירון קיסר כתוב עליה],

של מלך פלוני היא,

בנתינת כל הסימנים האלו -

לא אמר כלום.

ולא עוד, אלא אפילו

אם

שמו

של אותו אדם

כתוב עליה

-

לא אמר כלום,

ואין נותנין לו אותה,

לפי שאין

ה

סימן

מהווה הוכחה

ל

בעלות על

מטבע.

משום

דאמר

[שאנו אומרים],

דלמא אפוקי אפקא

[אולי הוציאה אדם זה שנותן עתה סימן, וקנה תמורתה דבר מה, ונתנה לאחר],

ומאיניש אחרינא נפל

המטבע .

מתניתין:

מצא אחר

[מאחורי]

הגפה

[גדר העשויה מעץ או מקנים]

או אחר הגדר

[של אבנים]

גוזלות מקושרים, או

שמצאם

בשבילין שבשדות

-

הרי זה לא יגע בהן.

והטעם יתבאר בגמרא.

מצא כלי באשפה, אם

היה כולו

מכוסה

באשפה -

לא יגע בו,

אף אם יש בו סימן. משום שאין זו אבידה שמוזהר עליה ב"לא תוכל להתעלם", שהרי הטמינה בעליה מדעתו, ומשתמרת היא.

אבל

אם

מצא את הכלי

מגולה

באשפה -

נוטל ומכריז,

שהרי אבידה היא זו.

גמרא:

מאי טעמא

שאם מצא גוזלות מקושרים - הרי זה לא יגע בהם? משום

דאמרינן: הני

גוזלות - מסתבר ש

אינש אצנעינהו

[אדם החביאם], שהרי נמצאו במקום מוצנע קצת, והיו מקושרין בכנפיהם.

ואי שקיל להו

המוצא -

לית להו למרייהו סימנא בגווייהו

[אין לבעליהם סימן בהן, שיוכל לתתו כדי לקבלם]!

הלכך לשבקינהו, עד דאתי מרייהו

-

ושקיל להו

[לכן יניחם במקומם, עד שיבוא בעליהם ויטלם].

ותמהינן:

ואמאי

לא יטלם המוצא ויכריז עליהם?

ליהוי

ה

קשר

שהגוזלות קשורים בו -

סימנא!

אמר רבי אבא בר זבדא אמר רב

: במשנתנו מדובר

ב

גוזלות ש

מקושרין בכנפיהן, דכולי עלמא הכי מקטרי להו

[שכולם קושרים כך, ולכן אין זה סימן].

ומקשינן:

ולהוי

[ויהיה] ה

מקום

שנמצאה בו האבידה

סימן!

אמר רב עוקבא בר חמא

: במשנתנו מדובר

ב

גוזלות שאף שקשורים הם זה לזה,

מדדין

הם ממקום למקום. ולכן אין בעליהם יכול לתת סימן באיזה מקום הניחם, שהרי יתכן שהגוזלות דידו משם למקום אחר.

ותמהינן:

אי

מדובר

במדדין,

אם כן, הרי יתכן שלא הניחם שם אדם כלל, אלא

מעלמא אתו

[הגיעו ממקום אחר], ויהיו

מותרין

למוצא, שהרי אין בהם סימן, ובודאי נתייאשו מהם בעליהם!

ומבארת הגמרא: על כל פנים, יש כאן ספק: מצד אחד

איכא למימר

ש

מעלמא אתו, ו

מצד שני

איכא למימר

ש

אינש אצנעינהו

במקום זה.

ו

אם כן,

הוה ליה ספק הינוח

[כלומר, הרי זה מוטל בספק, אם הונחו שם הגוזלות מדעת - או לא] .

ו

הרי

אמר רבי אבא בר זבדא אמר רב: כל

דבר שהוא ב

ספק הינוח, לכתחילה

-

לא יטול

אותו ממקומו, שמא הניחו שם אדם מדעת, ואם יטלנו - יפסידנו לבעליו, שהרי אין בו סימן.

ואם

עבר ו

נטל

את הדבר ממקומו -

לא יחזיר

לשום אדם , שהרי אין בו סימן .

שנינו במשנתנו:

מצא כלי באשפה, מכוסה

-

לא יגע בו. מגולה

-

נוטל ומכריז.

ורמינהו: מצא כלי טמון באשפה

-

נוטל ומכריז, שכן דרך אשפה לפנות

אותה מדי פעם. ואם לא יטול המוצא עתה את המציאה, לכשתפנה האשפה ויתגלה הכלי, יטלנה נכרי או ישראל חשוד! לכן נחשב הכלי כאבידה, ומוזהר המוצא להכריז עליה!

אמר רב זביד: לא קשיא: הא ש

שנינו במשנתנו שלא יגע בו, מדובר

בכובי וכסי

[גיגית וכוסות, שהם כלים גדולים]. ואילו

הא

שאמרנו שנוטל ומכריז, מדובר

בסכיני והמניק

[מין מזלג קטן בעל שתי שיניים, שאוכלין בו בשר].

ועתה מבאר רב זביד את דבריו:

בכובי וכסי

-

לא יגע,

שכיון שכלים גדולים הם, מסתבר שהניחם בעליהם שם מדעתו, ואין זו אבידה, ולכן לא יגע בהם.

בסכיני והמניק

-

נוטל ומכריז,

שכיון שהם כלים קטנים, מסתבר שהשליכם עם האשפה שהוציא מהבית בלא משים , ולכן אבידה הם - וחייב להכריז.

רב פפא אמר: הא והא,

בין במשנתנו ובין בברייתא, מדובר

בכובי וכסי. ולא קשיא, כאן,

מה ששנינו בברייתא שנוטל ומכריז, מדובר

באשפה העשויה לפנות

מפעם לפעם. ואם ישאיר את הכלי במקומו, הרי הוא יתגלה בשעת פינוי האשפה, ולכן אבידה היא, ואסור להתעלם ממנה.

ואילו

כאן,

במשנתנו, מדובר

באשפה שאינה עשויה לפנות,

ולכן לא יגע בו.

ותמהינן: אם הניח את הכלי ב

אשפה העשויה לפנות

הרי

אבידה מדעת היא,

שהיה צריך בעל האבידה להעלות על דעתו שיפנוה! ואם כן, למה צריך להכריז עליה?

ומבארת הגמרא:

אלא,

מדובר בברייתא

באשפה שאינה עשויה לפנות,

והטמין שם בעל הכלי את כליו על דעת כן, שלא יפנו את האשפה,

ונמלך עליה

עתה בעליה

לפנותה,

לכן הרי זו אבידה, ונוטל ומכריז.

ומקשינן:

בשלמא לרב פפא, היינו דקתני

בברייתא טעם:

"שכן דרך אשפה לפנות".

שהרי אכן זהו עיקר הטעם שחייב להכריז על הכלי, משום שלפעמים הבעלים נמלכים עליה לפנותה.

אלא לרב זביד, מאי "שכן דרך אשפה לפנות"?

הרי לא זה הטעם שחייב להכריז, אלא משום שמדובר בכלים קטנים, שמסתבר שהשליכם שלא מדעת!?

ומבארת הגמרא: מה ששנינו "שכן דרך אשפה לפנות", הכוונה היא,

שכן

היא

דרך אשפה, לפנות לה

[שמפנים אליה]

כלים קטנים

מן הבית שלא מדעת.

מתניתין:

מצא

אדם מציאה

ב

תוך

גל

[ערימת אבנים שנוצרה מקיר ישן שנפל],

ו

כן אם מצא

ב

חור שב

כותל ישן,

אף אם מדובר בדבר שיש בו סימן -

הרי אלו שלו.

והטעם יבואר בגמרא.

ואם

מצא

מציאה

ב

חור שב

כותל חדש,

אזי הדין הוא כך:

אם נמצאה המציאה

מחציו

של עובי הכותל

ולחוץ,

לצד רשות הרבים - הרי היא

שלו

. שאילו הצניעה בעל הבית, היה מניחה בחצי עוביו הפנימי של הכותל. אלא מסתבר שהניחה שם אחד מבני רשות הרבים, ושכחה .

אבל אם נמצאה המציאה

מחציו

של הכותל

ולפנים

הרי היא

של בעל הבית,

משום שמסתבר שהוא הניח שם את החפץ .

במה דברים אמורים, בכותל בית שבעל הבית עצמו דר בו.

אבל

אם היה

בעל הבית

משכירו לאחרים,

וכבר דרו בו דיירים רבים, אזי

אפילו

אם נמצאה המציאה

בתוך הבית

-

הרי אלו שלו,

משום שאין יודעים מיהו בעל האבידה, ומסתבר שנתייאש כבר ממנה.

גמרא:

תנא

: הטעם שאם מצא בגל ובכותל ישן הרי אלו שלו,

מפני שיכול לומר לו

המוצא לבעל הגל או לבעל הכותל:

של אמוריים

שהורישו אבותינו כשנכנסו לארץ ישראל

הן

, שאותם אמוריים הניחו חפץ זה בביתם .

ותמהינן: ועדיין, למה אם מצא בכותל ישן - הרי אלו שלו?

אטו

[וכי] רק

אמורים מצנעי,

ו

ישראל לא מצנעי?

הרי ישראל זה, בעל הכותל, משתמש בבית כבר כמה שנים, ויתכן שהוא המצניע, ואם כן, אם נמצאה מציאה בחצי הפנימי של הכותל , למה לא נאמר שמחמת ספק היא תהיה של בעל הבית, שהוא המוחזק בה!?