Bava Metzia 22a — o Talmud em português

וכן

נהר ה

ירדן

[והוא הדין בשאר נהרות, אלא שהתנא ששנה ברייתא זו - ליד הירדן היה יושב],

ש

עלה על גדותיו, ועל ידי כך

נטל מזה

דבר מה -

ונתן

את הדבר

לזה,

שהביאו הנהר לאדם אחר -

בכל שלשת המקרים האלו, הדין הוא ש

מה שנטל

-

נטל, ומה שנתן

-

נתן.

כלומר, הרי אותו חפץ שייך לאדם שקיבלו לבסוף, שחזקה על הבעלים שנתייאשו.

ועתה,

בשלמא

כשנטלו ממנו

גזלן וירדן,

מובן שהחפץ של המקבל, משום

דקא חזי

להו

[שרואה אותם] בעל החפץ בעת שהם נוטלין אותו ממנו -

ומיאש,

והרי זה יאוש מדעת.

אלא

כשנטל ממנו

גנב, מי קא חזי ליה

[וכי בעל החפץ רואה את הגנב] -

דמיאש

משום כך? והרי הגניבה נעשית בסתר, באין רואים!

אלא, מוכח מכאן, שכיון שכשייודע לו לבסוף - יתייאש, הרי זה נחשב ייאוש כבר מעתה, וכדברי רבא!

תרגמה רב פפא

: מה ששנינו בברייתא "גנב", מדובר

בלסטים מזוין,

דהיינו גנב שנטל ממנו בחוזקה. ואם כן, מעיקרא נתייאש מהדבר.

ותמהינן:

אי הכי,

גנב השנוי בברייתא -

היינו גזלן!

שהרי גם גזלן נוטל בחזקה! ולמה נשנה גזלן פעמיים בברייתא?! ומבארת הגמרא: התנא שנה

תרי גווני גזלן

[שני אופנים של גזלן]:

א. גזלן סתם, שאינו פוחד ונחבא מבני אדם, אלא גוזל בהדיא ובגלוי.

ב. לסטים מזויין, שלכתחילה נחבא הוא מבני אדם, ורק לכשנזקק לכך, נוטל בחזקה על ידי כלי זין שבידו.

תא שמע

: אם

שטף נהר

את

קוריו

[קורות עץ], או את

עציו, ואבניו

[או את אבניו] של אדם,

ונתנו בתוך שדה חבירו, הרי אלו שלו

[של חבירו].

והטעם,

מפני ש

יש קול לדבר זה, ששטף הנהר את קוריו של אדם, ויודעים הבעלים על כך, ו

נתיאשו הבעלים

קודם שבאה המציאה ליד המוצא .

משמע,

טעמא

משום

ד

אנו יודעים ש

נתיאשו הבעלים. הא סתמא,

אבידה אחרת, שאין הבעלים יודעים עליה -

לא

הוי ייאוש, ואינה של מוצאה, וקשה על שיטת רבא שסובר שיאוש שלא מדעת - הוי יאוש! ודוחה הגמרא:

הכא במאי עסקינן

-

כשיכול

הבעלים

להציל

את קוריו עציו ואבניו .

ואם כן, נדייק מהברייתא כך: דווקא בכהאי גוונא, שיודעים הבעלים על אבידתם, ולא ניסו להצילה - הרי אלו שלו. הא סתמא, במקרה דומה לזה, שיכולים הבעלים להציל, כגון אבידה שיש בה סימן, אלא שאינם יודעים באבידתם - חייב להחזיר! וכפי שאמרנו לעיל, שבכהאי גוונא מודה רבא לאביי שאין כאן יאוש, שהרי הבעלים יכולים להחזיר לעצמם את אבידתם.

ומקשינן:

אי הכי, אימא

מה ששנינו ב

סיפא

של הברייתא:

אם היו הבעלים מרדפין אחריהם

[אחרי הקורות, העצים והאבנים] -

חייב

המוצא

להחזיר

להם את אבידתם, משום שמרדיפתם מוכח שלא נתייאשו.

ו

אי

מדובר

ביכולין

הבעלים

להציל,

והיינו, שאף שמדובר באבידה שאין בה סימן, מכל מקום לא ימהרו בני אדם לזכות בקורות, אלא יניחום כדי שבעליהם יבואו לקחתם, אם כן,

מאי אריא

שחייב להחזיר דווקא כשהבעלים

מרדפין

אחרי אבידתם?

אפילו

אם

אין מרדפין

-

נמי

לא נתייאשו הבעלים, וחייב להחזיר, שהרי הבעלים סומכים על כך שיוכלו להציל יום אחר!

ומבארת הגמרא:

הכא במאי עסקינן

-

ב

אופן כזה ש

יכולין

הבעלים

להציל

רק

על ידי הדחק.

ואם לא ימהרו להציל עתה - לא יוכלו עוד להציל.

ולכן, אם הבעלים

מרדפין,

הרי זה מוכיח ש

לא אייאוש

[שלא נתייאשו עדיין].

אבל אם

אין מרדפין

ודאי

אייאושי מיאש.

שהרי ידעו שאבדה מהם האבידה, ולא טרחו להצילה. אם כן, ודאי הפקירוה, והרי היא מותרת לכל מוצאה.

תא שמע: כיצד אמרו

ש

התורם שלא מדעת

הבעלים -

תרומתו תרומה?

הרי שירד

אדם

לתוך שדה חבירו, וליקט

פירות,

ותרם

מהן תרומה על פירותיו של בעל הבית

שלא ברשות

הבעלים,

אם

הבעלים

חושש משום גזל,

שמקפיד על כך שתרם שלא ברשותו, והרי זה בעיניו כגזל -

אין תרומתו

של היורד

תרומה.

ואם לאו,

שאינו מקפיד על כך -

תרומתו תרומה.

ומנין הוא

[התורם]

יודע אם חושש

הבעלים

משום גזל, ואם לאו?

הרי שבא בעל הבית, ומצאו

בשדהו בשעה שתרם,

ואמר לו: כלך אצל יפות!

כלומר, היה לך לילך אל פירות יפין יותר, לתת מהן לכהן!

אזי כך הוא הדין:

אם

אכן

נמצאו

בשדה פירות

יפות מהן

-

תרומתו תרומה.

שהרי מוכח מדברי בעל הבית שהוא מרוצה ממעשהו של חבירו, ואדרבה, רצונו היה לתת אפילו פירות יפים יותר.

ואם לאו,

שלא נמצאו פירות יפות מהן, אם כן, ודאי מה שאמר לו: "כלך אצל יפות"

\- בכעס אמר לו. כלומר: טוב שלא גזלת ממני פירות יפין יותר! ולכן

אין תרומתו תרומה.

ואם

ליקטו הבעלים

עוד פירות -

והוסיפו עליהן, בין כך

-

ובין כך,

בין אם נמצאו יפות מהן, ובין אם לאו -

תרומתו תרומה,

שהרי במעשה זה הוכיחו שנתרצו בהפרשת התרומה.

ו

עתה, לשיטת אביי,

כי נמצאו יפות מהן

-

תרומתו תרומה, אמאי?

הרי

בעידנא דתרם

[בזמן שתרם התורם] -

הא לא הוה ידע

בעל הפירות מכך, ואם כן, לא היתה דעת בעלים בשעת ההפרשה! אלא, על כרחך שאנו אומרים, שכיון שבשעה שנודע לו - נוח לו בכך, הרי זה כאילו היה נוח לו גם בשעת התרומה. והוא הדין לעניין ייאוש, שכיון שבשעה שנודע לו מהאבידה - התייאש ממנה, הרי זה כאילו התייאש מתחילה, וכדברי רבא!

תרגמה רבא אליבא דאביי

[פירש רבא את הברייתא באופן שלא תקשה לאביי]: אין מדובר בתורם שלא מדעת ממש, אלא

דשויה

[שעשה] הבעלים את התורם

שליח

לתרום עבורו, ולכן אין צריך גילוי דעת הבעלים על עצם ההפרשה, אלא רק על צורתה, וכפי שיתבאר להלן .

ואמרינן:

הכי נמי מסתברא

[כך אכן מסתבר], שמדובר שעשאו בעל הפירות שליח.

דאי סלקא דעתך

שמדובר

דלא שוויה שליח, מי הויא

בכהאי גוונא

תרומתו תרומה?

והא

כתיב בענין הרמת תרומה: "כן תרימו גם אתם תרומת ה' וגו'". ומזה שלא אמרה תורה "כן תרימו

אתם",

אלא

"גם אתם" אמר רחמנא,

מהמילה "גם" היתירה, למדים -

לרבות

את

שלוחכם,

שאף השליח יכול לתרום.

וכיון שהוקש השליח לתורם, מוסיפים ודורשים:

מה אתם

עצמכם - תורמים

לדעתכם

[בידיעתכם וברצונכם],

אף שלוחכם

צריך לתרום דווקא

לדעתכם!

אלא, הכא במאי עסקינן

-

כגון דשויה

בעל הפירות

שליח, ואמר ליה: זיל

[לך]

תרום! ולא אמר ליה: תרום מהני

[מפירות אלו], אלא אמר לו סתם שיתרום.

וסתמיה דבעל הבית כי תרום

-

מבינונית הוא תרום

[ובדרך כלל, תורם בעל הבית מפירות בינוניים].

ואזל איהו,

והלך השליח -

ותרם

על דעת עצמו

מ

פירות ה

יפות.

והואיל וכן, שסתם בעל הבית תורם מבינונית, והשליח תרם מיפות, יש לנו לברר אם בכהאי גוונא קיים את שליחות בעל הבית, או שסטה מדרך שליחותו בכך שתרם מהיפות.

ו

לאחר מכן

בא בעל הבית, ומצאו

שתרם מפירות היפות,

ואמר ליה: כלך אצל יפות!

אזי הדין הוא כך:

אם נמצאו

פירות

יפות מהן

-

תרומתו תרומה.

כי נתברר לנו שדרכו של בעל הבית זה לתרום תמיד מיפות, והרי שליח זה קיים שליחותו כראוי.

ואם לאו

-

אין תרומתו תרומה.

וכפי שנתבאר לעיל, שכיון שלא נמצאו פירות יפות מהן, ודאי בלשון כעס אמר לו, ואכן דרכו לתרום תמיד מבינונית ככל בעלי בתים. ואם כן, אין הוא שלוחו בתרומה זו.

אמימר ומר זוטרא ורב אשי אקלעו לבוסתנא דמרי בר איסק

[נקלעו בדרכם לבוסתנו של מרי בר איסק].

אייתי אריסיה

[הביא אריסו של מרי בר איסק]

תמרי ורימוני, ושדא קמייהו

[והניח לפניהם]. ומרי בר איסק לא היה שם באותה שעה.

אמימר ורב אשי אכלי

מהפירות, ואילו

מר זוטרא

-

לא אכיל,

כי חשש משום גזל .

אדהכי

[בינתיים]

אתא מרי בר איסק,

בעל הבוסתן, ו

אשכחינהו

[ומצא את החכמים יושבים בבוסתנו].

ואמר ליה לאריסיה: אמאי לא אייתית להו לרבנן מהנך שפירתא

[למה לא נתת לחכמים מפירות אלו, שהם טובים יותר]? ועדיין לא רצה מר זוטרא לאכול מהפירות.

אמרו ליה אמימר ורב אשי למר זוטרא: השתא,

עתה, לאחר דברי מרי בר איסק,

אמאי לא אכיל מר? והתניא

לענין תרומה:

אם נמצאו יפות מהן

-

תרומתו תרומה!

שכיון שכן, גילה בעל הבית דעתו, שרצונו הוא שיתרום עבורו.

ואם כן, הוא הדין כאן, כיון שאכן היו שם פירות יפים יותר, ודאי רוצה מרי בר איסק בזה, שיתן אריסו פירות לפניהם.

אמר להו

מר זוטרא לאמימר ורב אשי:

הכי אמר רבא: לא אמרו

ש

"כלך אצל יפות"

גילוי דעת הוא -

אלא לענין תרומה בלבד, משום דמצוה הוא, ו

לכן אנו אומרים ש

ניחא ליה

לבעל הפירות במה שתרם.

אבל הכא,

גבי מרי בר איסק -

משום כסיפותא

[מחמת בושה]

הוא דאמר הכי,

שרצונו הוא שיתן להם אריסו פירות. אבל יתכן שאכן בסתר ליבו אינו חפץ בכך .

כתוב בתורה: "וכי יתן מים על זרע ונפל מנבלתם עליו טמא הוא לכם". ולמדים ממקרא זה, שפירות נטמאים במגע שרץ, רק לאחר שבאו עליהם משקין, שזהו הכשרן לקבלת טומאה. וביאת המים צריכה להיות ברצון הבעלים, וכפי שיבואר להלן.

תא שמע

: אם שטח אדם פירות על גגו, וירד עליהם הטל בלילה, אם כשראה אותם בבוקר בעל הפירות,

עודהו

[עדיין]

הטל עליהן,

ו

שמח

בכך שיש עליהם טל -

הרי זה

נחשב

ב

כלל מה שנאמר בענין הכשר פירות לטומאה: "ו

כי יתן

מים על זרע ונפל מנבלתם וגו'", והוכשרו בכך הפירות לקבל טומאה, משום ששמחתו מוכיחה שרצונו בכך.

אבל אם

נגבו

[נתייבשו] הפירות קודם שראה אותן בעליהן,

אף על פי ש

כשנודע לו שירד עליהם טל,

שמח

הוא בכך -