Bava Metzia 18b — o Talmud em português

אמר רב הונא

: אף שבא אדם וטוען שאדם מהעיר שוירי שלח את הגט בידו, וממנו נפל, ואנו יודעים שאין בעיר שוירי שני אנשים בעלי אותו שם, מכל מקום

חיישינן לשני שוירי

[חוששין שמא יש שתי ערים ששמן "שוירי"], ובעיר שוירי האחרת יש אדם ששמו כשמו, וממנו נפל, ולכן אין מחזירין לו .

ואמר ליה רב חסדא לרבה: פוק עיין בה, דלאורתא בעי מינך רב הונא

[צא עיין בדבר, כי בערב ישאל אותך רב הונא בענין זה ].

נפק

, דק, ואשכח

[יצא רבה, דקדק בדבר, ומצא] ראיה לדבר.

דתנן: כל מעשה בית דין

[כל דבר שהיה מקויים בבית דין] שנמצא, שאז אין לחשוש שנמלך שלא ליתנן -

הרי זה יחזיר.

וגט זה שנמצא בבית דינו של רב הונא - מקויים היה, שלשם כך הביאוהו לשם. ואם כן, הרי שאין כל חשש, ולכן יחזירנו לשליח התובעו .

ועתה ממשיכה הגמרא לבאר את הקושיא מרבה על רבה:

והא בי דינא דרב הונא, ד

מתוך שהכל באין לדון שם,

כי

[כמו]

מקום שהשיירות מצויות דמי, ו

בכל זאת

קא פשיט רבה דיחזיר

את הגט לזה שטוען שהוא שלו!

אלמא,

מוכח מכאן, שרק

אי הוחזקו שני יוסף בן שמעון

בעיר אחת -

אין,

אז חוששין לכך.

אי לא

הוחזקו -

לא

חוששין. ולכן אמר רבה שאין חוששין לשתי ערים ששמן שוירי, שהרי לא הוחזקו שתי ערים כאלו.

עבד רבה עובדא

בגט שנמצא ב

בי כיתנא

[להלן יבואר מהו מקום זה]

דפומבדיתא כשמעתיה

[כשמועתו], כדבריו לעיל, שחוששין לשני יוסף בן שמעון רק אם נתקיימו שני תנאים:

א. שנמצא השטר במקום שהשיירות מצויות.

ב. שהוחזקו בעיר שני יוסף בן שמעון.

והיות שבאותו מעשה לא נתקיימו שני התנאים, וכפי שיבואר להלן, הורה רבה להחזיר את הגט.

איכא דאמרי,

ש"בי כיתנא" היינו

היכא דמזבני כיתנא

[המקום שמוכרין בו פשתן],

והוא

דווקא

שלא הוחזקו

שני יוסף בן שמעון, שאז

אף על גב דשכיחין שיירתא

באותו מקום, שבאים לקנות שם פשתן, יחזיר.

ואיכא דאמרי,

ש"בי כיתנא" היינו

היכא דתרו כיתנא

[המקום ששורין בו פשתן],

ו

יחזיר

אף על גב דהוחזקו

שני יוסף בן שמעון בעיר אחת, משוום

דלא שכיחא שיירות

באותו מקום.

רבי זירא רמי מתניתין אברייתא

[הקשה קושיה מהמשנה שהובאה לעיל על ברייתא] -

ומשני

[ותירץ את קושייתו]:

תנן: המביא גט ואבד הימנו, מצאו לאלתר

-

כשר. ואם לאו

-

פסול.

ורמינהי: מצא גט אשה בשוק, בזמן שהבעל מודה

שנתן את הגט לאשה, וממנה אבד -

יחזיר לאשה.

ואם

אין הבעל מודה,

אלא טוען שממנו נפל, ולא נתנה לה עדיין -

לא יחזיר לא לזה ולא לזה

[לא לבעל ולא לאשה].

לבעל לא יחזיר, שמא כבר גירשה, ונפל מן האשה. ואם יחזיר לבעל, הוא עלול לשקר ולומר שכבר פרע כתובתה, ולכן החזירה לו את הגט.

ולאשה לא יחזיר, שמא כתב הבעל את הגט, ולבסוף נמלך ולא גירשה. ואם יחזיר לה את הגט, עלולה היא לינשא בו שלא כדין.

קתני מיהת

[על כל פנים שנינו]:

בזמן שהבעל מודה

-

יחזיר לאשה,

ולא חילק התנא בין זמן מועט לזמן מרובה. משמע,

ואפילו

אם נמצא הגט

לזמן מרובה

יחזיר!

ומשני

[ותירץ רבי זירא]:

כאן,

במשנה, מדובר

במקום שהשיירות מצויות.

ולכן אם עבר זמן מרובה משעת האבידה, יש לחוש שמאחר נפל.

ו

אילו

כאן,

בברייתא, מדובר

במקום שאין השיירות מצויות,

ולכן אין חשש.

איכא דאמרי

בדעת רבי זירא, שמה ששנינו שלא יחזיר, והעמדנו שמדובר במקום שהשיירות מצויות, היינו דווקא

והוא שהוחזקו שם שני יוסף בן שמעון, ד

אז

לא נהדר, והיינו

כדעתו

דרבה,

שסובר כך לעיל.

ו

איכא דאמרי

בדעת רבי זירא, שהוא מעמיד את המשנה

אף על גב דלא הוחזקו

שני יוסף בן שמעון, שגם בכהאי גוונא

לא נהדר

[לא יחזיר],

ו

נמצא שרבי זירא

פליגא

על

דרבה

.

ואמרינן:

בשלמא רבה,

שהקשה מהמשנה במסכת גיטין על משנתנו, מובן למה

לא אמר כרבי זירא,

שהקשה מהמשנה במסכת גיטין על הברייתא. משום ש

מתניתין

על מתניתין -

אלימא ליה לאקשויי

[קושיה עדיפה היא], משום שהמשנה היא עיקר, ותמוה הדבר כששתי משניות סותרות זו את זו.

מה שאין כן ברייתא הסותרת לדברי המשנה, שאין זו קושיה גדולה כל כך, כי אפשר לומר שהברייתא אינה עיקר. כי אם רבי, שסידר את המשניות, לא שנה את האמור בברייתא, מנין לרבי חייא [שסידר את הברייתות] דין זה?!

אלא רבי זירא,

שהקשה על הברייתא,

מאי טעמא לא אמר כרבה?

אמר לך

רבי זירא: בין המשניות אין כלל סתירה. כי

מי קא תני

במשנתנו:

הא אמר תנו

-

נותנין, ואפילו לזמן מרובה?

הרי לא שנינו כך בפירוש במשנה, אלא רבה דייק כך. ו

דלמא

אפשר לדייק אחרת במשנה:

הא אמר תנו

-

נותנין, ולעולם כדקיימא לן,

כפי שנפסק להלכה [במשנה במסכת גיטין], שזהו דווקא כשנמצא

לאלתר.

לכן העדיף רבי זירא להקשות מהברייתא. שכיון ששנה התנא בפירוש שיחזיר לאשה, היה עליו לחלק בין לאלתר לזמן מרובה.

מה שאין כן במשנתנו, שהתנא שנה רק שלא יחזיר, והדין שאם אמר תנו נותנין הוא רק דיוק, לכן לא היה על התנא לפרש אם מדובר דווקא לאלתר, או גם לזמן מרובה.

והוינן בה:

למאן דאמר

לעיל, ש

לרבי זירא, במקום שהשיירות מצויות,

חוששין שמא מאחר נפל,

ואף על גב שלא הוחזקו שני יוסף בן שמעון, ופליגא דרבה

[והוא חולק על רבה], שסובר שחוששין רק אם הוחזקו,

במאי קא מיפלגי

רבי זירא ורבה?

ומבארינן:

רבה סבר: דקתני

[מה ששנינו]

כל מעשה בית דין הרי זה יחזיר

למי שנכתב השטר עבורו, אף במקרה

דאשתכח בבית דין עסקינן

. ו

הרי

בית דין

-

כמקום שהשיירות מצויות

הוא, כפי שאמרנו לעיל, ואף על פי כן שנינו שהרי זה יחזיר. מוכח מכאן, שדווקא

והוא שהוחזקו

שני יוסף בן שמעון, אז חוששין שמא מאחר נפל, ו

לא יחזיר.

אבל אם

לא הוחזקו

-

יחזיר.

ורבי זירא אמר לך: מי קתני

[וכי שנינו] במשנתנו:

"כל מעשה בית דין שנמצאו בבית דין"?

והרי

"כל מעשה בית דין יחזיר" קתני,

ולא פירשה המשנה היכך נמצאו השטרות.

ולעולם

אפשר לומר שמדובר דווקא

דאשתכח אבראי

[שנמצאו השטרות מחוץ לבית דין]. אבל אם נמצאו בבית דין, שהוא מקום שהשיירות מצויות, לא יחזיר, אף שלא הוחזקו.

רבי ירמיה אמר

לתרץ את הקושיה דלעיל: מה ששנינו שיחזיר, מדובר

כגון דקא אמרי

ה

עדים

החתומין על הגט:

מעולם לא חתמנו

-

אלא על גט אחד של יוסף בן שמעון,

והוא אדם זה, שתובע עתה את הגט . ואם כן, ודאי שאין חשש שמא מאדם אחר נפל.

ותמהינן:

אי הכי, מאי למימרא

[מה החידוש בזה, פשיטא שיחזיר]?

ומבארינן:

מהו דתימא

: אף שהעדים אומרים כך, עדיין

ליחוש

[נחשוש]

דלמא

השטר שנמצא - גט אחר הוא, ו

אתרמי שמא כשמא, ועדים כעדים

[וקרה כך המקרה, שגם שמות הבעל והאשה שוים לשמותיהם של אלו שלפנינו, וגם שמות העדים שוים ] -

קא משמע לן

שחשש רחוק הוא, ואין חוששין לכך.

רב אשי אמר

לתרץ את הקושיה דלעיל: מה ששנינו שמחזירין את הגט, היינו

כגון

שנותן התובעו סימן,

דקא אמר: נקב יש בו

בגט,

בצד אות פלונית,

ונמצאו דבריו מכוונים .

ו

משמע מדברי רב אשי, ש

דוקא

כשאמר שיש נקב

בצד אות פלונית,

שהוא סימן מובהק, מחזירין לו.

אבל

אם אמר שיש בו

נקב בעלמא,

סתם, ולא פירש את מקומו -

לא

מחזירין.

וטעם הדבר, משום ש

רב אשי מספקא ליה

[מסופק לו], מה ששנינו לקמן, שמחזירין אבידה על פי

סימנים

[שאינם מובהקין],

אי

דין

דאורייתא

הוא, ואם כן, אפשר לסמוך על סימנים גם לגבי איסורין, ומחזירין על פיהם גט,

אי

[או] שמא תקנה

דרבנן

היא. ואם כן, דווקא בהשבת אבידה, שדין ממון הוא, יכולים חכמים לתקן כך, לפי שבכוחם להפקיע ממונו של אדם, שהפקר בית דין - הפקר. אבל לגבי איסורא - לא.

והואיל ונסתפק רב אשי בדבר, לכן אמר שמחזירין גט דווקא על פי סימן מובהק .

מעשה ב

רבה בר בר חנה

שהיה שליח להביא גט -