Bava Metzia 15a — o Talmud em português

רבה בר רב הונא אמר

: מדובר

כגון

שנטלוה

מסיקין

[גויים שאונסים שדות מישראל] מרשות הגזלן, ומחמתו . ומה ששנינו "והרי היא יוצאה מתחת ידו", היינו, שיוצאה מתחת ידי הגזלן, על ידי המסיקין.

בא נגזל לגבות

את ה

קרן,

דהיינו, את השדה עצמה, מן הגזלן -

גובה מנכסים משועבדים.

בא נגזל לגבות פירות

-

גובה מנכסים בני חורין.

רבא לא אמר כ

תירוצו של

רבה בר רב הונא,

משום שהלשון

"הרי היא יוצאה מתחת ידו"

יוצאה

בדינא,

על ידי בית דין

משמע.

ולא שהיא יוצאה מתחת ידו על ידי מסיקין.

ורבה בר רב הונא לא אמר כ

תירוצו של

רבא,

משום שלשון

"הרי היא יוצאה מתחת ידו"

-

בעינא

[בעין, כמות שהיא], כפי שהיתה בתחילה

משמע,

ולא שנחפרו בה בורות שיחין ומערות.

רב אשי אמר

לתרץ את הברייתא אליבא דשמואל: הברייתא -

לצדדין קתני.

כלומר, הברייתא מדברת בשני צדדים של אותו מקרה. והיינו:

כגון שגזל

אדם

שדה מחבירו

כשהיא

מלאה פירות, ואכל את הפירות, ו

אז

מכר את השדה

לאחר.

אזי הדין הוא כך:

כאשר

בא

ה

לוקח לגבות

את ה

קרן,

לאחר שטרפו ממנו את השדה כדי להחזירה לנגזל -

גובה מנכסים משועבדים.

ואילו כאשר

בא

ה

נגזל לגבות פירות,

שהרי גזלוה ממנו מלאה פירות -

גובה מנכסים בני חורין,

משום שאינם קצובין.

ותמהינן:

בין לרבא,

ו

בין לרבה בר רב הונא,

שהעמידו שמדובר שהנגזל גובה מהגזלן, הרי החוב שחייב הגזלן לנגזל

מלוה על פה הוא,

שהרי לא נכתב שטר על כך,

ומלוה על פה אינו גובה מנכסים משועבדים!

ומתרצינן:

הכא במאי עסקינן, כשעמד

הגזלן

בדין,

ונתחייב לשלם,

והדר זבין

[ולאחר מכן מכר את נכסיו]. שכיון שעמד בדין, יש לדבר קול, והרי זה כמלוה בשטר.

ותמהינן:

אי הכי, פירות נמי

יגבה ממשועבדים, שהרי גם על אכילת הפירות יש קול, והוי כמלוה בשטר!

ומתרצינן: מדובר

כשעמד בדין על הקרן, ולא עמד בדין על הפירות

.

ותמהינן:

ומאי פסקא?

היאך הדבר פסוק וברור לתנא, שהעומד בדין עומד על הקרן, ולא על הפירות?! ומבארינן:

סתמא דמילתא

[בדרך כלל],

כי תבע איניש,

כאשר אדם תובע את חבירו -

קרנא תבע ברישא

[קודם כל הוא תובע את הקרן]. ולכן שנה התנא שגובה את הקרן מנכסים משועבדים, משום שמן הסתם עמד בדין עליהם. אבל על הפירות לא עמד בדין, ולכן גובה רק מבני חורין .

ומקשינן:

ו

כי

סבר שמואל,

שה

לוקח מגזלן לית ליה שבחא?

והא אמר ליה שמואל לרב חיננא בר שילת

[שהיה סופר]: כאשר אתה כותב שטר למוכר שדהו,

אמליך

[הימלך בו],

ו

אם הוא רוצה,

כתוב

בשטר שהוא מקבל עליו להגבות ללוקח מ

שופרא

[מעידית שבנכסיו],

שבחא ופירי

[שבח ופירות], אם יטרפו ממנו את השדה.

ועתה,

במאי,

על איזה מקרה דיבר שמואל?

אי ב

מקרה שטרף

בעל חוב

מהלוקח

, מי אית ליה

לבעל חוב

פירי?

והאמר שמואל: בעל חוב גובה את השבח.

משמע,

שבח

-

אין,

אכן הוא גובה.

אבל פירות

-

לא!

אלא לאו

על כרחך שמדובר

בלוקח מגזלן,

ומוכח שיש ללוקח שבח!

אמר רב יוסף: הכא במאי עסקינן

-

כגון שיש לו

לגזלן

קרקע

אחרת, השייכת לו, שאותה הוא מגבה ללוקח. וכיון שכך, שאינו מגבהו מעות תמורת מעות ומוסיף עליהן, אלא נותן לו קרקע תמורת מעותיו, אין זה נראה כריבית .

אמר ליה אביי: וכי מותר ללות סאה בסאה

[דהיינו, להלוות לחבירו סאה תבואה, על מנת שיחזיר לו לאחר זמן סאה אחרת],

במקום שיש לו קרקע?

הרי זה אסור, משום שחוששים שמא תתייקר התבואה, ונמצא שנותן הלוה למלוה יותר ממה שהלוה לו, והרי זה כריבית! [אף שמחזיר לו רק סאה, כמו שלוה ממנו, אסרו זאת חכמים].

ואם כן, אף כאן, למרות שנותן לו הגזלן קרקע, ולא דמים, כיון שסוף סוף נותן לו יותר ממה ששילם, הרי זה כריבית!

אמר ליה

: אכן

התם,

ב

הלואה,

אסור. אבל

הכא,

שמדובר ב

זביני,

במקח, מותר. משום שבהלואה שייך ריבית יותר מאשר במכר, לפי שריבית בהלואה - דאורייתא היא, ואילו במכר - דרבנן .

איכא דאמרי, אמר רב יוסף: הכא במאי עסקינן

-

כגון שקנו מידו.

דהיינו, שעשו קנין בשעת המכר, שיתן לו את השבח אם יטרפוה ממנו. ולכן אין זה נחשב כריבית, כיון שהיה המוכר מחויב בדבר עוד לפני שהיה שכר המתנת מעות.

אמר ליה אביי: וכי מותר ללות סאה בסאה במקום שקנו מידו?

הלא בהלואה אפילו אם עשו קנין, אסור!

אמר ליה: התם

-

הלואה, והכא

-

זביני.

ודווקא בהלואה אסור, משום שבהלואה שייך יותר ריבית מאשר במכר.

גופא, אמר שמואל: בעל חוב גובה את השבח.

אמר רבא: תדע

שכך הוא, ואין הלוקח יכול לטעון, אני השבחתי את הקרקע,

שכך כותב לו מוכר ללוקח

בנוסח האחריות שכותב בשטר המכר:

"אנא איקום ואשפי

[אשקיט]

, ואדכי

[אטהר מכל ערעור],

ואמריק

[ואנקה]

זביני אילין

[מכר זה],

אינון ועמליהון ושבחיהון

[הוא וההוצאות שתוציא עליו, והשבח שישביח ],

ואיקום קדמך

[ואעמיד אותו לפניך],

וצבי זבינא דנן וקבל עלוהי

[והסכים הלוקח , וקיבל עליו תנאים אלו] ".

וכיון שקיבל עליו המוכר אחריות כלפי הלוקח גם על השבח, לכן בעל חוב גובה את השבח מהלוקח, היות והוא יכול לחזור על המוכר, ואינו נפסד בדבר.

אמר ליה רב חייא בר אבין לרבא: אלא מעתה, מתנה, דלא כתיב ליה

בשטר

הכי

[שאין כתוב בשטר נוסח זה],

הכי נמי דלא טריף

בעל חוב

שבחא,

שהרי אין למקבל המתנה על מי לחזור ולגבות את השבח?

אמר ליה: אין.

אכן כך.

תמה רב חייא בר אבין ושאל: יוצא אם כן, שהלוקח שדה, טורפים ממנו את השבח. ואילו מקבל מתנה, אין טורפין ממנו.

וכי יפה כח מתנה ממכר?

אמר ליה: אין,

אכן. בענין זה

יפה ויפה

כח מתנה ממכר.

וטעם הדבר, דבשלמא לגבי גוף הקרקע, טוען הבעל חוב למקבל המתנה, למה קיבלת את המתנה? הרי היא היתה משועבדת לי! ומאין אגבה את חובי אם לא אטלנה?

אבל לגבי השבח, טוען לו מקבל המתנה, הרי לולא קיבלתיה, לא היתה משתבחת, והיית נוטל רק את גוף הקרקע, ואם כן, מה הפסדתיך בכך שאינך נוטל את השבח? [מה שאין כן בלוקח, היות והוא יכול לחזור על המוכר, טורפין ממנו גם את השבח].

אמר רב נחמן: הא מתניתא

דלהלן,

מסייע ליה למר שמואל, והונא חברין מוקים לה במילי אחריני

[מעמיד אותה בענין אחר].

דתניא: המוכר שדה לחבירו, והרי היא יוצאה מתחת ידו, כשהוא,

הלוקח, חוזר ו

גובה

מהמוכר,

גובה את הקרן מנכסים משועבדים, ושבח גובה מנכסים בני חורין.

מוכח כדברי שמואל, שיש שבח לבעל חוב.

והונא חברין מוקים לה במילי אחריני, בלוקח מגזלן.

שלנגזל ודאי יש שבח, משום שהוא טוען: קרקעי השביחה.

מה שאין כן בבעל חוב, שהרי כל כמה שלא טרף את השדה, אינה שלו, וברשות הלוקח השביחה.

תניא אידך: המוכר שדה לחבירו, והשביחה

חבירו,

ובא בעל חוב וטרפה. כשהוא

חוזר ו

גובה

הדין הוא כך:

אם השבח יותר על היציאה

[ההוצאות] שהוציא הלוקח בהשבחת הקרקע -

נוטל

הלוקח

את

חלק

השבח

העודף על ההוצאות

מבעל הקרקע,

שטוען לו הלוקח, הרי פרעתי את חובך בשבח שנטלו ממני.

ו

את

היציאה

נוטל

מבעל חוב.

ואם היציאה יתירה על השבח, כלומר,

שהוציא הוצאות יותר ממה שהשביחה הקרקע,

אין לו אלא

ה

הוצאה

כ

שיעור שבח,

ונוטלה

מבעל חוב.

ואת שאר ההוצאות שהוציא - מפסיד.

והא,

ברייתא זו,

שמואל במאי מוקים לה

[באיזה מקרה יעמיד אותה שמואל]?

אי

נעמיד את הברייתא

בלוקח מגזלן

[ומה ששנינו בברייתא "ובא בעל חוב וטרפה" - היינו הנגזל] -

קשיא רישא, ד

הרי

אמר שמואל: לוקח מגזלן לית ליה שבחא,

ואילו ברישא של הברייתא שנינו שיש לו שבח.

ו

אי

נעמיד שמדובר

בבעל חוב

-

קשיא

על שמואל גם ה

רישא ו

גם ה

סיפא! ד

הרי

אמר שמואל: בעל חוב גובה את השבח,

משמע שגובה את כל השבח. ואילו בברייתא שנינו שאת ההוצאות מחזיר בעל חוב ללוקח!

ומתרצינן:

איבעית אימא,

שמדובר בברייתא

בלוקח מגזלן,

ו

כגון שיש לו קרקע.

אי נמי

-

בשקנו מידו.

שבמקרים אלו גם שמואל מודה שיש לו שבח, וכפי שנתבאר לעיל.

איבעית אימא,

שמדובר בברייתא

בבעל חוב, ולא קשיא

: