Bava Metzia 11b — o Talmud em português

ומקומו מושכר לו,

המקום שמונחים עתה הפירות הללו של המעשר ראשון בביתי יהא מושכר לרבי יהושע בפרוטה שיתן לי. ועל ידי זה יזכה רבי יהושע במעשר ראשון בתורת קנין חצר.

ועישור אחר שאני עתיד למוד,

עשירית נוספת מהפירות שאני עתיד להפריש בתור מעשר עני הנוהג באותה שנה,

נתון לעקיבא בן יוסף,

והוא רבי עקיבא שהיה אף הוא בספינה, והוא היה גבאי צדקה,

כדי שיזכה

בו לעניים

.

ומקומו מושכר לו

לרבי עקיבא כדי שיזכה במעשר עני בקנין חצר.

ותקשי,

וכי רבי יהושע ורבי עקיבא בצד שדהו של רבן גמליאל היו עומדין?

ובכל זאת הם קנו את המעשרות בקנין חצר. הרי שאין צריך שיהא הבעלים עומדים בצד חצרם?

אמר ליה

עולא לרבי אבא:

דמי האי מרבנן כדלא גמרי אינשי שמעתא!

כנראה שאינך יודע את הפירוש הנכון של המשנה ממנה אתה רוצה להקשות עלי.

כי אתא

כשרבי אבא הגיע

לסורא

.

אמר להו

לחכמים שם:

הכי אמר עולא

שצריך שיהא עומד בצד שדהו

והכי איתיבתיה

והקשיתי לו מהמשנה של מעשר שני. ולא ענה לי תשובה ברורה.

אמר ליה ההוא מרבנן

אחד מהחכמים השיב לרבי אבא:

רבן גמליאל

לא הקנה את המעשרות לרבי יהושע ורבי עקיבא בקנין חצר. אלא

מטלטלי אגב מקרקעי הקנה להם

בתורת קנין "אגב" הקנה להם. שהדין הוא, מי שמוכר או נותן לחבירו קרקעות ומטלטלין יחד, אין הקונה צריך לעשות מעשה קנין נפרד במטלטלין אלא הוא עושה קנין רק בקרקע ואגב זאת הוא קונה גם את המ טלטלין.

וגם כאן הם קנו את המעשרות שהם מטלטלין אגב קנייתם [בשכירות] את המקום שהוא קרקע. [וגם אם היתה זאת קרקע שנמצאת במקום אחר מהמעשרות היו קונים את המעשרות].

ולעולם בקנין חצר באמת צריך שיהא הבעלים עומד בצד שדהו.

רבי זירא קבלה!

רבי זירא קיבל את התירוץ הזה שהמשנה מדברת בקנין אגב ולא בקנין חצר.

רבי אבא לא קבלה!

את התירוץ הזה.

אמר רבא: שפיר עביד דלא קבלה.

רבי אבא צודק בכך שלא קיבל את התירוץ.

שהרי,

וכי לא היה להם

לרבי יהושע ורבי עקיבא

סודר

מטפחת

לקנות ממנו

מרבן גמליאל

בחליפין,

שיתנו לרבן גמליאל את הסודר ועל ידי זה יקנו ממנו את המעשרות בתורת קנין חליפין? ומדוע היה צריך רבן גמליאל לקבל מהם כסף עבור שכירות המקום של המעשרות?

אלא

ודאי לכן לא מועיל כאן קנין חליפין, משום ש

טובת הנאה אינה ממון לקנות ממנו

בחליפין.

כיון שהמעשרות אינם שייכים לרבן גמליאל, ויש לו בהם רק טובת הנאה שהוא זכאי לתת אותם למי שהוא רוצה. טובת הנאה זו אינה נחשבת כממון של הבעלים כדי שיחול על זה קנין חליפין.

הכא נמי

כמו כן

טובת הנאה אינה ממון לקנות על גבי קרקע

גם קנין "אגב" אינו יכול לחול על טובת הנאה.

ולכן אי אפשר לומר שהם קנו את המעשרות מרבן גמליאל בקנין "אגב". אלא רבן גמליאל הפקיר את המעשרות, והם קנו אותם בקנין חצר מההפקר.

ושוב חוזרת השאלה, שמוכח מכאן שהבעלים אינו צריך לעמוד בצד שדהו?

ודוחה הגמרא את דברי רבא:

ולא היא!

לא זו הסיבה שרבן גמליאל לא הקנה להם בחליפין. שלעולם טובת הנאה הוא ממון וניתן לקנותו בקנין רגיל. אלא לכן לא הקנה להם בחליפין, משום ש

מתנות כהונה

"

נתינה

",

כתיבא בהו.

התורה כותבת במתנות שנותנים לכהן וללוי ולעני לשון נתינה, שנאמר "ונתת ללוי [מעשר ראשון] לגר ליתום ולאלמנה" [מעשר עני]. ולכן אסור להקנות אותם בחליפין משום ש

חליפין דרך מקח וממכר הוא,

שזה נותן לו סודר ובתמורה הוא מקנה לו את החפץ. ואם הוא יקנה לו את המעשרות בחליפין הרי זה נראה כאילו הוא מוכר לו את המעשרות. והתורה הקפידה שהמעשרות ינתנו בחנם.

לעומת זאת

מטלטלין אגב קרקע

קנין "אגב"

נתינה אלימתא היא

נתינה גמורה היא, ולכן מותר להקנות את המעשרות על ידי קנין "אגב".

והתירוץ של ההוא מרבנן אכן מתקבל, שרבן גמליאל הקנה להם את המעשרות בתורת קנין "אגב" ולא בקנין חצר. ואין קושיא מכאן על עולא שסובר שהבעלים צריך לעמוד בצד שדהו.

רב פפא אמר

: לעולם רבן גמליאל הקנה להם את המעשרות בתורת קנין חצר. ובכל זאת לא קשה על עולא, משום ש

דעת אחרת מקנה אותן שאני.

שעולא לא אמר שצריך לעמוד בצד שדהו רק כשהחצר קונה דבר הפקר, אבל כשהחצר קונה מתנה או מקח, שיש שם דעת אחרת המקנה את המתנה או את המקח לבעל החצר, כגון המעשרות של רבן גמליאל, שהקנה אותם לרבי יהושע ורבי עקיבא. שם עולא יודה שהבעלים אינו צריך לעמוד בצד שדהו, לפי שקל יותר לקנות כאשר דעת אחרת מקנה את הדבר.

ומבארת הגמרא:

ומנא תימרא,

מנין לנו שדעת אחרת מקנה אותן הוא מעלה בקנינים?

דתנן

במשנתנו:

ראה אותן רצין אחר המציאה

אחר צבי שבור אחר גוזלות שלא פרחו ואמר זכתה לי שדי, זכתה לו.

ואמר רבי ירמיה אמר רבי יוחנן: והוא,

המשנה מדברת, רק כ

שרץ אחריהן, ומגיען.

שבעל השדה יכול להספיק לתפוס אותם לפני שיצאו משדהו, שאז נחשב שהם משתמרים בתוך שדהו, ולכן הוא זוכה בהם.

ובעי רבי ירמיה: במתנה היאך

מה הדין כשאדם נותן לחבירו צבי וגוזלות במתנה, והם נמצאים כבר בתוך השדה שלו. האם גם אז צריך שבעל השדה יוכל להספיק לתפוס אותם בתוך שדהו, ורק אז הוא קונה אותם על ידי חצירו. או שמא במתנה הדין שונה?

קבלה מיניה רבי אבא בר כהנא,

רבי אבא בר כהנא הסכים לדעת רבי ירמיה שאכן יש הבדל בין הפקר למתנה, ופסק הלכה למעשה שבמתנה הדין הוא,

שאף על פי שרץ אחריהן ואין מגיען

גם כן קונה.

מאי טעמא?

מדוע שונה מתנה מהפקר?

לאו,

האם לא,

משום דדעת אחרת מקנה אותן שאני.

שקל יותר לקנות כשדעת אחרת מקנה, ולכן אין צריך שיהא רץ אחריהן ומגיען.

והוא הדין שגם אין צריך במתנה שיהא עומד בצד שדהו, כיון שדעת אחרת מקנה אותן.

ומקשינן:

אמר ליה רב שימי לרב פפא: הרי גט דדעת אחרת מקנה אותה

שהבעל מקנה את הגט לאשתו, ובכל זאת

ואמר עולא

: מה שנאמר במשנה בגיטין [עז א] שהזורק גט לתוך ביתה או לתוך חצירה של אשתו הרי זו מגורשת,

והוא,

זה דוקא, כ

שעומדת

האשה

בצד ביתה או בצד חצרה

.

וקשיא לרב פפא, האומר שעולא מודה בדעת אחרת מקנה שאין צריך שיהא עומד בצד שדהו?

ומתרצינן:

שאני גט דאיתיה בעל כרחה

שהבעל יכול גרש את אשתו אפילו בעל כרחה, ולכן צריך דוקא שתהא עומדת בצד חצרה.

מתקיף לה רב ששת בריה דרב אידי: ולאו קל וחומר הוא

.

ומה גט, דאיתיה בעל כרחה,

שהחצר קונה לאשה את הגט אפילו כשהיא אינה רוצה כלל לקנות אותו. ובכל זאת אומר עולא

אי עומדת בצד ביתה ובצד חצירה, אין

רק אז היא היא מתגרשת.

אי לא,

ואם אינה עומדת בצד ביתה ובצד חצרה,

לא.

היא אינה יכולה להתגרש.

מתנה, דמדעתיה,

שרק אם האדם רוצה, יכולה החצר לקנות לו את המתנה,

לא כל שכן

שצריך שיהא עומד בצד שדהו!?

ומתרצינן:

אלא, אמר רב אשי

: