Bava Metzia 117b — o Talmud em português

גמרא:

אמר רבי יוחנן, בשלשה מקומות שנה לנו רבי יהודה, אסור לאדם שיהנה מממון חבירו

אם לא קיבלו במתנה, עד שתהא אותה הנאה מדעתו ונוחה לו. אף על פי שמן הדין היה נראה שמותר לו ליהנות .

חדא, הא דתנן

במשנתנו, אף זה דר בתוך של חבירו וצריך להעלות לו שכר, ואף על פי דזה נהנה וזה לא חסר, תקנו חכמים שלא יהנה ממנו שלא מדעתו.

אידך מה היא

[המקום הנוסף היכן הוא]?

דתנן, הנותן צמר לצבע

על מנת

לצבוע לו

ב

אדום, וצבעו שחור.

או על מנת לצבוע ב

שחור וצבעו אדום.

רבי מאיר אומר, נותן לו

[הצבע לבעל הצמר]

דמי צמרו,

דמי צמר לבן כמו שמסרו לו, ולוקח לעצמו את הצמר הצבוע . כיון שקנאו בשינוי, ונתחייב מעות לבעלים .

רבי יהודה אומר

: נותן את הצמר הצבוע לבעלים, ו

אם השבח

שהשביח הצמר כתוצאה מצביעתו,

יותר על ההוצאה

שהוציא הצבע במלאכתו,

נותן לו

[הבעלים לצבע] את

היציאה

בלבד,

ואם ההוצאה יתירה על השבח, נותן לו את השבח.

כדין יורד לשדה חבירו שלא ברשות .

וסברת רבי יהודה היא, שאף על פי שבעלמא גזלן קונה בשינוי, כאן תקנו חכמים שלא יקנה, כיון שאין לו ליהנות מממון חבירו שלא מדעתו.

וזהו המקום השני שהשמיענו רבי יהודה דין זה.

ואידך, מאי היא

[המקום השלישי היכן הוא]?

דתנן, מי שפרע מקצת חובו, והשליש את שטרו

ביד שליש נאמן, כדי שלא ישוב הנושה לתבוע ממנו את כל חובו,

ואמר לו: אם אין אני נותן לך

את יתרת החוב

מכאן ועד זמן פלוני, תן לו שטרו

ויגבה בו את כל החוב.

מה יעשה השליש אם

הגיע זמן ולא נתן?

רבי יוסי אומר

-

יתן!

וסבר רבי יוסי "אסמכתא קניא", וכיון שהקנה הלוה את השטר למלוה אם לא יפרענו עד זמן פלוני, ולא פרעו, זכה בו, וחוזר וגובה את כל החוב הכתוב בו.

רבי יהודה אומר, לא יתן!

ובהוא אמינא הבינה הגמרא, דסבר רבי יהודה - אף על גב שבעלמא "אסמכתא קניא", כאן כיון שאין זו מתנה בלב שלם תקנו חכמים שלא יהנה המלוה ממנו.

וזהו המקום השלישי שהשמיענו רבי יהודה שאסור ליהנות מממון חבירו שלא מרצונו.

ודחינן:

אמאי

[מדוע הבאתם ראיה ממשניות אלו שאסור לאדם שיהנה מממון חבירו]? הרי משלשת המשניות אין ראיה לדין זה!

ומבארת הגמרא שממשנתנו אין להביא ראיה:

דלמא, עד כאן לא קאמר רבי יהודה הכא

שצריך להעלות לו שכר,

אלא משום דאיכא שחרוריתא

[כיון שהבית ניזוק מעט מהמגורים], ותו לא הוי "זה נהנה וזה לא חסר", שהרי בעל הבית חסר מעט. ולכן חייב לשלם עבור המגורים.

אי נמי,

מהמשנה השניה, שנתן לצבע

לצבוע לו אדום וצבעו שחור,

גם אין ראיה, דהתם טעמא

משום דקא משנה

[כלומר, שינה מרצון הבעלים]

, וה

רי

תנן "כל המשנה ידו על התחתונה",

ולכן נוטל כדין יורד שלא ברשות.

ו

כן מהמשנה השלישית:

מי שפרע מקצת חובו, נמי

אין להביא ראיה, משום ד

הוי אסמכתא, ושמעינן ליה לרבי יהודה דאמר

אסמכתא

לא קני.

ולכן אמר רבי יהודה "לא יתן".

אבל בעלמא, אפשר לומר שמותר ליהנות מממון חבירו שלא מדעתו, היכא שאינו חסר בכך.

הגמרא דנה: הבית והעליה של שנים שנהרסו, ובעל הבית או בעל העליה רוצים לבנות את ביתם מחדש בחומרים שונים מבראשונה, מה דינם?

אמר רב אחא בר אדא משמיה דעולא: תחתון

[בעל הבית]

הבא לשנות בגויל,

כלומר, שהיה ביתו בנוי בתחילה באבני גזית מסותתות, שרוחבן חמשה טפחים, ורוצה כעת לבנותו בגויל, שהן אבנים שאינן מסותתות, שרוחבן ששה טפחים,

שומעין לו.

כיון שחומת גויל יותר חזקת מגזית.

אך אם היה בנוי בתחילה בגויל, ורוצה כעת לבנותו

בגזית, אין שומעין לו

.

וכן אם היה הבית בנוי בתחילה בלבינים, שרוחבן שלשה טפחים, ורוצה כעת לבנותו

בכפיסין,

ויהא רוחב הקיר ארבעה

, שומעין לו.

אך אם היה בנוי בתחילה בכפיסין, ורוצה כעת לבנותו

בלבנים, אין שומעין לו.

וכן אם היה מסוכך בשקמים, ורוצה

לסכך בארזים, שומעין לו.

אך אם היה מסוכך בארזים, ובא לסכך

בשקמים, אין שומעין לו

. וכן אם רצה

למעט בחלונות, שומעין לו.

אך

להרבות בחלונות, אין שומעין לו.

ואם רצה

להגביה

את הבית

, אין שומעין לו.

אך

למעט

בגובהו

, שומעין לו.

כללו של דבר, כל מקום שבא לחזק את הבית שומעין לו. אך אם בא לבנותו באופן רעוע יותר מבעבר - אין שומעין לו! כיון שהשתעבד לבעל העליה לבנות את ביתו כבעבר.

וכן להיפך,

עליון

[בעל העליה]

שבא לשנות בגזית, שומעין לו. בגויל, אין שומעין לו. בכפיסין, אין שומעין לו. בלבנים, שומעין לו. בארזים, אין שומעין לו. בשקמה, שומעין לו. לרבות בחלונות, שומעין לו. למעט בחלונות, אין שומעין לו. להגביה, אין שומעין לו. למעט, שומעין לו.

כללו של דבר, כל מקום שבא למעט כובד המשא מעל הבית התחתון, שומעין לו. אך אם מכביד על הבית, יכול בעל הבית לעכב בעדו.

עוד שקלינן וטרינן: אם

אין לו לזה ולא לזה

[שהיו שניהם ענים מכדי לבנות את הבית מחדש, ובעל הקרקע רוצה למכור את הקרקע]

מאי?

האם בעל העליה יכול לעכב בעדו, או לחלוק עמו בקרקעו ?

[לפי גירסת הרי"ף:

תניא,

אם

אין לו לא לזה ולא לזה, אין לו לבעל עלייה בקרקע כלום!

]

תניא, רבי נתן אומר: תחתון נוטל שני חלקים, והעליון שליש.

ואחרים אומרים, תחתון נוטל שלשה חלקים, והעליון נוטל רביע.

אמר רבה: נקוט ד

ברי

רבי נתן בידך!

כיון

דדיינא הוא, ונחית לעומקא דדינא

[יורד לשורש הדינים].

קא סבר, כמה מפסיד עלייה בבית

[מהו שיעור ההפסד שגורמת העליה לבית]?

תילתא

[שליש].

הלכך אית ליה תילתא

[שליש].

מתניתין:

במשנה הקודמת התבארו חיובי בעל הבית לבעל העליה שעליו, משנתנו דנה במקרה נוסף כעין בית ועליה.

וכן בית הבד שהוא בנוי ב

תוך

סלע, וגינה אחת על גביו,

כלומר - על כיפת הסלע שמעל בית הבד.

והיתה הגינה שייכת לאחד, ובית הבד שתחתיה - לאחר. כגון אחין שחלקו בנכסי אביהם, זה נטל גינה, וזה נטל את בית הבד .

ונפחת

נפלה כיפת הסלע, ונהרסה הגינה.

הרי בעל הגינה יורד

לבית הבד

וזורע למטה, עד שיעשה

בעל בית הבד

לבית בדו כיפין,

והעליון יתן על גביהן עפר ויזרע.

הכותל והאילן שנפלו לרשות הרבים, והזיקו

בנפילתן

, פטור מלשלם

. כי מה היה לו לעשות? אנוס הוא! אך אם

נתנו לו

בית דין

זמן לקוץ את האילן,

א

ו לסתור את הכותל,

כגון שראו שהכותל או האילן נוטים ליפול, ונתנו לו זמן לקוצצם .

ונפלו

והזיקו, אם נפלו

בתוך הזמן, פטור.

אך

לאחר הזמן, חייב.

כיון שהיה לו לקוץ !

מי שהיה כותלו סמוך לגינת חבירו, ונפל

לתוך הגינת השכן,

ואמר לו

השכן לבעל הכותל,

פנה אבניך!