Bava Metzia 116b — o Talmud em português

מתניתין:

הבית, והעלייה

שעל גבי הבית, שהיו

של שנים,

כגון אחים שחלקו ביניהם את ירושת בית אביהם, והיה הבית של אחד, והעליה של השני.

שנפלו,

ונהרסו, ואין אנו יודעים לפי צורת הנפילה, אלו אבנים שייכות לבעל הבית, ואלו לבעל העליה,

שניהם חולקין

בשוה,

בעצים ובאבנים ובעפר

.

ו

במקרה שיש להביא ראיה מצורת הנפילה מה שייך לבעל הבית ומה שייך לבעל העליה,

רואין אלו אבנים העשויות להשתבר,

ולפי זה יחלקו את האבנים.

כגון אם נשבר הבית מיסודו, ולכן נפל כל הבית תחתיו, יש לנו לדעת שהתחתונות נשברו, ולכן נפל הבית. ואילו אם נפל הכותל כמו מקל, שהיה עומד זקוף, ונפל - אזי ודאי שהעליונות נשברו, כיון שנפלו ממקום גבוה, ונחבטו בקרקע, והתחתונות נשארו שלימות, כיון שנפלו ממקום נמוך.

ו

אם היה אחד מהן מכיר

את

מקצת אבניו,

וחברו מודה לו במקצתן, או בכולן -

נוטלן, ועולות לו מן החשבון.

ובגמרא יבואר לפי איזה חשבון יחלקו את יתר האבנים.

גמרא:

שנינו במשנה: הבית והעליה של שנים שנפלו, שניהם חולקים בעצים ובאבנים ובעפר, ורואין אלו אבנים הראויות להשתבר.

ומדייקת הגמרא:

מדקתני

במשנה

"רואין

אלו אבנים הראויות להשתבר",

מכלל

זה אתה שומע,

דאיכא למיקם עלייהו, אי

בחבסא נפיל, אי בחבטא נפיל

[משמע שמדובר במקרה שאפשר להווכח האם הבנין נשבר מיסודו, או שנפל כמקל זקוף, ונחבטו האבנים העליונות בקרקע].

וקשה:

אי הכי,

ב

רישא

ששנינו בה "שניהם חולקים באבנים",

אמאי חולקין

בשוה את האבנים השלימות והשבורות!?

נחזי

[נראה],

אי בחבטא נפיל

[אם נפל הבית כמקל, ונחבטו האבנים העליונות], ואז ודאי לנו כי

עלייתא איתבור

[העליה היא זו שנשברה], ויטול בעל הבית את השלימות, ובעל העליה את השבורות. ו

אי בחבסא נפיל

[אם נחבט הבית מיסודו], ודאי

תתייתא איתבור

[התחתונה נשברה], ויטול בעל העליה את השלימות, ובעל הבית את השבורות.

מתרצת הגמרא:

לא צריכא,

רישא דמשנתנו, עוסקת במקרה

דנפיל בליליא,

ולא ראינו כיצד נפל. ולכן חולקים בשוה.

ו

מקשינן, אכתי,

ליחזינהו בצפרא

[נראה בבוקר כיצד נראית הערימה, ולפי זה נדע אם נפל הבית בחבטה או בחבסה]!? ומשנינן: הרישא עוסקת בכגון

דפנינהו

[שכבר פינו את האבנים ממקום הנפילה], וכעת אי אפשר לראות כיצד נפל הבית .

ו

מקשינן:

ליחזי מאן פנינהו, ולישייליה,

נראה מי פינה את האבנים, ונשאל אותו כיצד נפל הבית?

ומשנינן: מדובר בכגון

דפנינהו בני רשות הרבים, ואזלו

[הלכו]

לעלמא,

ואין אנו יודעים מי פינה את המפולת. אך עדיין קשה,

וליחזי ברשות דמאן יתבן, וליהוי אידך המוציא מחבירו עליו הראייה

[נראה ברשות מי נמצאות האבנים, ויטול הוא את השלימות, כיון שהשני דינו הוא "המוציא מחבירו עליו הראיה"]?

ומשנינן:

לא צריכא,

מדובר במקרה

דייתבן בחצר דתרוייהו

[שהאבנים נמצאות בחצר של שניהם].

אי נמי, ברשות הרבים,

שאין אף אחד מהם מוחזק, ולכן חולקים בשוה.

ואיבעית אימא,

[אם תרצה, אפשר לתרץ באופן אחר], גם אם נעמיד באופן שהיו בחצר של אחד מהם, עדיין עליהם לחלוק בשוה, כיון שאינו נחשב כמוחזק, ד

שותפין בכי האי גוונא, לא קפדי אהדדי

[שותפים אינם מקפידים אם החפץ המשותף נמצא ברשות אחד מהם] .

שנינו במשנה:

אם היה אחד מהן מכיר

מקצת אבניו, נוטלן ועולות לו מן החשבון.

ודנה הגמרא:

והלה,

חברו,

מה טוען?

והרי ממה נפשך,

אי

מדובר במקרה

דקאמר "אין",

שהודה לו,

פשיטא

שיכול השני ליטול.

ואי לא אמר "אין"

, למה נוטל!?

הרי חבירו מכחישו.

אלא

ודאי, המשנה עוסקת, במקרה

דאמר ליה "איני יודע".

ואם כן,

לימא תהוי

משנתנו

תיובתא

ל

ד

ברי

רב נחמן

המובאים להלן.

דאיתמר,

התובע מחבירו,

מנה לי בידך!

והלה אומר, איני יודע.

רב הונא ורב יהודה אמרי: חייב!

כיון ש"ברי ושמא - ברי עדיף".

רב נחמן ורבי יוחנן אמרי: פטור!

כי העמד הממון בחזקתו. אלא שתיקנו חכמים שצריך הנתבע להשבע שבועה מדרבנן שאכן אינו יודע.

ולכאורה קשה ממשנתנו על דברי רב נחמן, כיון שבמשנה מבואר שאם אחד מהם אינו יודע, וחברו טוען "ברי" - ברי עדיף! וזה שלא כדברי רב נחמן ?

ומשנינן: אפשר להעמיד את המשנה

כדאמר

רב נחמן

במקום אחר -

כגון, שיש עסק שבועה ביניהן,

שהשני התחייב בשבועה דאורייתא לחברו, וכמבואר להלן.

ו

הכא נמי

במשנתנו, מדובר,

כגון שיש עסק שבועה ביניהן.

ומבארת הגמרא:

היכי דמי עסק שבועה?

כדרבא. דאמר רבא

: התובע מחבירו

"מנה לי בידך!", והלה אומר "אין לך בידי אלא חמשים, והשאר איני יודע",

הרי נתחייב לו שבועת מודה במקצת, אלא שאינו יכול להשבע, לפי שאינו חייב לו את השאר כיון שאינו יודע, ולכן,

מתוך שאינו יכול לישבע, ישלם!

ואם כן, גם במשנה מדובר במקרה שהודה לו על מקצת האבנים, והשאר אינו יודע, ומתוך שאינו יכול להשבע עליהן, הרי הוא משלם .

שנינו במשנה: אם היה אחד מהן מכיר מקצת אבניו, נוטלן,

ועולות לו מן החשבון.

סבר רבא למימר, לפי חשבון שבורות.

דהיינו, השני יטול כנגדן אבנים שבורות. כגון אם היו מאה מאה אבנים שבורות, ומאה שלימות, והכיר אחד מהן עשרים אבנים שלימות, יטול הוא שלשים שבורות, ושבעים שלימות [חמשים שלמות מדין יחלוקו, ועשרים שלמות שהוא מכיר], וחבירו יטול שבעים שבורות [חמשים שבורות מדין יחלוקו, ועוד עשרים שבורות כנגד עשרים השלמות שמכיר חברו], ושלשים שלימות .

אלמא, כיון דאמר

חבירו

איני יודע,

כאמור לעיל,

ריע טפי

[טענתו גרועה ביותר, ולכן מפסיד ונוטל שבורות].

אמר ליה אביי, אדרבה, הא ריע טפי!

הטוען ברי טענתו היא גרועה,

מדהני ידע, טפי לא ידע, תו לית ליה, ואידך כולהו דהיאך נינהו

[מכך שזיהה רק חלק מהאבנים, סימן שרק הן שלו, והשאר של חבירו]. ולכן עליו להפסיד בטענתו.

אלא אמר אביי,

חבירו נוטל

לפי חשבון שלימות.

כלומר, כנגד כל אבן שלימה שיטול, יטול חבירו אף הוא אבן שלימה .

ומקשינן:

אי הכי, מאי קמהני ליה

[מה הרויח בכך שהכיר מקצת אבניו]?

ומשנינן:

למלבנא רווחא.

שיכול ליטול את הלבנים הרחבות יותר, אם הכיר בהן שהן שלו.

אי נמי, טינא דמעבדא.

אם יש לבנים העשויות מחומר טוב יותר, והכיר בהן שהן שלו, נוטלן .

מתניתין:

הבית והעלייה

שהיו שייכים לאדם אחד, והשכיר לחבירו את העליה , ו

נפחתה העלייה

, נפל חלק מתקרת הבית, או אחד מקירות הבית, וניזוקה מכך העליה.

ואין בעל הבית רוצה לתקן.

הרי בעל העלייה יורד, ודר למטה

בבית,

עד

שיתקן לו את העלייה.

רבי יוסי אומר,

אם נפחתה התיקרה של הבית, המשמשת כריצפה לעליה,

התחתון נותן את התקרה, והעליון את המעזיבה,

שהיא משטח טיט על גבי רצפת העליה, שהיא תקרת הבית שתחתיה.

ובגמרא יבואר טעמו, כיון שמעזיבה "אשוויי גומות הוא", כלומר, אפשר לדור אף בלא מעזיבה, אלא שכדי ליישר את הריצפה, שמים מעזיבה, ודבר זה מלאכת הדיוט הוא, ועל השוכר לעשותו.

גמרא:

שנינו במשנה: נפחתה העליה, הרי בעל העליה יורד ודר למטה.

מבארת הגמרא:

"נפחתה" בכמה?

וכי בכל נזק קטן ירד השוכר הגר בעליה למעלה, לדור למטה?

רב אמר

: רק אם נפחתה

ברובה,

יורד למטה, אבל בפחות מכך, יתן לו בעל הבית שטח בביתו להשתמש בו כנגד מה שנפחת בעליה, ובשאר ישאר לגור בעליה.

ושמואל אמר,

גם אם נפחתה רק

בארבעה

טפחים, יורד ודר למטה.

ומבארת הגמרא את מחלוקתם:

רב אמר ברובה, אבל בארבעה לא.

כיון ש

אדם

יכול ל

ד

ו

ר חציו למטה וחציו למעלה.

ועד שלא תפחת רוב העליה, אינו יכול לדרוש מבעל הבית לדור בביתו, אלא דר חציו למעלה, וכנגד מה שנפחת ידור למטה.

ושמואל אמר בארבעה,

כיון ש

אין

דרכו של

אדם לד

ו

ר חציו למטה וחציו למעלה,

ולכן אם נפחתה בארבעה טפחים, שהוא שיעור חשוב, יורד ודר למטה.

על כל פנים מבואר במשנה, שאם העליה ניזוקה יש זכות לשוכר לרדת לגור בביתו של המשכיר.

ומקשה הגמרא:

היכי דמי

[איך מדובר]?

אי דאמר

לשוכר

"עלייה זו

אני משכיר לך

",

מדוע חייב להעמיד לו את הבית במקומה? הרי העליה שהשכיר לו

אזדא

[הלכה לה], ויכול לומר לו "מזלך גרם, ואין לך עלי כלום!".

אלא דאמר ליה "עלייה סתם

אני משכיר לך

",

אם כן,

לוגר ליה אחריתי

[ישכיר לו עליה אחרת שלו, אם יש לו ], ומדוע אנו כופין אותו לקולטו עמו בבית ?

אמר רבא, לא צריכא,

משנתנו עוסקת במקרה

דאמר ליה

המשכיר לשוכר,

"עלייה זו שאני משכיר לך, כי סלקא

[בעודה קיימת]

סליק בהדה

[גור בה],

וכי נחית

[וכשתישבר],

חות בהדה

[רד וגור בבית] ".

ומקשינן:

אי הכי,

שהתחייב לו כך בפירוש,

מאי למימרא?

מדוע נזקקה המשנה להשמיענו דין זה?

אלא אמר רב אשי,

משנתנו עוסקת במקרה

דאמר ליה "עלייה זו שעל גבי בית זה אני משכיר לך",

ובמקרה זה, אפילו שלא התחייב לו בפירוש לתת לו לגור בבית, מכל מקום יורד ודר בבית,

דהא שעביד בית לעלייה.

דאם לא שיעבדו, מדוע אמר לו "שעל גבי בית זה"? והרי אנו רואים שהעליה נצבת על הבית? אלא ודאי כוונתו היתה לשעבד לו את הבית למקרה שתפול העליה.

וכי הא דאמר רבין בר רב אדא אמר רבי יצחק: מעשה באחד שאמר לחבירו, "דלית

[ענף גפן]

ש

הודלה

על גבי

עץ א

פרסק זה, אני מוכר לך

".

ונעקר

עץ

ה

א

פרסק.

ובא מעשה לפני רבי חייא ואמר: חייב אתה להעמיד לו

עץ א

פרסק

אחר

כל זמן שהדלית קיימא.

והטעם, כיון שאמר לו "שעל גבי אפרסק", ודאי התכוין לשעבד לו את עץ האפרסק כל זמן שהדלית עומדת.

במשנה מבואר שהשוכר רשאי לרדת לגור בבית, במקרה שנפחתה העליה.

בעי

[הסתפק]

רבי אבא בר ממל

: