Bava Metzia 113b — o Talmud em português

ודחינן:

לא,

הברייתא ריבתה שדין

שליח בית דין

יהיה

כ

דין ה

מלוה,

כשם שהמלווה אינו רשאי להיכנס לבית הלווה, אף שליח בית דין אינו רשאי,

והכתוב הכי קאמר: בחוץ תעמוד, אתה והאיש, שליח בית דין. ואשר אתה נושה בו, הלווה, הוא זה שיוציא אליך את העבוט החוצה .

תא שמע

ראיה מברייתא, ששנינו בה:

כתיב [שמות כב] "

אם חבל תחבל שלמת רעך,

עד בא השמש תשיבנו לו". מצינו שהותר לחבול את בגד הלווה, ובתנאי שיחזירנו בלילה,

בשליח בית דין הכתוב מדבר.

אתה אומר בשליח בית דין הכתוב מדבר, או אינו אלא בבעל חוב

הבא לחבול את הלווה,

כשהוא אומר

[דברים כד] "

לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו", הרי בעל חוב אמור,

וכבר נאסר עליו לגשת לבית הלווה.

הא מה אני מקיים "אם חבל תחבל שלמת רעך",

בהכרח

בשליח בין דין

הבא למשכן את הלווה

הכתוב מדבר,

ומשמע שהותר לשליח בית דין לחבול את הלווה, דסתם לשון חבלה היינו בעל כרחו של הנחבל, ואם כן מצינו ראיה ששליח בית דין נכנס לבית הלווה למשכנו. ודלא כשמואל.

ומסקינן: הא דאמר שמואל שאסור לשליח בית דין להיכנס לבית הלווה, במחלוקת

תנאי היא

שנויה!

דתניא: שליח בית דין שבא למשכנו

ללווה,

לא יכנס לביתו למשכנו, אלא עומד מבחוץ, והלה מוציא לו משכון, שנאמר

[דברים כד]

"בחוץ תעמוד, והאיש".

אלמא דרשינן כדשמואל, שתיבת "והאיש" היא המשך לדין המלווה, "בחוץ תעמוד", המלווה וכן האיש, שליח בית דין, שניהם יעמדו בחוץ, והלווה יוציא לך את העבוט החוצה.

ותניא אידך, בעל חוב שבא למשכנו

ללווה,

לא יכנס לביתו למשכנו, אלא עומד בחוץ, והלה נכנס, ומוציא לו משכונו שנאמר "בחוץ תעמוד".

ו

אילו

שליח בית דין שבא למשכנו, הרי זה נכנס לביתו, וממשכנו.

דדרשינן כך" "בחוץ תעמוד", אתה המלווה, ואילו האיש, שליח בית דין ואשר אתה נושה בו, הלווה, יוצא לך את העבוט.

ומשמע שמותר לשליח בית דין להיכנס לבית הלווה, ועל כך אמרה התורה אם חבול תחבול על ידי שליח בית דין את שלמת רעך, עד בא השמש תשיבנו לו .

וממשיכה הברייתא ואומרת:

ו

שליח בית דין הבא למשכנו,

לא ימשכננו דברים שעושין בהן אוכל נפש,

שנאמר "לא יחבול ריחיים ורכב כי נפש הוא חובל", ודרשו חכמים מסיום הפסוק "כי נפש הוא חובל", לרבות כל כלי אוכל נפש, שאסור לחובלם.

ונותן,

משאיר ללווה

מטה

אחת כדי לאכול עליה,

ומטה

נוספת לשינה.

ו

משאיר לו

מצע,

כסוי למיטה עשוי לבד,

ל

לווה שהיה

עשיר

והורגל במצע נוח,

ומשאיר

מטה

לאכילה

ומטה

לשינה

ומפץ,

מצע של קנים

לעני,

שמורגל בשינה על קנים .

משום שצריך "לסדר לבעל חוב", דהיינו, להשאיר לחייב את הדברים שהוא זקוק להם כדי חייו.

ואת דין הסידור לבעל חוב למדו חכמים מערכין,

המקבל עליו לתת להקדש ערך עצמו, ואין לו לשלם כפי ערכו, נאמר בתורה: "ואם מך הוא מערכך, והעמידו לפני הכהן, והעריך אותו". ודרשו חכמים את הלשון "ואם מך הוא מערכך" - החייהו מערכך. לומר, שעל הכהן לשייר למעריך כדי חייו, וכיוון שגם בבעל חוב נאמר "כי ימוך אחיך, דרשו חכמים, שאף בבעל חוב מסדרים לו ומשאירים לו כדי חייו .

נמצא לפי זה, מה שאמרו משיירים מיטה ומצע, נלמד מהאמור בערכין "החייהו מערכך", שאף על המלווה מוטל החיוב להחיות את הלווה.

ואם כן, רק

לו,

לבעל חוב עצמו, משיירים.

אבל לא לאשתו, ולא לבניו ולבנותיו,

משום שלא מוטל על המלווה להחיות את בני ביתו של הלווה.

ומסיימת הברייתא:

כדרך שמסדרין לבעל חוב,

כשבאים לגבות מנכסיו,

כך מסדרין בערכין,

כשאין למעריך לשלם כפי מה שהתחייב.

ותמהינן:

כלפי לייא

שנינו כאן דבר הפוך! שהרי

עיקר סידור, בערכין כתיב,

ומערכין למדים בגזירה שווה שאף לבעל חוב מסדרים,

אלא אימא

הכי,

כדרך שמסדרין בערכין, כך מסדרין בבעל חוב.

אמר מר: נותן מטה ומטה ומצע לעשיר, מטה ומטה ומפץ לעני,

והוינן בה,

למאן

נותנים את שתי המיטות?

אילימא לאשתו ולבניו ולבנותיו, הא אמרת, לו

מסדרים,

אבל לא לאשתו ולבניו ולבנותיו!

אלא

בהכרח,

אידי ואידי

זו וזו, שתי המיטות, משאירים

לדידיה,

ותמהינן:

תרתי למה לי?

מדוע לא די לו במיטה אחת,

ומתרצינן:

חדא דאכיל עלה,

יושב עליה בזמן אכילתו.

וחדא דזג,

ישן

עלה,

ולא די במיטה אחת לישן ולאכול עליה.

כדשמואל, דאמר שמואל: כל מילי,

כל סוג מחלה,

ידענא אסותייהו,

יודע אני למצוא לו רפואה,

לבר מהני תלת,

חוץ לשלש מחלות שנגרמות מהסיבות הבאות:

א.

מאן דאכיל אהינא מרירא,

תמר מר

אליבא ריקנא,

קודם שטעם דבר מה.

ב.

ומאן דאסר מיתנא דכיתנא רטיבא,

הקושר בגד כותנה לח

אחרציה

במותניו, ומצטנן מכך.

ג.

ומאן דאכיל נהמא ולא מסגי ארבעה גרמידי,

האוכל לחם ואינו צועד לאחר אכילתו ארבע אמות , ומשום כך משיירים ללווה שתי מיטות, כדי שאם ירצה לישון לאחר אכילתו, יזדקק לקום וללכת עד למיטה השניה המיועדת לשינה, ולא יסתכן באכילה ללא הליכה אחריה.

תני תנא קמיה דרב נחמן: כדרך שמסדרין בערכין כך מסדרין בבעל חוב.

אמר ליה

רב נחמן:

השתא ד

אמר רבן שמעון בן גמליאל, שאם עברו שלושים יום מזמן הפרעון

זבוני מזבנינן ליה,

מוכרים את המשכון, ואין מחזירין לו את הכר ואת המחרישה, תיקשי: וכי יתכן ש

סדורי מסדרינן ליה

ללווה!? והרי מוכרים לו אפילו את כלי תשמישו שהוא צריך להם.

ותמהה הגמרא על רב נחמן:

ומי מזבנינן ליה

כדאמר רב נחמן?

והתנן: מחזיר את הכר בלילה ואת המחרישה ביום.

ומשמע שלעולם נוטל המלווה את הכר ביום ומחזירו בלילה, ואין מוכרים מנכסי הלווה. ובהכרח שתנא קמא חולק על רבן שמעון בן גמליאל, וסבירא ליה שאכן מסדרים לבעל חוב,

ומבארת הגמרא:

תנא,

אותו האמורא ששנה ברייתא זו לפני רב נחמן,

כרבן שמעון בן גמליאל תנא קמיה.

ולכן,

הכי קאמר ליה

רב נחמן: האיך יתכן לשנות כדבריך, שרבן שמעון בן גמליאל אומר, כדרך שמסדרים בערכין, כך מסדרין לבעל חוב.

בשלמא לדעת תנא קמא, יתכן שמסדרים לבעל חוב. אבל

השתא, לרבן שמעון בן גמליאל,

דאמר אם עברו שלושים יום מזמן התביעה

זבוני מזבנינן ליה

למשכונו של הלווה, וגובה המלווה בדמיו את החוב, כיצד יתכן לומר ש

סדורי מסדרינן ליה,

דתנן, רבן שמעון בן גמליאל אומר

, אם לא שילם הלווה את חובו כשהגיע זמן הפרעון,

אף ל

לווה

עצמו אינו מחזיר אלא עד שלשים יום

, אבל

מכאן ואילך, מוכרן בבית דין.

ו

פרכינן לרב נחמן, הסובר שלדברי רבן שמעון בן גמליאל אין מסדרין לבעל חוב.

ממאי דכי קאמר רבן שמעון בן גמליאל

שלאחר שלושים יום מזמן התביעה

זבוני לגמרי

את משכונו של הלווה

קאמר,

וסבירא ליה שאין מסדרים לבעל חוב.

דלמא

רבן שמעון בן גמליאל

הכי קאמר

: נתן לו הלווה במשכון מעיל של משי והגיע זמן פרעון החוב,

עד שלשים יום,

אם ישלם הלווה את חובו,

הדר ליה

בגד המשי הממושכן אל הלווה

בעיניה.

מכאן ואילך

אם לאחר שלושים יום לא יפרע את החוב, בזמן שיזדקק הלווה למעיל ויהא על המלווה להחזירו, לא יחזיר לו המלווה את מעילו העשוי משי, אלא

מיהדר ליה,

יחזיר לו מעיל פשוט מצמר,

למאי דחזי ליה

לפי כבודו של הלווה,

ומזבנינן מאי דלא חזי ליה,

את מעיל המשי, שאינו חייב ללכת דווקא במעיל משי, ואת ההפרש בין מעיל המשי למעיל הצמר יקח המלווה בחובו.

נמצא שאף רבן שמעון בן גמליאל סובר שמסדרין לבעל חוב, ואם כן מאין לו לרב נחמן שלדעת רבן שמעון בן גמליאל אין מסדרים.

ומתרצינן:

אי סלקא דעתך

ד

אית ליה לרבן שמעון בן גמליאל האי סברא,

שמסדרין לבעל חוב כדי חייו, לא היתה לבית דין אפשרות למכור חלק מנכסיו לפרעון החוב,

משום ד

ליכא מידי דלא חזי ליה!

אין בנכסיו חפץ שאינו ראוי לו, ולכן אי אפשר להחליף לו את מעיל המשי למעיל צמר,

דאמר אביי: רבן שמעון בן גמליאל ורבי שמעון ורבי ישמעאל ורבי עקיבא, כולהו סבירא להו: כל ישראל בני מלכים הן!

רבן שמעון בן גמליאל

-

דתנן

: אין מטלטלין בשבת

לא את הלוף,

מין קטנית,

ולא את החרדל,

לפי שאינם ראויים למאכל אדם.

רבן שמעון בן גמליאל מתיר ב

טלטול את ה

לוף, מפני שהוא מאכל לעורבין,

וישראל בני מלכים הם, ודרך בני מלכים לגדל עורבים לשחק בהן.

רבי שמעון

-

דתנן: בני מלכים סכין שמן וורד על גבי מכותיהן בשבת, שכן דרכן לסוך בחול. רבי שמעון אומר כל ישראל בני מלכים הן,

ומותר לכל אדם לסוך את מכתו בשמן וורד.

רבי ישמעאל ורבי עקיבא

-

דתניא: הרי שהיו נושין בו אלף זוז, ו

הוא

לבוש איצטלא בת מאה מנה, מפשיטין אותה ממנו ומלבישים אותו איצטלא הראויה לו.

ובהפרש שבין האיטלא היקרה לאיטלא הזולה משלמים למלווה את חובו.

ותנא משום רבי ישמעאל ותנא משום רבי עקיבא

: אין מפשיטין ממנו את איצטליתו, משום ש

כל ישראל ראוין לאותה איצטלא

בת מאה מנה, לפי שבני ישראל בני מלכים הם.

משום כך אמר רב נחמן שלדעת רבן שמעון בן גמליאל לא יתכן שמסדרים לבעל חוב, כי אילו היו צריכים לסדר לו, לא היה דבר שאינו ראוי לו. אלא ודאי, סבר רבן שמעון בן גמליאל, שעד שלושים יום מתאריך הפרעון מחזירים לו את מעילו העשוי משי, ולאחר שלושים יום מוכרים אותו לגמרי, ואין מחזירים לו כלום, לפי שאין מסדרין לבעל חוב.

ו

מקשינן:

למאי דסליק אדעתין מעיקרא, ד

סבר רבן שמעון בן גמליאל שהמלווה

יהיב ליה

ללווה

מאי דחזי ליה,

בגד או כלי הראוי לו,

ומזבנינן מאי דלא חזי ליה,

ואת ההפרש נוטל המלווה בפרעון חובו,

בשלמא

אם נטל המלווה למשכון

כר וכסת,

ניתן לומר שהלווה אינו צריך כר וכסת משובחים, ו

חזי ליה

כר באיכות פחותה ממה שהיה לו וכך ישתכר המלווה את ההפרש

דביני ביני,

בין הכר היקר לכר זול שהוא מחזיר ללווה.

אלא

אם נטל מחרישה למשכון,

מחרישה, למאי חזיא!?

הרי אין בנמצא מחרישה יקרה יותר או זולה יותר, וממילא אין תועלת למלווה במכירתה,

אמר רבא בר רבה

: מדובר כאן, ב

מחרישה דכספא

העשויה כסף, דיכול המלווה למוכרה, וכשיצטרך הלווה למחרישה יתן לו מחרישת עץ, ואת ההפרש ביניהם יקח המלווה לפרעון החוב.

מתקיף לה רב חגא

: לדעת אותם תנאים האומרים שאם היה הלווה לבוש באיצטלא בת מאה מנה אין מורידים אותה ממנו מפני שכל ישראל בני מלכים הם,

ולימא ליה

המלווה ללווה:

לאו עלי קרמית!

פרנסתך אינה מוטלת עלי יותר מעל כל אדם, ומאחר שהינך לובש בגד יקר, מכור אותו, ותן לי את דמיו כנגד החוב ,

ואף על פי שכל ישראל בני מלכים וראויים הם לבגדים יקרים, מכל מקום, אין למלווה חיוב לדאוג לכך שישאר הבגד היקר ברשותו של הלווה יותר מכל אדם אחר,