Bava Metzia 110b — o Talmud em português

סבר רבי חנינא למימר,

מאחר וה

ארעא בחזקת יתמי קיימא

נמצא שהם מוחזקים בה,

ועל בעל חוב

שבא להוציא מהם

להביא ראיה

לכך שאביהם השביח את השדה.

אמר להו ההוא סבא

לרבי חנינא,

הכי אמר רבי יוחנן: על היתומים להביא ראיה!

מאי טעמא,

אותה

ארעא, כיון דלגוביינא קיימא,

שעומדת לגביית המלווה,

כמאן ד

כבר

גביא

המלווה

דמיא, ו

הרי הוא כמוחזק בשדה. הילכך

על היתומין להביא ראיה

לכך שהם השביחוה.

אמר אביי: אף אנן נמי תנינא

כי האי מילתא,

אילן הנטוע בתוך חמישים אמה סמוך לעיר ושורשיו מזיקים לבתי העיר, אם האילן קדם לבתים, קוצצים את האילן ומשלמים את דמיו, ואם הבתים קדמו קוצצים ולא משלמים.

ספק זה קדם וספק זה קדם, קוצץ ו

על בעל האילן להביא ראיה שאילנו קדם, וכל עוד לא יביא ראיה

אינו נותן דמים,

אלמא, כיון ד

האילן

למיקץ קיימא,

אין נמנעים מלקוץ עד שיביא ראיה שאילנו קדם משום שבכל מקרה יש לקוצצו, אלא

אמרינן ליה

לבעל האילן, ראשית תקצוץ את האילן, ואחר כך, אם תרצה

אייתי ראיה

שאילנך קדם,

ושקול

את דמיו, ו

הכא נמי

היינו טעמו של רבי יוחנן דאמר על היתומים להביא ראיה, משום ד

האי שטרא

של המלווה,

כיון דלגוביינא קיימא, כמאן דגביא דמיא.

הילכך ראשית גובים את השדה עם שבחה,

ו

אם ירצו היתומים שיחזיר להם את השבח,

על היתומים להביא ראיה

שהם השביחוה .

אם גבה המלווה את השדה עם שבחה ו

אייתו יתמי ראיה דאינהו אשבחו,

סבר רבי חנינא למימר כי מסלקינן להו,

כשמחזיר להם את השבח המגיע להם מן הדין אחר שלא השתעבד מעולם למלווה,

בארעא מסלקינן להו

ולא מחזירים להם רק מעות בשווי השבח,

ולא היא! בדמי מסלקינן להו,

ואין להם זכות לקבל את השבח מהקרקע.

וראיה לכך

מדרב נחמן, דאמר רב נחמן

אמר שמואל

: ב

שלשה

מקומות מצינו מי שמגיע לו חלק בקרקע ואינו מקבל את המגיע לו אלא

שמין להם את השבח

המגיע להם,

ומעלין,

משלמים

אותן בדמים.

ואלו הן

: א. בכור נוטל פי שנים בשדה שנפלה ליתומים בירושה. אבל אם השביחה השדה לאחר מיתת האב קודם החלוקה אינו נוטל באותו שבח פי שנים, שנאמר "בכל אשר ימצא לו", ודרשו חכמים, שאינו נוטל פי שנים במה שלא היה מצוי בשעת המיתה, אלא כיצד חולקין, נותנין לבכור פי שנים בשדה עם שבחה ואחר כך שמים את השבח שקיבל ה

בכור

ונותן את דמי חציו

ל

אחיו ה

פשוט.

ו

כן

בעל חוב

שבא לגבות קרקע מיתומי הלווה, גובה את הקרקע עם שבחה, ואחר כך נותן ליתומים את דמי השבח שהשביחו הם את הקרקע ולא נשתעבד לו כנגד חובו,

ו

כן

כתובת אשה,

שהיתה קרקע של יתומים משועבדת לפרעון הכתובה, נוטלת האשה את הקרקע עם השבח ואחר כך תחזיר האשה את דמי השבח

ליתומים

שהשביחוה.

ו

כן

בעל חוב

שבא לגבות את חובו מהלווה, ומצא שכבר מכר הלווה את קרקעותיו ללקוחות, והשביחו הלקחות את השדה, גובה הבעל חוב את הקרקע עם השבח מן הלקוחות מאחר שהקרקע נשתעבדה לו קודם שמכרה להם הלווה, ומחזיר המלווה

ללקוחות

את דמי השבח שהשביחו בקרקע, ואינו נותן להם את השבח מן הקרקע.

אמר ליה רבינא לרב אשי: למימרא, דסבר שמואל

שעל ה

בעל חוב

לשלם

ללקוחות

את השבח שהשביחו בשדה בדמים,

והוינן בה,

ומי אית ליה שבחא ללוקח

מהבעל חוב?

והאמר שמואל, בעל חוב גובה

מהלקוחות את הקרקע שהשתעבדה לחובו ו

את השבח

שבה, ואינו צריך לשלם ללוקח כלום, אלא הלווה שמכר לו שדה משועבדת ישלם לו את הפסדיו,

וכי תימא

ד

לא קשיא.

הא דקאמר שמואל, כאן ששמין את השבח שגבה הבעל חוב ומשלם את שוויו בדמים ללוקח, מדובר

בשבח המגיע לכתפים,

שכבר אינו צריך לקרקע ואינו משועבד למלווה כלל הילכך אם גבאו המלווה עליו לשלם ללוקח,

והא דאמר שמואל

כאן

שבעל חוב גובה את השבח ואינו משלם ללוקח כלום, מדובר

בשבח שאין מגיע לכתפים,

שעדיין הוא צריך לקרקע הילכך חשבינן לאותו שבח כאילו הוא חלק מהקרקע שהשתעבדה לבעל חוב ואינו צריך לשלם ללוקח שהשביחה כלום.

והא מעשים בכל יום, וקא מגבי שמואל

מן הלקוחות בשביל בעלי חוב שנשתעבדה להם השדה

אפילו בשבח המגיע לכתפים,

אלמא, אף שבח שאינו צריך לקרקע הרי הוא משועבד לבעל חוב ואינו צריך לשלם את שוויו ללוקח.

ומתרצינן:

לא קשיא. הא

דאמר שמואל שבעל חוב גובה את השבח ואינו משלם את שוויו ללוקח, בכגון

דמסיק ביה,

שהיתה תביעת החוב

כשיעור

בשווי ה

ארעא ושבחא,

ולפיכך גובה הבעל חוב את השדה עם השבח.

ו

הא

דאמר שמואל שמין לבעל חוב את השבח ויחזיר את שוויו ללוקח, בכגון

דלא מסיק ביה,

שלא היתה תביעת החוב בשווי

שיעור

ה

ארעא ושבחא,

אלא רק כנגד שווי הקרקע,

ו

כיוון ד

כי לא מסיק שיעור ארעא ושבחא,

אמרינן

דיהיב ליה

הבעל חוב

זוזי ללוקח

בשווי השבח,

ומסלק ליה.

ופרכינן:

הניחא למאן דאמר

שיש למלווה זכות לגבות את הקרקע עצמה ואפילו

אי אית

[

ליה

]

זוזי ללוקח לא מצי מסלק ליה לבעל חוב

באותם זוזי, ואינו יכול לומר כשם שהלווה מסלק את חובו במעות אף אני אשלם מעות, אתי

שפיר

הא דאמרינן בעל חוב גובה את השדה עם השבח לפי שכל השדה השתעבדה לו, ואינו חייב להזיר את השבח בקרקע.

אלא למאן דאמר

דבעל חוב הבא לגבות קרקע מהלוקח, אם

אית ליה זוזי ללוקח מצי מסלק ליה לבעל חוב

בזוזי, ואינו חייב לתת את הקרקע, כשם שהלווה עצמו אינו חייב לשלם בקרקע אלא אם כן אינו נותן מעות,

ונימא ליה

הלוקח,

אי הוו לי זוזי

לפרוע את חובו של הלווה,

הוה מסליקנא לך מכולא ארעא,

ולא היית נוטל מהקרקע וכל שכן מהשבח שבה, אם כן אף

השתא, דלית לי זוזי

לשלם לך, אין לך זכות לקחת את השדה עם השבח היתר על חובך ולהחזיר לי כנגד השבח מעות, אלא טול קרקע בשיעור חובך, ו

הב לי גריוא דארעא,

חלק בשדה

בארעאי, שיעור שבחאי.

ומסקינן: הא דאמר שמואל בעל חוב גובה את הקרקע עם השבח היתר על חובו ומחזיר את שווי השבח בדמים,

הכא במאי עסקינן,

כגון דשויא ניהליה,

עשאה הלווה לשדה

אפותיקי, דאמר ליה לא יהא לך פרעון אלא מ

שדה

זו.

וכיוון שנשתעבדה השדה מלכתחילה לפרעון החוב, יש למלווה זכות בכל השדה, ואף אם השביחה גובה את כולה ומחזיר את שווי השבח ללוקח.

מתניתין:

מצוות עשה מן התורה לפרוע את שכר השכיר בזמנו, שנאמר "ביומו תתן שכרו".

המעכב את שכרו, אם נתכוין שלא לשלם כלל, עובר בחמשה לאווין ועשה.

ואלו הן חמשת הלאוים: א. לא תעשוק את רעך [ויקרא יט]. ב. לא תגזול [שם]. ג. "לא תלין פעולת שכיר אתך עד בוקר" [שם]. ד.

לא תעשוק שכיר עני ואביון מאחיך או מגרך אשר בארצך בשעריך [דברים כד]. ה. ולא תבא עליו השמש [שם].

ועובר גם בעשה, שנאמר ביומו תתן שכרו [שם].

ואם נתכוין רק לאחר את שכרו, הרי בשכיר יום הוא עובר על "לא תלין", ובשכיר לילה הוא עובר על ביומו תתן שכרו ולא תבא עליו השמש.

ואם כפר בחיוב השכר, ונשבע על כך לשקר, הוא חייב להביא קרבן, ולהוסיף חומש על תשלום השכר. שנאמר בויקרא [פרק ה] "נפש כי תחטא, והשיב את העושק אשר עשק. ואת אשמו יביא לה', איל תמים מן הצאן".

א.

המקבל שדה מחבירו ל

עבוד בה

"שבוע אחד"

, שבע שנים, על מנת לקבל

ב

סיום עבודתו

שבע מאות זוז,

הרי עבד בה שש שנים עד שהגיעה שנת השמיטה, שאסור לעבוד בה בשדה, השנה

השביעית

עולה לו

מן המנין,

כאילו עבד שבע שנים, ונוטל את שכרו שבע מאות זוז. לפי ששכרו בלשון "שבוע אחד", דהיינו שבע שנים רצופות, והרי בהכרח שאחת השנים היא שנת שמיטה.

אבל אם

קבלה הימנו

לעבוד בה

שבע שנים

על מנת ליטול

ב

שכרו

שבע מאות זוז,

ועבד שש שנים עד שנת השמיטה,

אין השביעית מן המנין

של שבע השנים, לפי ששכרו לעבודת שבע שנים, ולא עבד אלא שש.

ב.

שכיר

שקיבל לעבוד עבודת

יום,

ומסיימה עם שקיעת החמה,

גובה

את שכרו

כל הלילה.

ואם עבר הלילה ולא קיבל השכיר את שכרו, עובר בעל הבית על "לא תלין פעולת שכיר אתך עד בוקר".

שכיר

שקיבל עבודת

לילה,

ומסיימה עם הנץ החמה,

גובה

את שכרו

כל היום.

ואם עבר היום ולא קיבל את שכרו, עובר בעל הבית על "ביומו תתן שכרו, ולא תבא עליו השמש".

שכיר

שקיבל עבודה לכמה

שעות, גובה כל הלילה וכל היום.

והגמרא מפרשת [לפי דברי רב] ש"לצדדין קתני". דהיינו, אם שכרוהו לשעות באמצע היום, גובה כל אותו היום עד השקיעה, ואם שכרוהו לכמה שעות בלילה, גובה עד סוף הלילה .

שכיר

הנשכר ל

שבת

, שבוע ימים,

שכיר חדש, שכיר שנה, שכיר שבוע

, שבע שנים, בכולם הדין הוא שאם סיים מלאכתו ו

יצא ב

אמצע ה

יום, גובה כל

אותו

היום

עד השקיעה. ואם

יצא ב

אמצע ה

לילה, גובה כל

אותו

הלילה וכל היום

שאחריו.

ובגמרא מבואר, שהסיפא היא לפי רבי שמעון, הסובר שהיום הולך אחר הלילה, ולכן, כל שיצא בלילה, זמנו הוא עד השקיעה שלמחרת. אבל תנא דמשנתנו סבר שאם יצא בלילה, גובה בלילה. ואם יצא ביום, גובה כל היום.

גמרא:

תנו רבנן: מנין לשכיר יום שגובה כל הלילה?

תלמוד לומר

[ויקרא יט]

"לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר",

ומשמע שזמן התשלום הוא עד הבוקר, ומכאן ואילך עובר השוכרו בלאו.

ומנין לשכיר לילה שגובה כל היום, שנאמר

[דברים כד]

"ביומו תתן שכרו".

והוינן בה:

ואימא איפכא!?

שכיר יום גובה כל היום, שנאמר "ביומו תתן שכרו". ושכיר לילה גובה כל הלילה, שנאמר "לא תלין פעולת שכיר אתך עד בוקר"!?

ומתרצינן: כתיב [ויקרא כה] "כשכיר שנה בשנה". ודרשו מכאן חכמים, ששכירות של שנה זו, משתלמת בתחילת שנה אחרת, ומכאן ש

שכירות אינה משתלמת אלא בסוף.

הילכך, כל זמן שלא נסתיימה עבודת השכיר, עדיין לא הגיע זמן תשלום שכרו, ובהכרח, שאם סיים בשקיעה, מתחיל זמנו מכאן ואילך עד הנץ החמה, ואם סיים עם הנץ החמה זמנו הוא עד שקיעת החמה.

תנו רבנן

: כתיב "לא תלין פעולת שכיר אתך עד בוקר".

והוינן בה:

ממשמע שנאמר "לא תלין פעולת שכיר אתך",

האם

איני יודע

מלשון זה כשלעצמו,

ש

איסור לינה של שכר הוא

עד בקר.

ואם כן,

מה תלמוד לומר "עד בקר"?

מדוע הוצרך הכתוב להוסיף את!?

אלא,

מלמד

הכתוב "עד בקר",

ש

המעכב שכר שכיר

אינו עובר

בבל תלין

אלא

פעם אחת, כשעיכב את שכרו כל הלילה,

עד בקר ראשון בלבד.

מכאן ואילך,

אם לא שילם,

מאי?

אמר רב: עובר משום "בל תשהא".

אמר רב יוסף: מאי,

מהו מקור איסור "בל תשהא",

קראה!

שנאמר [משלי ג']

"אל תאמר לרעך לך ושוב, ומחר אתן, ויש את ך".

תנו רבנן: האומר לחבירו צא שכור לי פועלים

לעבודת יום, אם שכר לו פועלים, ועבדו, ולא שילם להם בעל הבית את שכרם בזמנו,

שניהן אין עוברין משום בל תלין.

זה,

בעל הבית, שעבדו אצלו הפועלים אינו עובר,

לפי שלא שכרן.