Bava Kama 90b — o Talmud em português

זה הכלל

בתשלומי בושת:

הכל לפי כבודו.

ובגמרא מפרש, דהכי קאמר תנא קמא: כל אלו השיעורים שנאמרו במשנתנו, לעשירים ומכובדים נאמרו, אבל לפחותים מהם ולעניים - כל אחד ואחד לפי כבודו.

אמר רבי עקיבא

: לא כך, אלא

אפילו עניים שבישראל, רואין אותם כאילו הם בני חורין

וחשובים, אלא

שירדו מנכסיהם, ש

הרי

הם בני אברהם, יצחק ויעקב,

ובין בעשירים בין בעניים נאמרו השיעורים הללו.

ו

כן היה

מעשה באחד שפרע

את

ראש האשה בשוק,

וענייה היתה,

באת לפני רבי עקיבא

לתבוע על בושתה,

וחייב

אות

ו ליתן לה ארבע מאות זוז.

אמר לו

המבייש לרבי עקיבא:

רבי תן לי זמן,

כלומר, קשה לי לשלם עכשיו את דמי בושתה, ומבקש אני שתתן לי רשות לשלם לה בזמן יותר מאוחר,

ונתן לו

רבי עקיבא

זמן.

אדם זה הכיר באשה זו שאינה חסה על כבודה, וחיכה להזדמנות שיוכל להוכיח את זה, ולהפטר מן התשלומין.

שמרה

[המתין לה] עד שראה אותה

עומדת

על פתח חצרה

,

ושבר את הכד בפניה, ובו

[בכד] היה רק

כאיסר שמן

[שמן מועט שקונים אותו ב"איסר" - שמונה פרוטות].

אשה זו לא חסה על כבודה ובושתה, וכדי לא להפסיד את השמן

גילתה את ראשה, והיתה מטפחת

ידיה בשמן,

ומנחת

את

ידה על ראשה,

כדי שיספג השמן בשערה, ואחר כך תצניע את השמן בביתה.

העמיד

אותו אדם

עליה,

על מעשה זה שהיא עשתה,

עדים

שיראו אותה בפחיתותה ויעידו עליה.

ובא לפני רבי עקיבא

עם עדיו.

אמר

[שאל]

לו

אותו אדם לרבי עקיבא:

רבי

וכי

ל

אשה

זו אני נותן ארבע מאות זוז!?

הרי אשה מזולזלת היא זו, ואין בושת זו של גילוי ראשה חשוב אצלה, ומדוע חייבתני לשלם סכום כה גדול!?

אמר לו

רבי עקיבא:

לא אמרת

וטענת

כלום,

וחייב אתה לשלם לה, אף על פי שהיא אינה חסה על כבודה, אפילו עבור כמה פרוטות.

כי

החובל בעצמו, אף על פי שאינו רשאי

\-

פטור

הוא.

אבל

אחרים שחבלו בו,

אפילו באותו אדם שדרכו לחבול בעצמו,

חייבים

לשלם לו.

ו

כן

הקוצץ נטיעותיו

[אילנות פרי צעירים],

אף על פי שאינו רשאי,

שהרי הוא עובר על "לא תשחית את עצה" [דברים כ יט], מכל מקום

פטור

הוא.

אבל

אחרים

שקצצו את נטיעותיו

חייבין.

גמרא:

שנינו במשנה: התוקע לחבירו נותן לו סלע, רבי יהודה אומר משום רבי יוסי הגלילי: נותן לו מנה: שני מיני מטבעות היו:

מטבעות צוריים ומטבעות מדינה, וההבדל ביניהם היה בכמות הכסף שבהם, שבמטבעות צוריים היתה כמות פי שמונה של כסף מאשר במטבעות מדינה, ולכן אף היה ערכם פי שמונה.

איבעיא להו

, נסתפקו בני הישיבה:

האם

מנה צורי תנן

[שנינו] שהתוקע נותן דמי בושת, לדעת רבי יוסי הגלילי -

או

שמא

מנה מדינה

[שהוא שוה ערך לשמינית של מנה צורי]

תנן

שהתוקע נותן דמי בושת?

תא שמע

ש"מנה צורי תנן":

ד

מעשה ב

ההוא גברא דתקע ליה לחבריה

[מעשם באדם שתקע לחבירו] -

ו

אתא

התוקע לדין

לקמיה דרבי יהודה

נשיאה

[בא לפניו התוקע לדין].

אמר ליה

רבי יהודה נשיאה לתוקע:

הא אנא

, ו

הא רבי יוסי הגלילי

[הנה אני, והנה רבי יוסי הגלילי], ומפרש לה הגמרא ואזיל -

ולפיכך:

הב ליה

לנתקע

מנה צורי

דמי בושתו!

הרי

שמע מינה: מנה צורי תנן!

ומסקינן: אכן

שמע מינה

ממעשה זה ש"מנה צורי תנן".

שבה הגמרא לפרש את המעשה:

הסוגיא מתבארת כאן על פי הרשב"א.

מאי

"

הא אנא הא רבי יוסי הגלילי

", [מה היתה כוונת רבי יהודה נשיאה בדברים אלו]?

אילימא

ד

הכי קאמר ליה

[שמא תאמר שכך היתה כוונתו]:

הא אנא דחזיתך

[הרי אני, שראיתיך], כלומר: מעיד אני עכשיו בפני חבירי שראיתיך תוקע -

והא רבי יוסי הגלילי, דאמר

, [והרי דעתו של רבי יוסי הגלילי היא]:

מנה צורי

חייב הוא ליתן דמי בושתו -

ודנים אנו אותך, ופוסקים:

זיל הב ליה מנה צורי

[לך תן לו מנה צורי] -

אם נפרש כן, הלוא תיקשי:

למימרא דעד

המעיד עדות בפני בית דין

נעשה דיין

לדון באותו ענין!?

והתניא

:

סנהדרין שראו

את ה

אחד שהרג את הנפש: מקצתן נעשו עדים, ומקצתן נעשו דיינים

, כלומר:

א. לא ידונו הדיינים על פי ראייתם אלא על פי עדות, ואף שראו בעצמם, ואין אומרים: "לא תהא שמיעה [של הדיינים מעדים] גדולה מראייה [של דיינים עצמם] ".

ב. אותם שמעידים בפניהם, לא ישבו הם בעצמם לדון.

דברי רבי טרפון

, וכן הוא גם בדיני ממונות.

רבי עקיבא אומר

: כיון שראו כל הסנהדרין שוב אין אחד מהם ראוי לדון, כי

כולם "עדים

"

הם

בראייה לבד,

ואין עד נעשה דיין

באותו ענין שהוא עד בדבר; ודין זה הוא בדיני נפשות דוקא, ומשום שנאמר בהם [במדבר לד כד - כה]: "ושפטו העדה ... והצילו העדה [יהפכו הסנהדרין בזכותו] ", ודיינים שראו בעצמם את ההריגה, שוב אין הם יכולים למצוא לו זכות.

הרי מבואר, ד

עד כאן לא קאמר רבי טרפון

,

אלא ד

"

מקצתן נעשו עדים ומקצתן נעשו דיינין

",

אבל עד

המעיד

נעשה דיין

לדון באותו ענין,

לא קאמר

רבי טרפון, שהרי אפילו עד היודע ורואה אינו דן על פי ראייתו, וכל שכן עד המעיד שאינו נעשה דיין -

ואם כן איך נפרש את כוונת רבי יהודה נשיאה, שהוא דן את התוקע לאחר שהוא העיד בפני בית דין על התקיעה!?

ומשנינן:

כי תניא ההיא

דרבי טרפון שאין עד יכול לדון על פי ראייתו, רק ב

כגון שראוהו בלילה, דלא למעבד דינא

נינהו

[שהם אינם ראויים באותה שעה לדון], אבל ביום יכול הוא לדון על פי ראייתו, ואין להוכיח מכאן שעד המעיד אינו יכול להעיד.

ואיבעית אימא

לפרש את דברי רבי יהודה באופן שלא תיקשי האיך היה רבי יהודה עד ודיין:

הכי קאמר ליה

רבי יהודה נשיאה לאותו אדם:

הא אנא דסבירא לי כרבי יוסי הגלילי, דאמר

: "

מנה צורי

" משלם התוקע דמי בושת,

והא סהדי דמסהדי בך

[והרי עדים

אחרים מעידים בך שתקעת], ואם כן:

זיל הב ליה מנה צורי

[צא תן לו מנה צורי], ואם כן לא היה רבי יהודה אלא דיין ולא עד.

מקשה הגמרא:

ו

כי אטו

סבר רבי עקיבא, ש

בדיני נפשות

אין עד

הרואה, ואף שלא העיד -

נעשה דיין

לדון בענין זה אפילו על פי עדות אחרים!?

והתניא

: כתיב [שמות כא יח]: "וכי יריבון אנשים

והכה איש את רעהו באבן או באגרוף

ולא ימות ונפל למשכב. אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו ונקה המכה, רק שבתו יתן ורפא ירפא":

שמעון התימני אומר

: לימד הכתוב שהקיש אבן לאגרוף:

מה אגרוף מיוחד, שמסור לעדה

[בית דין]

ולעדים

, כלומר: שיכול להביאו לבית דין לאומדו אם ראוי אגרוף זה לתוצאה שנהייתה ממנו, ואם יתברר שאינו ראוי ייפטר, כי אנו תולים את מה שקרה לנפגע מחמת חלשותו של זה ורכותו.

אף כל

דבר אחר שהכהו בו אינו חייב אלא כ

שמסור לעדה ולעדים

דהיינו שיכולים העדים ובית הדין לאומדו, ולמעט בא הכתוב:

פרט לשיצתה אבן מתחת יד העדים

, כלומר: פרט להכאה באבן שראוה עדים, ונאבדה מתחת ידם, שאין בית דין יכולים לאמוד, ואין חייב המכה, כי אומדנא צריך בבית דין דוקא.

אמר לו רבי עקיבא

לחלוק על דבריו שהיה מצריך אומדנא בבית דין דוקא:

וכי

כשהכהו באגרוף

בפני בית דין הכהו, שיודעין

בית דין:

כמה

מכות

הכהו

שיהיו יכולים לאמוד -

ועל מה

[על איזה מאבריו]

הכהו, אם על שוקיו או ציפר נפשו

[תנוך שכנגד הלב, ונוח הוא להיפגע משם]!? ואם כן אף אגרוף אינו מסור לבית דין אלא לעדים בלבד שהם יודעים כל זה, ואיך נלמוד מכאן: פרט לשיצתה אבן מתחת יד העדים.

ועוד

, אם כדבריך שצריך בית דין שיאמדו בעצמם:

הרי שדחף את חבירו מראש הגג או

מראש הבירה

[בית],

ומת

, וכי אטו

בית דין הולכין אצל בירה, או בירה הולכת אצל בית דין!?

כלומר: וכי הטריח הכתוב את בית הדין לצאת מלשכת הגזית - שם יושבים הסנהדרין - כדי לראות את הבירה ולאומדה, או שמא מוליכים את הבירה לבית הדין, כדי לאומדה, אם ראוי הוא להיפגע בנפילה ממנה; ובודאי שלא אמרה כן התורה, הרי שאין צריך אומדנא של בית דין.

ועוד

: וכי

אם נפלה

הבירה עד שלא באו בית הדין לראותה, וכי אטו

חוזר ובונה

אותה כדי שיאמדוה!?

אלא

אמר רבי עקיבא - כך יש לך ללמוד מהיקש אבן לאגרוף:

מה אגרוף מיוחד שהוא מסור לעדים

, כי אין שייך שיאבד האגרוף,

אף כל שהוא מסור לעדים

[ואפילו אינו מסור לעדה], וללמד:

פרט לכשיצתה אבן מתחת ידו של מכה

ונאבדה קודם שראוה עדים, שהוא

פטור

.

ומברייתא זו מוכיחה הגמרא שאף לרבי עקיבא עד הרואה יכול לדון על פי עדים אחרים, שהרי

קתני מיהת

בברייתא:

אמר לו רבי עקיבא: וכי בפני בית דין הכהו שיודעין כמה הכהו

-

הרי משמע:

הא הכהו בפניהם

שעד הוא בדבר -

עד נעשה דיין

לדון על פי אחרים; ותיקשי: הרי רבי עקיבא סובר שאין עד נעשה דיין בדיני נפשות!?

ומשנינן: רבי עקיבא - שאמר לשון "וכי בפני בית דין הכהו" -

לדבריו דרבי שמעון התימני קאמר

, שהוא חולק עליו, וסובר שאפילו בדיני נפשות עד שראה יכול לדון,

וליה

לרבי עקיבא -

לא סבירא ליה

כן.

תנו רבנן: שור תם שהמית

את האדם וחייב הוא סקילה,

ו

אחר כך

הזיק

:

דנין אותו

את השור -

דיני נפשות

לסוקלו,

ואין דנין אותו דיני ממונות

, שהרי שור תם אינו משלם אלא מגופו, והלוא הוא נסקל.

מועד שהמית

את האדם וחייב הוא סקילה,

ו

אחר כך

הזיק

:

דנין אותו

תחילה

דיני ממונות

, שהרי מן העלייה הוא משלם.

וחוזרין ודנין אותו דיני נפשות

, לסוקלו.

אבל אם

קדמו

בית הדין

ודנוהו דיני נפשות

, שוב

אין חוזרין ודנין אותו דיני ממונות

, כדמפרש טעמא ואזיל.

ותמהינן:

וכי קדמו ודנוהו דיני נפשות מאי הוי

[מה בכך]!? אכתי

ליהדר ולידיינינה

לשור המועד

דיני ממונות

[ישובו וידונו אותו דיני ממונות]!?

אמר רבא: אשכחתינהו לרבנן דבי רב דיתבי וקאמרי

[מצאתי לחכמי הישיבה, שהיו יושבים ואומרים] בטעם הברייתא:

הא מני

ברייתא זו -

רבי שמעון התימני היא, דאמר: מה אגרוף מיוחד שמסור לעדה ולעדים

,