Versão em texto deste daf: original e tradução
Bava Kama 8a — o Talmud em português
Bava Kama 8a do Talmud Babilônico: tsurat ha-daf com Rashi e Tossafot, tradução e notas. Leia online, de graça.
Texto original — Bava Kama 8a
ואם היו לו רק קרקעות
עידית וזיבורית
, ולא היתה לו קרקע בינונית, הרי
הנזקין
גובים
בעידית
, כדינם,
ובעל חוב וכתובת אשה
גובים
בזיבורית.
כתובת אשה נגבית כדינה, ואילו בעל חוב, היות ומן התורה דינו בזיבורית, ורק רבנן תיקנו שיגבה מן הבינונית משום נעילת דלת, לכן, כשאין למזיק בינונית, לא תיקנו לו חכמים דבר, אלא גובה כדינו, מן התורה.
ועתה מפרש רב שמואל בר אבא את קושייתו מהברייתא:
קתני, מיהא, מציעא
, בין הדינים ששנתה הברייתא, שנוי באמצע, דין זה: אם היו לו
בינונית וזיבורית,
הרי
נזקין ובעל חוב
גובין
בבינונית, וכתובת אשה בזיבורית.
אם תאמר "בשל עולם הן שמין", מובן מדוע נחשב הדבר שלאדם זה יש בינונית, ובעל חוב גובה ממנה, כי הבינונית נאמדת לפי הקרקעות של העולם.
ו
אולם,
אי אמרת "בשלו הן שמין"
, אינו מובן מדוע היא נחשבת כבינונית. שהרי בין שדותיו אין לו שדה טובה ממנה, ואם כן,
תעשה בינונית שלו כעידית,
למיטב, וייחשב הדבר כמי שיש לו עידית וזיבורית, ורק הנזקין יגבו מהעידית,
וידחה בעל חוב אצל
ה
זיבורית.
כי אין דינו של בעל חוב לגבות מן העידית. ואם בכל זאת מבואר בברייתא שגם הבעל חוב גובה מהבינונית, מוכח כי "בשל עולם הן שמין", ולא כמו שאמר רבי אבא "בשלו הן שמין".
והגמרא מתרצת, ודוחה את הראיה מהברייתא:
לעולם "בשלו הן שמין", אלא
הכא במאי עסקינן
[כאן מדובר],
כגון שהיתה לו עידית, ומכרה.
דהיינו, שבשעת ההלואה היתה ללוה קרקע נוספת מעולה מזו, לכן קרקע זו נחשבה אז רק לבינונית, ובאותה שעה נשתעבדה כבר למלוה. ולפיכך, יש למלוה זכות לגבות ממנה אף היום, למרות שעתה אין כבר ללוה שדה טובה ממנה.
וכן אמר רב חסדא
ליישב, שמדובר
כגון שהיתה לו עידית, ומכרה.
והגמרא מנסה להוכיח שיש להעמיד כך את הברייתא, כי אחרת תהיה סתירה בין הברייתות:
הכי נמי מסתברא
, זה שהעמדנו שהיתה לו עידית ומכרה, מסתבר לומר כך גם מסיבה אחרת,
מדקתני
בברייתא
אחריתי
[אחרת]: היו לו רק קרקע
בינונית וזיבורית
ולא היתה לו עידית, הדין הוא: תשלומי
נזקין
נגבים
בבינונית, בעל חוב וכתובת אשה
גובין
בזיבורית
.
והרי
קשיין
הברייתות
אהדדי
, ברייתא זו, הסוברת שבעל חוב גובה באופן כזה מזיבורית, סותרת את הברייתא הקודמת, הסוברת שבעל חוב גובה באופן כזה מבינונית.
אלא לאו, שמע מינה,
מוכח שיש לחלק בין הברייתות:
כאן
מדובר
שהיתה לו עידית, ומכרה
, ולכן גובה הבעל חוב מהבינונית, כיון שנשתעבדה לו כבר בשעת ההלואה. ו
כאן
בברייתא השניה, מדובר
שלא היתה לו עידית ומכרה.
ובינונית זו, שהיא המעולה שבנכסיו, נחשבת היא לעידית, כי לכולי עלמא "בשלו הן שמין". ולכן אין הבעל חוב גובה ממנה אלא מן הזיבורית.
וממשיכה הגמרא ומתרצת אחרת את הברייתות, וממילא אין כל הוכחה:
ואי בעית אימא
, אפשר להעמיד את הברייתות ש
אידי ואידי
, בשתי הברייתות מדובר,
שלא היתה לו עידית ומכרה
, ולפי כולם "בשל עולם הן שמין".
ולא קשיא
הסתירה בין הברייתות.
כי
הא
, הברייתא הסוברת שבעל חוב דינו בזיבורית, מדברת באופן
דשויא בינונית שלו כעידית דעלמא.
שהיתה הבינונית שלו שווה ברמת חשיבותה כעידית אצל העולם, לכן דינה כעידית, ואין זכותו של הבעל לגבות ממנה, ונדחה אצל הזיבורית.
וכאן,
הברייתא הסוברת שבעל חוב בבינונית, מדברת באופן
דלא שויא בינונית
שלו כעידית דעלמא
, שהיתה הבינונית שלו שווה בחשיבותה רק כמו בינונית של העולם, ולא כעידית, ולכן דין הבעל חוב לגבות הימנה.
והגמרא מתרצת בדרך נוספת את הסתירה בין הברייתות:
ואי בעית אימא
, אפשר להעמיד את הברייתות באופן ש
אידי ואידי
, בשתי הברייתות מדובר
כגון שהיתה בינונית שלו
שווה
כבינונית דעלמא
, וכמו כן, בשתי הברייתות לא מדובר כשהיתה לו עידית ומכרה.
והכא, בהא פליגי
, בזאת נחלקו הברייתות:
מר סבר, בשלו הן שמין
, הברייתא האומרת שבעל חוב דינו בזיבורית, סוברת ש"בשלו הן שמין". ובינונית זו כיון שלא היתה טובה ממנה, נחשבת היא לעידית, ונדחה הבעל חוב לזיבורית.
ומר סבר, בשל עולם הן שמין
, הברייתא האומרת שבעל חוב בבינונית סוברת ש"בשל עולם הן שמין". לכך הבינונית שלו השווה כבינונית של העולם נחשבת היא לבינונית, והבעל חוב גובה ממנה כדינו.
והגמרא מביאה תירוץ נוסף על סתירת הברייתות:
רבינא אמר
: ברייתות אלו,
בדעולא פליגי,
נחלקו במה שאמר עולא.
דאמר עולא: דבר תורה, בעל חוב
דינו
בזיבורית. שנאמר
על אדם הנושה בחברו ובא לגבות חובו ממנו,
"בחוץ תעמוד, והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט
[משכון, שאם לא ישלם הלווה את חובו, יגבה את החוב מתוך המשכון],
החוצה"
. הרי שנתנה התורה אפשרות ביד הלווה, לפרוע את חובו כרצונו. שהרי
מה דרכו של אדם להוציא לחוץ
עבור פרעון חובו? הוי אומר:
פחות שבכלים!
את הפחות והגרוע. וכך גם כשפורע לו מקרקעו, דרכו לפרוע בזיבורית. ומוכח, שמן התורה בעל חוב גובה מזיבורית. אלא שרבנן תקנו שיגבה מבינונית.
ומה טעם אמרו
[תקנו חכמים] ש
בעל חוב דינו בבינונית?
כדי שלא תנעול דלת בפני לווין
, כי אם יפרעו למלווים מן הזיבורית, הם יימנעו מלהלוות את כספם, ותנעל דלת המלווים בפני הלווים.
ובזאת נחלקו הברייתות:
מר,
התנא בברייתא האומרת שבעל חוב דינו בבינונית,
אית ליה תקנתא דעולא
, סובר כעולא, שחכמים תיקנו לבעל חוב שיגבה מן הבינונית.
ומר,
התנא בברייתא האומרת שבעל חוב בזיבורית,
לית ליה תקנתא דעולא
, אינו סובר כעולא, אלא סובר שבעל חוב גובה מזיבורית כדינו מן התורה. והגמרא מביאה ברייתא נוספת העוסקת בסדרי גבייה מקרקעות משועבדות:
תנו רבנן
: מי שהיה עליו לשלם שלושה חיובים: תשלומי נזק, תשלומי חוב למלווה, ותשלום לכתובת אשה, וברשותו היו שלשת סוגי הקרקעות, עידית, בינונית וזיבורית, ומכר את קרקעותיו, הרי אם
מכר
כל קרקעותיו
ל
אדם
אחד, או
שמכר
לשלשה בני אדם כאחד,
ביום אחד, ונכתבו שלשת שטרי הקנין ביום אחד, כך שאין לאף אחד דין קדימה על חברו, הרי
כולן
[כל הלקוחות]
נכנסו תחת הבעלים
. כלומר, דינם הוא כדין הבעלים, ומי שקנה עידית יפרע ממנה לניזק, ומי שלקח בינונית יפרע ממנה לבעל חוב, וקונה הזיבורית יפרע ממנה לאשה את כתובתה.
אבל אם מכרן לשלשה בני אדם
בזה אחר זה,
כל קרקע ביום אחר,
כולן
, כל בעלי החוב, הניזק, המלוה, ואשתו הגרושה,
גובין
את חובן
מן ה
לוקח שקנה
אחרון,
אפילו אם הקרקע שבידו היא זיבורית. כי הלקוחות שקנו ראשונים, גם אם קנו את העידית והבינונית, יכולים הם לדחות את התובעים, בטענה: הנחתי לך מקום [קרקע] לגבות הימנו אצל המוכר!
כי הדין הוא, שאין נפרעים מנכסים משועבדים [הנמצאים כבר ביד לוקח] במקום שיש נכסים בני חורין [הנמצאים ביד הבעלים], ואפילו אם הנכסים שנשארו הם זיבורית, ואילו התובע הוא ניזק שדינו בעידית, אינו גובה אלא מהם.
וכיון שבשעה שקנו הראשונים את הקרקע, עדיין נשארה קרקע אחרת ביד המוכר, נמצא שחל עיקר דין גביה על קרקע זו, ודין גביה זה נשאר גם אם לבסוף נמכרה אותה קרקע.
ואם
אין לו
לאותו שלקח באחרונה כדי לשלם לשלשתם,
גובה משלפניו
, משלימים התובעים את גבייתם מהלוקח שקדם לו. ואם
אין
גם
לו
כדי החוב,
גובה משלפני לפניו,
משלימים התובעים את גבייתם מן הלוקח הראשון, ובאופן כזה אינם יכולים לומר "הנחתי מקום", שהרי הקרקע שהשאירו לגבות ממנה אין בה די עבור גביית כולם. שואלת הגמרא: זה ששנינו בבריתא, שאם
מכרן ל
אדם
אחד
נכנס הלוקח תחת הבעלים,
היכי דמי?
באיזה אופן מדובר?
אילימא בבת אחת
, אם נאמר שמדובר שקנאם הלוקח יחד בקניה אחת [בשטר אחד], יקשה, פשיטא! כי
השתא לשלשה, דאיכא למימר חד מינייהו קדים
, אם כשמכר לשלשה בני אדם ביום אחד, ולמרות שקנייתם היתה בזמנים נפרדים זה בבוקר וזה בערב, ויכול לכאורה הקונה הראשון לומר הנחתי לכם מקום לגבות, עם כל זאת כיון שלא ניכר בשטר המכר מי לקח ראשון,
אמרת כולן נכנסו תחת הבעלים
, כי נחשב שכולם קנו יחד,
מכרן ל
אדם
אחד בשטר אחד מבעיא
, צריך לומר?! הרי פשיטא הוא שכיון שקנאם יחד אין על שדה אחד שיעבוד יותר מהשניה ולכן כל אחד גובה כדינו.
אלא פשיטא
, שמדובר אף אם מכרן לאחד בשלושה ימים
בזה אחר זה
, כל שדה ביום אחר,
ו
אם כן קשה:
מאי שנא
, במה שונה אם מכר
לשלשה
בזה אחר זה
דכל חד וחד אמר ליה
, כל אחד מהקונים הראשונים יכולים לומר לתובע:
הנחתי לך מקום לגבות ממנו!
ולכן באופן שקנה האחרון את הזיבורית אף הניזק גובה ממנה.
הרי
האי נמי
אותו אחד שקנה הכל בזה אחר זה אם קנה אחרונה זיבורית,
אכל חד וחד לימא ליה
, שיאמר לכל אחד מהתובעים:
הנחתי לך מקום לגבות ממנו!
ויגבו כולן מן הזיבורית שקנה אחרונה, ומדוע אמרינן שאותו אחד נכנס תחת הבעלים וכולן גובין כדינם?
מתרצת הגמרא:
הכא במאי עסקינן: כגון שלקח עידית באחרונה
, מדובר בברייתא באופן שקנה את העידית אחרונה, ולכן אינו אומר לתובעים "הנחתי לכם מקום לגבות ממנו", שאם כן יגבו כולם מהעידית.
וכן אמר רב ששת
ליישב, שמדובר
כגון שלקח עידית באחרונה
.
והגמרא מקשה על התירוץ:
אי הכי
, אם כך, מדוע אכן יגבה כל אחד כדינו,
ליתו כולהו וליגבו מעידית
, יבואו כולם [גם הבעל חוב והאשה] ויטלו מן העידית, כי היא הרי נשארה האחרונה כנכסים בני חורין, ועליה הוטל איפוא דין גבייתם!?
מתרצת הגמרא: הטעם שאין כולם גובין ממנה,
משום דאמר להו
, הלוקח לתובעים:
אי שתקיתו ושקליתו כדינייכו שקליתו
, אם תשתקו [תוותרו על התביעה] ותטלו כל אחד כדינו, יכולים אתם ליטול,
ו
אולם
אי לא
אלא תמשיכו לתבוע את העידית, אזי
מהדרנא שטרא דזיבורית למריה
, אחזיר את השטר של קניית הזיבורית למוכר, ועל ידי זה יהא למוכר קרקע בת חורין,
ושקליתו כולכו מזיבורית
, אזי כולכם תגבו מזיבורית זו, שהרי אין נפרעים מנכסים משועבדים במקום שישנם בני חורין.
מקשה הגמרא: