Bava Kama 88b — o Talmud em português

אזל

[הלך]

רב שמואל בר אבא קמיה דרבי ירמיה בר אבא, אוקמיה

רבי ירמיה לרב שמואל

בנכסי

אמו.

אזל רבי אבא

בעל אמו של רב שמואל

אמרה למילתא

[סיפר את הדברים]

קמיה דרב הושעיא,

אזל רב הושעיא אמרה קמיה דרב יהודה, אמר ליה

רב יהודה:

הכי אמר שמואל: האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה, הבעל מוציא מיד הלקוחות,

ולהלן מפורש טעם הדבר.

וכשם שהבעל מוציא מיד הלקוחות, כך הוא מוציא ממי שקיבל את הנכסים במתנה, לפיכך יכול רבי אבא להוציאם מרב שמואל שקיבל מתנה מאמו - אשת רבי אבא.

אמרוה

להא דשמואל

קמיה דרבי ירמיה בר אבא, אמר להו

: אף ששמואל אמר שהבעל מוציא מיד הלקוחות, אין הלכה כן, כי

אנא

מתניתא

ידענא

[אני יודע משנה] שבה מבואר שלא כדברי שמואל:

דתנן: הכותב נכסיו לבנו

"מהיום ו

לאחר מותו

" כלומר, את גוף הקרקע הוא נותן לבנו כבר מהיום, אבל את הזכות לאכול את פירות הקרקע, משייר האב לעצמו, עד יום מותו.

הבן אינו יכול למכור

את הנכסים מכירה מוחלטת מעכשיו,

מפני שהן

עדיין

ברשות האב

לפירות, עד יום מותו.

והאב אינו יכול למכור

את הנכסים מכירה מוחלטת,

מפני שהן כתובין

ונתונים

לבן.

אף על פי כן יכול האב, וכן הבן, למכור את הנכסים מכירה חלקית:

אם

מכר האב

את נכסיו, הרי הם

מכורים

לפירות והלוקח אוכל אותם

עד שימות

האב, וכשימות האב, ילך הבן ויוציא את הקרקע מיד הלקוחות.

ואם

מכר הבן

בחיי אביו,

אין לו ללוקח

פירות

עד שימות האב.

ומכאן מדייק רבי ירמיה דלא כשמואל, דהא משמע ד

כי מיית אב מיהא אית ליה ללוקח

[כאשר ימות האב יזכה הלוקח בקרקע].

ואף על גב דמת הבן בחיי אב,

ונמצא

דלא אתו

נכסים

לידי הבן

, מכל מקום כאשר ימות האב יזכה הלוקח בקרקע.

ומוסיפה הגמרא: דברי רבי ירמיה בר אבא הם

כ

דעת

רבי שמעון בן לקיש דאמר

: כאשר מת האב

לא שנא

[בין אם]

מת הבן בחיי האב דלא אתו

נכסים

לידיה דבן, לא שנא מת האב בחיי הבן דאתו

נכסים

לידיה דבן

-

קנה לוקח.

וכמו כן הכא, הבעל הרי אוכל פירות בחייה של אשתו, אבל אין לו זכות בגוף הקרקע אלא כשהיא תמות והוא יירשנה, אם כן הרי הוא כאב שנתן נכסיו לבנו "מהיום ולאחר מיתה", מהיום - את הגוף, ולאחר מיתה - את הפירות, אבל בחייו שייר האב אצלו את הזכות לאכול פירות.

וכמו לענין אב שכתב נכסיו לבנו מהיום ולאחר מיתה, והלך הבן ומכר, הרי הנכסים של לוקח לאחר מיתת האב, אף אם מת הבן בחיי האב, כך יהיו הנכסים של רב שמואל בר אבא לאחר מיתת אמו, אף שהיא מתה בחיי בעלה, ושלא כדברי שמואל שאמר: האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה, הבעל מוציא מיד הלקוחות.

בענין מת הבן בחיי האב נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש, ולהלן מובאת מחלוקתם:

דאתמר: מכר הבן בחיי האב ו

אחר כך

מת הבן בחיי האב

:

רבי יוחנן אמר: לא קנה לוקח.

ריש לקיש אמר: קנה לוקח.

ומפרש לה ואזיל:

רבי יוחנן אמר: לא קנה לוקח.

משום ד

אמר לך: כי קתני מתניתין: מכר הבן לא קנה לוקח עד שימות האב, וכי

[כאשר]

מיית האב אית ליה ללוקח

מיירי דווקא

דלא מת הבן בחיי האב, דאתו לידי הבן,

[הנכסים באו לרשותו של הבן, קודם שהוא מת] ואז היה בכוחו להקנותו ללוקח.

אבל

אם

מת הבן בחיי האב, דלא אתו לידיה דבן, כי מיית אב נמי

[אפילו כשימות האב]

לית ליה ללוקח

כלום.

אלמא קא סבר

רבי יוחנן:

קנין פירות

שיש לאב,

כקנין הגוף דמי,

לפיכך, אין לבן כח למכור את הנכסים בחייו

וכי זבין

[מכר]

לאו דידיה זבין.

רבי שמעון בן לקיש אומר

: מכר הבן בחיי האב ואחר כך מת הבן בחיי אביו

קנה לוקח,

דקסבר ריש לקיש:

כי קתני מתניתין: מכר

הבן אין ללוקח עד שימות האב,

דמשמע:

כי מיית אב מיהת אית ליה ללוקח: לא שנא

[אין חילוק] בין אם

לא מת הבן בחיי האב דאתו

נכסים

לידיה דבן, ולא שנא

אם

מת הבן בחיי האב, דלא אתו לידיה דבן

, כי בין כך ובין כך

קנה לוקח.

אלמא קסבר

ריש לקיש:

קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי,

ואין קנין פירות של האב מונע את הבן - שיש לו את הגוף - למכור את הנכסים הואיל

וכי קא זבין דידיה קא זבין.

עתה מפרשת הגמרא פלוגתא דרבי ירמיה בר אבא ורב יהודה:

ביבמות לו א פסקה הגמרא הלכה כריש לקיש שקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי.

ואנן השתא, בין רבי ירמיה בר אבא ובין רב יהודה כרבי שמעון בן לקיש סבירא להו

כלומר, היות וקיימא לן כריש לקיש, ראוי לפרש את מחלוקתם של רבי ירמיה ורב יהודה, באופן שגם דעת רב יהודה תתאים לדברי ריש לקיש.

וקאמר רבי ירמיה בר אבא

: הרי מן המשנה משמע שאף אם מת הבן בחיי האב קנה לוקח, אם כן יש להוכיח מכאן שקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי. [וממילא - הוא הדין לנידון דידן באשה שנתנה מתנה מנכסי מלוג שלה ומתה בחיי בעלה.]

כי

אי סלקא דעתך: קנין פירות כקנין הגוף דמי,

אם כן

כי

[כאשר]

מיית אב ומיית הבן בחיי האב, אמאי אית ליה ללוקח!?

הרי

כי קא זבין האי

[הבן]

לאו דידיה קא זבין!?

אלא לאו שמע מינה: קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי.

אהדרוה

[החזירו] את תשובתו של רבי ירמיה בר אבא

לקמיה דרב יהודה,

שמן המשנה מוכח שקנין פירות לאו כקנין הגוף, ושפיר העמיד רבי ירמיה בר אבא את הנכסים ברשותו של רב שמואל בר אבא.

אמר להו

רב יהודה:

הכי אמר שמואל: זו

[אשה שמכרה נכסי מלוג בחיי בעלה ומתה בחיי בעלה]

אינה דומה למשנתנו,

ומפרש לה ואזיל:

ומבארת הגמרא:

מאי טעמא

אינה דומה, ומה חילוק יש בין קנין פירות שיש לבעל בנכסי מלוג של אשתו, לבין קנין פירות שיש לבן שקיבל מתנה מאביו "מהיום ולאחר מיתה"!?

אמר

[פירש] רב יוסף:

בשלמא אי

הוה מתניתין

תני איפכא: הכותב נכסיו לאביו

[ולא הכותב נכסיו לבנו], ומכר האב בחיי בנו אינם מכורים עד שימות הבן, משמע, אם מת הבן קנה לוקח, אם כן, אכן

איכא למפשט מינה דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי,

כי אם כקנין הגוף דמי, לא היה הלוקח זוכה בקרקע.

אלא השתא דקתני: הכותב נכסיו לבנו

, אין הכרח שטעמו של דבר משום דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי בכל מקום, כי יש לומר: לעולם כקנין הגוף דמי, ואין בעל הגוף יכול למכור אותו בחיי הנותן, ומה שיכול הבן למכור קודם שמת אביו, הוא

משום דראוי ליורשו,

כי כאשר אמר לו האב: "נכסי לך לאחר מיתה", בודאי לא היתה כוונתו לתת לו מתנה רגילה לאחר מיתה, שהרי בלאו הכי הוא יורש את אביו, ומה הועילה לו המתנה!? ובעל כרחך כוונת האב היתה לתת לו אפשרות למכור את הנכסים עוד בחייו של האב, אף על פי שבעלמא קנין פירות כקנין הגוף דמי.

אם כן, אשה שמכרה בנכסי מלוג, או שנתנה אותם במתנה למי שאינו ראוי ליורשה, וכגון רב שמואל בר אבא שאינו ראוי לירש את אמו היות ויש לה בעל, אין מכירתה מכירה, היות ובמקום שאינו ראוי ליורשו: קנין פירות כקנין הגוף הוא, ושלא כדברי רבי ירמיה בר אבא.

אמר ליה אביי

לרב יוסף: וכי

אטו ברא ירית אבא,

ו

אבא לא ירית ברא!?

כלומר, כמו שאב הנותן לבנו קרקע "מהיום ולאחר מיתה", אתה אומר: הואיל וראוי הוא ליורשו, יכול הוא למכור את הנכסים כדי שיזכה בהם הלוקח לאחר מיתת האב.

אף בבן הנותן לאביו קרקע "מהיום ולאחר מיתה", יש לומר: הואיל וראוי הוא ליורשו, שהרי מי שמת ואין לו בנים ולא בנות - אביו יורשו, על כן יכול הוא למכור את הנכסים בחיי בנו ויזכה בהם הלוקח לאחר מיתת הבן, אף אם ימות הבן אחרי שמת אביו. אם כן, אף אם הוה תני איפכא, ליכא למיפשט מינה דקנין פירות לאו כקנין הגוף.

אלא

מאי טעמא "הכותב נכסיו לאביו" אין לאב יפוי כח יותר מכל מי שיש לו קנין פירות בלבד, כי אנו אומרים: הטעם שכתב את הנכסים לאביו, אינו כדי ליפות את כוחו למכור בחייו,

אלא לאברוחינהו לנכסי מבריה קא אתי

[כדי שבניו של הנותן לא יירשו אותו] אם אכן יש לנותן בנים או בנות שעתידים ליירש אותו.

הכא נמי

באב הכותב נכסיו לבנו, אם יש לאב עוד בנים, יש לומר: לא נתן לו את נכסיו בחייו כדי ליפות את כוחו למכור בחיי הנותן, אלא

לאברוחינהו לנכסי מאחיה

[מאחיו של המקבל]

אתי.

אם כן, אין חילוק בין אב שכתב לבנו את נכסיו, ושייר לו אכילת פירות כל ימי חייו, לבין בעל שאוכל פירות בנכסי מלוג של אשתו כל ימי חייו, ואמאי לא מועילה מתנת האשה לרב שמואל בנה!?

כשחרב בית שני גלתה סנהדרין ממקום למקום ואחד מן המקומות שהיתה שם סנהדרין אושא הוא [ראש השנה לא ב].

אלא מאי "אינה דומה למשנתנו"

דקאמר שמואל

משום

שלענין בעל בנכסי אשתו איכא

"תקנת אושא".

דאמר רבי יוסי בר חנינא: באושא התקינו: האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה, ומתה, הבעל מוציא מיד הלקוחות.

ואף על פי שבחייה אין הבעל אוכל אלא פירות, וקנין פירות שאינו כקנין הגוף, אינו יכול למנוע את בעל הקרקע למכור אותה, מכל מקום תיקנו חכמים שיהא כח שעבודו של הבעל, כאילו הוא קנה את הקרקע מאשתו בשעת נישואיהם, ונמצא שאם אחר כך מכרה האשה לאדם אחר, הרי הבעל מוציא ממנו, כמו בכל קרקע שמכרה בעליה בזה אחר זה לשני בני אדם שהראשון מוציאה מן השני.

אמר רב אידי בר אבין: אף אנן נמי תנינא,

יש להוכיח מן הברייתא כדברי רבי יוסי בר חנינא, שאין האשה יכולה למכור נכסי מלוג שלה, כדי שיזכה בהם הלוקח לאחר מיתה:

עדים שנמצאו "זוממין", הרי הם נענשים באותו עונש שהם זממו לעשות למי שעליו הם העידו, אם העידו לחייבו מיתה - הורגים אותם, ואם חייבו מלקות - הרי הם לוקים, ואם העידו עליו עדות שמפסידה אותו ממון, עליהם לשלם לו כפי שזממו להפסיד לו, שנאמר [דברים יט יט]: "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו".

עדים שאמרו:

מעידים אנו באיש פלוני שגירש את אשתו ונתן,

כבר שילם לה את

כת ובתה.