Bava Kama 87b — o Talmud em português

אמר ליה

רב לרבי אלעזר:

לא זכתה התורה לאב אלא "שבח נעורים"

[כסף קידושיה]

בלבד,

אבל דמי חבלתה לעצמה הן ולא לאביה.

קא סלקא דעתין, קסבר רב אפילו שבת שלה הוא ולא של אביה.

איתיביה

[הקשה] ממשנתינו:

החובל בעבד עברי, חייב בכולן, חוץ מן השבת בזמן שהוא

[העבד]

שלו,

שאם חבל בעבד עברי שלו אינו משלם לו שבת, הואיל ומעשה ידיו לרבו, אם כן בתו נמי יהיה השבת של אביה, הואיל ומעשה ידיה לאביה!?

אמר אביי

: לא אמר רב חבלתה לעצמה, אלא לענין "נזק" - מה שנפחתה מכספה על ידי החבלה, אבל

מודה רב ב"שבת"

שהוא לאביה, כיון

דמעשה ידיה עד שעת בגרות דאבוה הוי.

איתיביה

מברייתא:

החובל בבנו

ה

גדול

-

יתן

[ישלם]

לו מיד.

חבל

בבנו

ה

קטן,

לא יתן לו מיד, שהרי אינו יודע לשמור, והרי הוא כמשליך את המעות לאבוד, אלא

יעשה

לו סגולה

[אוצר ] עד שיגדל, ולקמן מפרש מאי "סגולה".

החובל בבתו קטנה פטור, ולא עוד, אלא

אפילו

אחרים שחבלו בה, חייבין ליתן לאביה.

וקשיא לרב דאמר: חבלתה לעצמה!? ומשנינן:

הכי נמי,

לא מיירי ב"נזק" אלא

ב"שבת"

, הואיל ומעשה ידיה שלו, ושבת במקום מלאכה ומעשה ידים הוא בא, על כן החובל בבתו הקטנה פטור משבת, ואחרים שחבלו בה נותנין שבת לאביה, אבל "נזק"

\- שלה הוא ולא של אביה.

עתה שבה הגמרא לדון בדברי הברייתא שהוזכרה לעיל:

ובבנו גדול יתן לו מיד!?

וכי חייב הוא לשלם לו על חבלתו!?

ורמינהו

[יש להקשות סתירה] מברייתא אחרת:

החובל בבניו ובבנותיו של אחרים,

אם

גדולים

הם

יתן להם מיד

; אם

קטנים

הם

יעשה להם סגולה.

החובל

בבניו ובבנותיו שלו

-

פטור,

ואילו הברייתא הראשונה סוברת שחייב הוא לשלם, וקשיין אהדדי!?

אמרי

[תירצו] בני הישיבה:

לא קשיא! כאן

[הא דקתני פטור]

כשסמוכים

בניו ובנותיו

על שלחנו

ומתפרנסים ממנו.

כאן

[הא דקתני חייב]

כשאין

בניו ובנותיו

סמוכין על שלחנו.

אם סמוכים הם על שולחנו, פטור האב מלשלם להם שבת, היות והוא מפרנסם, אבל אם אינם סמוכים על שולחנו ואינו מפרנסם, חייב הוא לשלם להם את חבלותיו.

ופרכינן:

במאי אוקימתא ל

ברייתא

קמייתא: בשאין סמוכין על שלחנו. אי הכי, אימא סיפא

דההיא ברייתא:

החובל בבתו הקטנה פטור, ולא עוד אלא אחרים שחבלו בה חייבין ליתן לאביה.

והרי אמרינן לעיל, אליבא דרב, שהברייתא מדברת על תשלום "שבת", והשתא תיקשי: אי בשאין סמוכין על שלחנו, ומתפרנסים הם ממעשה ידיהם, אם כן,

לדידה בעי למיתב לה

[לשלם לה] את ה"שבת"

ד

הא

בעיא מזוני

, ו"שבת" עומד במקום "מעשה ידים".

ו

אין לומר: רשאי האב לומר לבתו, עשי מלאכה ותני לי את שכרך, ואינני נותן לך מזונות אלא צאי והתפרנסי מן הצדקה, וכן כאן - יטול האב את שבתה, והיא תתפרנס מן הצדקה.

בגיטין יב ב נחלקו אמוראים האם יכול הרב לומר לעבדו הכנעני: "עשה עמי מלאכה ואינני זן אותך".

כך אין לומר, דהא

אפילו למאן דאמר: יכול הרב לומר לעבד: "עשה עמי

מלאכה

ואיני זנך"

[זן אותך], הרי

הני מילי בעבד כנעני דאמר ליה

הרב לעבדו:

עביד עבידתא כולי יומא ולאורתא זיל סחר ואכול

[עבוד עבודתך כל היום ובערב חזור על הפתחים כדי שיהיה לך מה לאכול.]

אבל עבד עברי דכתיב

ביה [דברים טו טז]:

"כי טוב לו עמך",

ודרשינן [קידושין כ א]:

"עמך

-

במאכל, "עמך" במשתה,

שלא תהא אתה אוכל פת נקיה - והוא אוכל פת קיבר, אתה שותה יין ישן - והוא שותה יין חדש, אתה ישן על גבי מוכין - והוא ישן על גבי קרקע, מכאן אמרו: כל הקונה עבד עברי - כקונה אדון לעצמו.

הרי פשיטא שהרב

לא

יכול לומר לו: "עשה עמי מלאכה ואינני זן אותך".

ו

כל שכן

לענין

בתו

שאינו יכול לומר לה: "תני לי את מעשה ידיך ולכי התפרנסי מן הצדקה".

אם כן, איך יתכן שברייתא קמייתא האומרת: בת קטנה שחבלו בה אחרים נותן את השבת לאביה, מדברת באופן שאין הבת סמוכה על שולחן אביה, הרי ה"שבת" היא כמעשה ידים, והרי הוא כאומר לה: "תני לי את מעשה ידיך ולכי התפרנסי מן הצדקה"!?

ומשנינן:

כדאמר רבא בריה דרב עולא

לענין מעשה ידיה, דאמרינן בכתובות מג א דמעשה ידיה לאביה אפילו כשאינו נותן לה מזונות, ופרכינן: הא אין אדם יכול לומר לעבדו העברי: "עשה עמי ואיני זנך", כל שכן בתו!? ומשני לה רבא בריה דרב עולא:

לא נצרכה אלא להעדפה,

שאם מעשה ידיה עודפים על מזונותיה, הרי מותר מעשה ידיה לאביה.

הכי נמי

לענין שבת,

לא נצרכה

למימר שבת לאביה,

אלא ל

ענין

העדפה

, שאם דמי שבתה יתירים על מזונותיה, הרי המותר לאביה.

ופרכינן:

במאי אוקימתא ל

ברייתא

בתרייתא

דקתני: החובל בבניו ובבנותיו שלו פטור,

בסמוכין על שלחנו.

אם כן, אמאי קתני רישא דההיא ברייתא: החובל בבניו ובבנותיו של אחרים,

גדולים

-

יתן להם מיד, קטנים

-

יעשה להם סגולה.

ו

אמאי,

הא כיון דסמוכים הם על שלחן אביהם,

לאביהם בעי למיתבי,

שהרי אם חבל בהם אביהם, פטור הוא משבת, היות שסמוכים הם על שולחנו, אם כן גם כאשר חבלו בהם אחרים יש לתת לאביהם את דמי השבת!?

אמרי

[תירצו] בני הישיבה: כאשר חבלו בהם אחרים אין דמי השבת לאביהם, אף על פי שהאב פטור מלשלם שבת לבניו, משום ד

כי קא קפיד

האב

במידי דקא חסר

[בדבר שהוא חסר ממון], לפיכך אין מוציאים ממנו ממון, אם הוא חבל בהם.

אבל

במידי דאתא מעלמא,

בשבת שבא מאחרים שחבלו בהם,

לא קפיד

האב, אם יקחו הבנים את השבת לעצמם, לפיכך, לא תיקנו חכמים שיהיה השבת של האב.

ופרכינן:

והא מציאה

ד

לא חסר האב ממונא, ו

מעלמא

[ממקום אחר]

ק

א

אתי להו,

ואף על פי כן תיקנו חכמים שמציאת בנים הסמוכים על שולחן אביהם - לאביהם, היות

וקא קפיד

אם לא יתנו לו את מציאתם!?

אמרי

[תירצו] בני הישיבה: אין להשוות מציאה הבאה להם בלא צער, לדמי שבת הבאים על ידי חבלה וצער הגוף;

רווחא דק

א

אתי להו מעלמא ולית להו צערא דגופייהו בגווה

[ברווח ממון זה],

קפיד

האב,

אבל חבלה, דאית להו צערא דגופייהו, ו

גם

מעלמא ק

א

אתי להו

-

לא קפיד

, ולא תיקנו לו חכמים.

לפיכך, החובל בבניו - פטור, כיון דקא חסר ממונא; אחרים שחבלו בהם - נותנים לבנים ולא לאב, כיון דאית להו צערא דגופא, אף על גב דקאתי מעלמא; מציאת הבנים של אביהם כיון דלית להו צערא דגופא. וכל זה - בבנים הסמוכים על שולחן אביהם.

אבל בבנים שאינם סמוכים על שולחן אביהם, אפילו אם חבל האב בהם חייב לשלם, כל שכן אם חבלו בהם אחרים, וכן מציאתם לעצמם.

ותמהינן:

והא התם

[בבריתא קמייתא],

דאית לה צערא דגופא ומעלמא

הוא ד

קאתי לה, ו

האב זוכה בחבלת בתו, הואיל ד

קא קפיד!?

דהא

קתני: ולא עוד, אלא

אפילו

אחרים שחבלו בה חייבין ליתן לאביה,

ואמאי, הא אמרת: במידי דאתי מעלמא ואית ליה צערא דגופא לא קפיד!?

אמרי

[תירצו] בני הישיבה: שאני

התם דגברא קפדנא

[איש קפדן]

הוא, דהא אין סמוכין על שלחנו,

ואדם כזה -

אפילו במידי דאתי להו מעלמא קפיד.

אבל

הכא

[ברייתא בתרייתא]

דלאו גברא קפדנא הוא, דהא סמוכין על שלחנו,

אמרינן:

כי קא קפיד, במידי דקחסר ליה

ממונא, אף על פי שמצטערים הם בגופם,

במידי דאתי להו מעלמא

ואית להו צערא דגופא -

לא קפיד.

שנינו בברייתא לעיל: החובל בבנו קטן יעשה לו סגולה.

ומפרשינן:

מאי "סגולה"?

רב חסדא אמר: ספר תורה

ללמוד בו, והרי פירות [הלימוד] והקרן קיים.

רבה בר רב הונא אמר: דיקלא

[עץ דקל]

דאכיל מיניה

תמרי

והקרן קיים, אבל לא יתן את המעות ב"עיסקא" שמא יארע בהם דבר תקלה ויאבד.

עתה שבה הגמרא לדברי רב שאמר: לא זכתה תורה לאב אלא "שבח נעורים" בלבד.

וכן אמר ריש לקיש

כדעת רב:

לא זכתה תורה לאב אלא "שבח נעורים" בלבד.

ורבי יוחנן

חלק ו

אמר: אפילו

תשלומי

פציעה

זיכתה תורה לאב.

ומתמהינן:

פציעה סלקא דעתך

שהאב זוכה בהן!?

הא

אפילו רבי אלעזר

דבעי מיניה מרב [לעיל]

לא ק

א

מיבעיא ליה

[לא הסתפק]

אלא

ב

חבלה.