Bava Kama 69b — o Talmud em português

הלוקח יין מבין הכותים

וצריך הוא להפריש מהם תרומות ומעשרות, ואין לו פנאי להפריש אלא לקרוא שם בלבד, הרי הוא

אומר

:

שני לוגין

[מתוך מאה לוגי היין]

שאני עתיד להפריש

אותם לבסוף,

הרי הן תרומה

מעכשיו! שכן הוא שיעור תרומה של עין בינונית, אחד מחמישים.

ו

עשרה

לוגין [מתוך מאה הלוגין] שאני עתיד להפריש, הרי הן

מעשר ראשון!

ו

תשעה

לוגין מתוך תשעים לוג הטבל שנותרו ביין, הרי הן

מעשר שני!

ומיחל

[מחלל] את המעשר שני על מעות שיש לו בבית! לפי שמעשר שני עצמו אסור באכילה מחוץ לירושלים, אלא יש לחללו על מעות, והמעות נכנסים תחתיו בקדושת מעשר שני.

ו

אחר שעשה כן, הרי הוא

שותה מיד

את היין, אף קודם שהפריש את התרומה והמעשר, ועדיין הם נמצאים בתוך היין! לפי שיוברר הדבר למפרע, שאותם לוגים שלבסוף יפריש, מעיקרא חלה עליהם קדושת תרומה ומעשר, וכל שאר היין נחשב לחולין מתוקנים.

דברי רבי מאיר

.

רבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון אוסרין

, ומשום שהם סוברים "אין ברירה"!

הרי למדנו שלשיטת רבי יהודה "אין ברירה", ואי אפשר שיאמר גבי לקט "כל שילקטו", שהרי דין זה תלוי בברירה; ובהכרח עלינו להפך ולומר, שרבי דוסא אמר: "כל שילקטו", ואילו רבי יהודה אמר: "כל שלקטו".

אמרי

בני הישיבה להקשות:

סוף סוף אמאי קא אפכת ליה למתניתא

[וכי למה הפכת את הברייתא],

משום דקשיא דרבי יהודה אדרבי יהודה

בענין ברירה.

השתא נמי קשיא דרבי יוחנן אדרבי יוחנן

בענין ברירה!

ד

הרי

אמרת לרבי יוחנן

:

לא תימא

שהצנועין ורבי דוסא - "

כל הנלקט

" אמרו,

אלא אימא

שהצנועין ורבי דוסא - "

כל המתלקט

" הוא שאמרו,

אלמא

הרי בהכרח ד

אית ליה

לרבי יוחנן

ברירה

, שהרי הלכה כתנא דצנועין כמבואר לעיל.

והא רבי יוחנן

עצמו

לית ליה ברירה!?

דאמר רב אסי אמר רבי יוחנן

:

האחין שחלקו

את ירושת אביהם, אין אנו אומרים: "הברר" על ידי חלוקתם שכך היא חלוקת ירושתם מתחילה, שזה "ירש" את זה, וזה "ירש" את זה, אלא אומרים אנו: שמא חלקו של זה בא לזה בכולו או בחלקו, ונמצא ש"

לקוחות

"

הן

זה מזה,

ו

לפיכך

מחזירין זה לזה

את חלקם

ביובל

, כדין כל לוקח שדה שהיא חוזרת ביובל.

אלא

משום קושיא זו, חוזרת בה הגמרא, מכל מה שאמרה עד עתה, דהיינו:

א.

לעולם

צנועין אמרו "

כל הנלקט

", ולא כאשר ביקשנו לתקן בדבריהם שהם אמרו "כל המתלקט"; ומשום שהרי לדעת רבי יוחנן הלכה שאין ברירה, ומאידך הרי הלכה כצנועין -

ואכן נמצא שלתנא דצנועין אפשר לחלל דבר שאינו ברשותו.

ב. ולעולם לא תיפוך בברייתא רבי יהודה לרבי דוסא, ורבי דוסא נמי "כל הנלקט" אמר; ומשום שהרי "צנועין ורבי דוסא אמרו דבר אחד", ואם צנועין בהכרח שלא אמרו "כל המתלקט", אף רבי דוסא כן.

ו

דקשיא לך:

א. והרי נמצא שרבי יוחנן בדין "אינו ברשותו" אינו כדעת התנא דצנועין הסוברים לא כן - לא תיקשי, כי:

רבי יוחנן סתמא אחרינא אשכח

[סתם משנה אחרת מצא] שאי אפשר להקדיש דבר שאינו ברשותו, וכמשנה זו הוא סובר, וכדמפרש ואזיל. ב. ודקשיא לך נמי: אם אין אנו מהפכים את הברייתא, אם כן תיקשי דרבי יהודה אדרבי יהודה; זו לא תיקשי, כי טעמו של רבי יהודה האוסר ב"שני לוגין" אינו משום שהוא סובר: "אין ברירה", אלא משום שהוא חושש שמא ייבקע הנוד קודם שיפריש, ונמצא שלמפרע לא חלה התרומה, שהרי התרומה חלה על הלוגין שהוא יפריש.

וסתם המשנה שמצא רבי יוחנן שאי אפשר להקדיש דבר שאינו ברשותו, הוא הא

דתנן

במשנתנו:

אין הגונב אחר הגנב משלם תשלומי כפל

.

והרי

אמאי!?

בשלמא לגנב ראשון לא משלם

, משום דכתיב: "

וגונב מבית האיש

", ודרשינן: "

ולא מבית הגנב

".

אלא לבעלים נשלם

הגנב השני - כפל!?

אלא לאו שמע מינה

: הן כלפי הגנב והן כלפי הבעלים, אין זה נקרא "וגונב מבית האיש"; כי:

זה

הגנב -

לפי שאינו שלו, וזה

הבעלים -

לפי שאינו ברשותו

.

ואף לענין הקדש, שאמרה תורה: "ואיש כי יקדיש את ביתו", אין נקרא "ביתו" אלא מה שהוא שלו וברשותו. ומקשינן:

ומאי חזית

רבי יוחנן -

דאזיל בתר ההיא סתמא, ליעביד כי האי סתמא דצנועין

[למה סובר רבי יוחנן כסתם משנתנו ולא כ"סתם משנה" דצנועין]!?

ומשנינן:

משום דמסייע ליה

קרא -

שנאמר

: "

ואיש כי יקדיש את ביתו קודש לה

'",

מה ביתו ברשותו

אף כל ברשותו

.

אמר אביי

:

אי לאו דאמר

[אם לא שאמר]

רבי יוחנן: צנועין ורבי דוסא אמרו דבר אחד, הוה אמינא

[כי אז הייתי אני אומר]:

צנועין

אכן

אית להו דרבי דוסא

[תנא דצנועין מודה לרבי דוסא],

ו

אילו

רבי דוסא לית ליה דצנועין

[רבי דוסא אינו מודה לתנא דצנועין]!

ומפרש:

צנועין אית להו דרבי דוסא

, שהרי

ומה בגנב עבדו רבנן תקנתא

[עשו חכמים תקנה] להצילם מאיסור במה שהם לוקחים שלא כדין, ואף שבמזיד נוטלים הם את שאינו שלהם,

עניים

שבטעות ובשוגג הם עושים -

צריכא למימר

שעושים להם תקנה להצילם מן האיסור.

אבל

רבי דוסא

יש לומר ד

לית ליה דצנועין

, כי

עניים

העושים בשוגג -

הוא דעבדו להו רבנן תקנתא, אבל גנב

שבמזיד הוא עושה -

לא עבדו ליה רבנן תקנתא

.

אמר רבא

:

אי

לאו

דאמר רבי יוחנן: צנועין ורבי דוסא אמרו דבר אחד, הוה אמינא

ש"צנועין" אינם מודים לרבי דוסא, שהוא סובר: אדם עושה חלות על דבר שאינו ברשותו שהרי מפקירו לאחר שנלקט, אבל בדעת הצנועין יש לומר, שאף לשיטתם אין אדם עושה חלות על דבר שאינו ברשותו, ואף שלדעתם אפשר לעשות חילול על דבר שאינו ברשותו; כי הייתי אומר:

מאן תנא

"

צנועין

"

רבי מאיר היא

, ולשיטתו, חילול מעשר שני וכרם רבעי דין אחר לו, שאדם מחלל דבר שאינו ברשותו!

שהרי וכי

לאו אמר רבי מאיר

: "

מעשר

שני

ממון גבוה הוא

",

ואפילו הכי לענין פדייה

וחילול,

אוקמיה רחמנא ברשותיה

[העמידה התורה את המעשר שני ברשותו] -

ד

הרי

כתיב

: "

ואם גאל יגאל איש ממעשרו

חמישיתו יוסף עליו

",

קרייה רחמנא

[קראתהו התורה למעשר שהוא ממון גבוה]: "

מעשרו

" של הבעלים

ו

לכך

מוסיף

הוא

חומש

בשעה שבא לחלל אותו, כלומר: נתנה לו התורה דין בעלים לענין תוספת חומש, כי כאשר החילול נעשה שלא על ידי בעלים אין הוא מוסיף חומש, ואילו הבעלים מוסיפים חומש. ו

כרם רבעי נמי, גמר

בגזירה שוה "

קדש קדש

"

ממעשר

שני לענין חילול ותוספת חומש.

שהרי

כתיב הכא

בכרם רבעי [ויקרא יט כד]: "ובשנה הרביעית יהיה כל פריו

קדש הילולים

",

וכתיב גבי מעשר

שני [ויקרא כז ל]: "

וכל מעשר הארץ מזרע הארץ מפרי העץ לה

'

הוא קדש

לה'. ואם גאל יגאל איש ממעשרו חמישיתו יוסף עליו".

ולמדנו:

מה

"

קדש

"

דכתיב גבי מעשר, אף על גב דממון גבוה הוא, לעניין פדייה אוקמיה רחמנא ברשותיה

.

אף האי

"

קדש

"

נמי דכתיב גבי כרם רבעי, אף על גב דלאו ממון דידיה הוא

אלא ממון גבוה הוא,

לענין אחוליה

[חילול]

אוקמיה רחמנא ברשותיה

-

וכיון שכן יכולים הבעלים לחלל אף שהמעשר אינו ברשותם אלא ברשות הגנב,

דהא כי איתיה ברשותיה, נמי הא לאו דידיה הוא

אלא שהעמידתו התורה ברשותו

והא מצי מחיל

[מחלל],

משום הכי מצי מחיל

ואף על גב שביד גנב הוא.

אבל גבי לקט

, [כלומר: החיטים הנושרים עם הלקט],

כיון דממונא דידיה

הוא, לכן יש לומר שמודים "צנועין":

כי איתיה ברשותיה הוא דמצי מפקר ליה

[כשהדבר ברשותו יכול הוא להפקיר], אבל

כי ליתיה ברשותיה, לא מצי מפקר ליה

, שאין אדם עושה חלות על דבר שאינו ברשותו.

וכל זה הוא דוקא, אם לא שאמר רבי יוחנן: "צנועין ורבי דוסא אמרו דבר אחד", אבל כיון שאמר רבי יוחנן כן, אם כן מבואר שלדעת התנא דצנועין אפשר לעשות אף כרבי דוסא, ומוכח מזה שסובר רבי יוחנן בטעמם של צנועים, שהוא משום שאין צריך לדעתם שיהיה ברשותו לכל חלות, ולאו דוקא לענין חילול מעשר שני.

אמר רבינא: אי לאו דאמר רבי יוחנן

: "

צנועין ורבי דוסא אמרו דבר אחד

",

הוה אמינא

: