Bava Kama 68b — o Talmud em português

דאמר רבי אלעזר

:

תדע

[הרי לך ראיה]

שסתם גניבה יאוש בעלים הוא, שהרי אמרה תורה: טבח ומכר משלם תשלומי ארבעה וחמשה

, הרי שחייבה התורה ארבעה וחמשה על מכירה,

ו

הרי

דלמא לא אייאש

[שמא לא התייאש], והאיך חייבה תורה כל גנב!?

אלא לאו משום דאמרינן: סתם גניבה יאוש בעלים היא

.

הרי שסובר רבי אלעזר אף הוא, שלא חייבה התורה קודם אלא לאחר יאוש.

ומקשינן על רבי אלעזר:

ודילמא אף על גב דלא אייאש

חייבה התורה, ומנין לרבי אלעזר להוכיח מזה שסתם גניבה יאוש בעלים היא!?

אמרי

בני הישיבה לפרש את דעתו של רבי אלעזר:

לא סלקא דעתך

שיתחייב לפני יאוש על מכירה שלא הועילה כלום, כי מכירה

דומיא דטביחא

חייבה התורה!

מה טביחה דאהנו מעשיו

[הועילו מעשיו] שהרי אף את הבשר קנה הגנב ב"שינוי מעשה",

אף מכירה

לא חייבה תורה אלא בכגון

דאהנו מעשיו

.

ואי

תאמר שחייבה התורה על מכירה אף כשהיתה

לפני יאוש

, הרי

מאי אהנו

מעשיו, והרי המכירה אינה קיימת, וכאילו לא מכר!?

תו מקשינן לרבי אלעזר:

ודלמא

לא חייבה תורה אלא בכגון

דשמעיניה דאייאש

[שמענו אותו שהתייאש] קודם המכירה, ומנין להוכיח מזה ש"סתם גניבה יאוש בעלים"!?

אמרי

בני הישיבה לפרש את דעתו של רבי אלעזר:

לא סלקא דעתך

, שלא חייבה תורה אלא בכגון ששמענו על יאוש הבעלים, ומשום:

דמכירה

דומיא דטביחה

חייבה התורה, ו

מה טביחה

חייבה התורה גם כשטבח

לאלתר

[סמוך מיד לגניבתו] ואף קודם שהמתין ליאוש הבעלים,

אף מכירה

חייבה התורה גם כשמכר

לאלתר

מבלי להמתין ליאוש בעלים.

אמר

תמה

ליה רבי יוחנן

לרבי אלעזר, הסובר: לא חייבה תורה אלא על מכירה שהועילה:

גניבה בנפש

שאמרה תורה [דברים כד ז]: "כי ימצא איש גונב נפש מאחיו מבני ישראל, והתעמר בו ומכרו, ומת הגנב ההוא"

-:

תוכיח

,

שאין

שם

יאוש בעלים

[שהרי אין אדם מתייאש על עצמו] שיועיל לעשות את המכירה למכירה קיימת,

ו

מכל מקום

חייב

הגנב אם מכרו!

מכלל

, למדנו מקושייתו של רבי יוחנן

דסבר רבי יוחנן

, מכירת בהמה גנובה

לפני יאוש חייב

עליה ארבעה וחמשה אף שלא הועילה מכירתו.

הסוגיא הבאה היא סוגיא שלישית הדנה בדין יאוש אם הוא קונה.

ל

אחר יאוש מאי

היא דעתו של רבי יוחנן? האם לדעתו יאוש קונה או לא?

רבי יוחנן אמר: חייב

ומפרש לה ואזיל.

וריש לקיש אמר: פטור

.

רבי יוחנן אמר חייב

, כי סבר:

חיוביה

על מכירה, הוא

בין לפני יאוש

וכמו שנתבאר לעיל שנחלק רבי יוחנן על רבי אלעזר המחייב רק לאחר יאוש, ו

בין לאחר יאוש

ומשום שיאוש אינו קונה.

ריש לקיש אמר, פטור

, כי סבר:

חיוביה לפני יאוש הוא, אבל לאחר יאוש, קנה

הגנב את הגניבה,

ושלו הוא טובח, ושלו הוא מוכר

.

איתיביה רבי יוחנן לריש לקיש

הסובר יאוש קונה מהא דתנן [לקמן עד ב]:

גנב

בהמה

והקדיש

אותה הגנב [באופן שחל הקדשו, כדמפרש ואזיל],

ואחר כך טבח

הגנב את הבהמה, הרי זה

משלם תשלומי כפל

לבעלים, שהרי גנבה קודם ההקדש,

ואינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה

לבעלים שהרי את של ההקדש טבח, ואף להקדש אינו משלם ארבעה וחמשה.

והרי

אימת

[אימתי] הקדישה הגנב:

אילימא לפני יאוש

הקדישה הגנב,

מי קדוש

על ידי הקדשו של הגנב!?

והרי "

ואיש כי יקדיש את ביתו קדש

"

אמר רחמנא, מה

"

ביתו

"

שלו, אף כל

שהוא

שלו

יכול להקדישו, אבל אין הגנב מקדיש דבר שאינו שלו.

אלא פשיטא

שהמשנה עוסקת בכגון שהקדישה הגנב

לאחר יאוש

, שאפילו אם יאוש אינו קונה, חל ההקדש או משום "שינוי השם" שמעיקרא חולין והשתא הקדש, או משום "שינוי רשות" שנשתנתה מרשות הדיוט לרשות גבוה.

ואם כן מוכח שיאוש אינו קונה [ורק משום שינוי השם או שינוי רשות חל ההקדש], שהרי:

וטעמא דהקדיש

וטבח ומכר אחר ההקדש

הוא דאינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה

, ומשום

דכי קא טבח, דהקדש קא טבח

ולא של הנגנב.

אבל

אם

לא הקדיש

הגנב את הבהמה, כי אז אם

טבח

הרי הוא

משלם תשלומי ארבעה וחמשה

לנגנב, ואף שכבר נתייאשו הבעלים.

ואי סלקא דעתך: יאוש קונה, אמאי משלם

ארבעה וחמשה כשטבח לאחר יאוש!? והרי

שלו הוא טובח, שלו הוא מוכר

.

הרי מוכח ממשנה זו שיאוש אינו קונה, ותיקשי לריש לקיש!?

אמר ליה

ריש לקיש לרבי יוחנן:

לעולם יאוש קונה, ומשנה זו עוסקת לפני יאוש ולכן חייב הגנב על הטביחה אם לא ההקדש; ודקשיא לך: אם כן האיך הגנב יכול להקדישו, אימא לך:

הכא במאי עסקינן

:

כגון שהקדישוהו בעלים ביד גנב

קודם שנתייאשו, וחל ההקדש מכח הבעלים, ולכן פטור הגנב כשטבחו אחר ההקדש מתשלומי ארבעה וחמשה.

ומקשינן על פירושו של ריש לקיש:

ומי קדוש

על ידי הבעלים כשאין הגניבה ברשותו, אלא ביד גנב!?

והאמר רבי יוחנן

:

גזל ולא נתייאשו הבעלים: שניהן

הגזלן והבעלים -

אינן יכולין להקדיש

,

זה

הגזלן -

לפי שאינו שלו, וזה

הבעלים -

לפי שאינו ברשותו!?

ואם כן אי אפשר לפרש את המשנה באופן שהקדישוהו בעלים ביד גנב, וכפי שפירשה ריש לקיש!?

אמרי

בני הישיבה לפרש את דעתו של ריש לקיש:

הוא

ריש לקיש -

דאמר כ

תנא ד"

צנועין

", הסובר: בעלים מקדישים ועושים שאר חלות על דבר שנגזל או נגנב מידם, ואף שאין הגניבה ברשותם.

דתנן

:

כרם רבעי - שהוא טעון חילול כדי לאוכלו - היו מציינין אותו בשביעית ברגבי אדמה, כדי לרמז שאפשר ליהנות מן הפירות רק לאחר חילול, כמו אדמה שיש אפשרות ליהנות ממנה; וכל זה בשביעית שהפירות הפקר הם, וכל הבא ליטול יבוא ויטול; אבל בשאר שני שבוע לא היו מציינים אותם, שאם משום הגנבים שלא יאכלו בלי חילול, אין לחוש לזה, ש"הלעיטהו לרשע וימות" - ואילו

הצנועין

[אנשים חסידים] היו

מניחין את המעות

לחילול כרם הרבעי,

ו

היו

אומרים: כל הנלקט

[שכבר נלקט]

מזה

על ידי הגנבים,

יהא מחולל על המעות האלו

, כדי שלא להכשיל את הגנבים.

הרי מוכח שלדעת תנא זה אפשר לחלל פירות שאינם ברשותו של המחלל, אלא ביד הגנבים, והוא הדין שיכולים הבעלים להקדישם; וסובר ריש לקיש כתנא זה.

תו מקשינן על פירושו של ריש לקיש, שפירש את המשנה - "גנב ואחר כך הקדיש משלם תשלומי כפל" - שהיא עוסקת בכגון שהקדישוהו בעלים ביד גנב:

הרי אין גנב משלם כפל אלא כשבשעת העמדה בדין היתה הגניבה בידו, וכמו שנאמר: "אם המצא תמצא בידו הגניבה משור עד חמור עד שה חיים שנים ישלם", אבל אם החזיר הגנב את הגניבה לבעלים קודם שעמד בדין ושוב אינה בידו, כי אז אין בית דין מחייבים אותו כפל על הגניבה -

והרי

כאן שהקדישוה הבעלים ביד הגנב, הרי זה כאילו

חזרה קרן לבעלים

, ואין הגנב משלם אפילו כפל, ואילו במשנה שנינו, שכשהקדישוה בעלים, אינו פטור אלא מארבעה וחמשה, אבל כפל הרי הוא חייב, ואם כדבריך שהקדישוהו בעלים, למה הוא חייב!?

ומשנינן: משנה זו עוסקת

כש

כבר

עמד

הגנב

בדין

על הגניבה - קודם שהקדישוהו בעלים - וכבר חייבוהו בית הדין את הכפל, ושוב אינו נפטר מן הכפל אף אם היה מחזיר את הקרן לבעלים.

ומקשינן:

היכי דמי

, איך היה פסק הדין קודם שהקדישוה הבעלים!?

אי דאמרי

בית דין לגנב: "

צא תן לו

את הכפל", כך הרי אי אפשר לומר, כי:

אם כן

מאי איריא: הקדיש

[אחר שעמד הגנב בדין] ואחר כך טבח, שהוא פטור מתשלומי ארבעה וחמשה, והרי

אפילו לא הקדיש, נמי לא ליחייביה

לגנב בארבעה וחמשה, כיון שפסקו בית דין לגנב "צא תן לו"?

ד

הרי

אמר רבא

:

א. אמרו בית דין לגנב: "

צא תן לו

", והלך הגנב ו

טבח ומכר

, הרי הוא

פטור

.

מאי טעמא?

כיון דפסקוה

בית דין

למילתיה

[פסקו בית הדין את דינו באופן סופי],

וטבח ומכר, הוה ליה גזלן

שטבח ומכר [שהרי נודעה גניבתו, ובאלמות הוא מחזיק בה],

ו

הרי

גזלן אינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה

.