Versão em texto deste daf: original e tradução
Bava Kama 67b — o Talmud em português
Bava Kama 67b do Talmud Babilônico: tsurat ha-daf com Rashi e Tossafot, tradução e notas. Leia online, de graça.
Texto original — Bava Kama 67b
אף
"
גזול
"
דלית ליה תקנתא;
וללמד:
אין הגזול כשר לקרבן
לא שנא לפני יאוש, ולא שנא אחר יאוש
.
הרי שיאוש אינו קונה, שאם היה קונה, לא היה נפסל.
רבא אמר
:
מהכא
יש ללמוד שאין יאוש קונה, שהרי מיעטה תורה: "
קרבנו
"
ולא הגזול
, והיינו כגון שגזל בהמה והקדישה לקרבן.
והרי
אימת
מיעטה התורה:
אילימא לפני יאוש
, הרי
פשיטא
שהוא פסול, כי אינו שלו כדי להקדישו, ו
למה לי קרא
לפוסלו!?
אלא לאו
, מיעוט התורה הוא בכגון שגזל בהמה והקדישה
לאחר יאוש
, כי אז חל ההקדש משום "שינוי השם" או "שינוי רשות" שלאחר יאוש.
ושמע מינה: יאוש
לחוד
לא קני
, כי אם היה היאוש קונה, שוב אין מקום לפוסלו, כיון שבשעת ההקדש כבר היה שלו.
ומסיק רבא:
שמע מינה
שיאוש אינו קונה בגזילה.
ותמהינן: והרי ראיה זו כבר הביא אביי לרבה לעיל סו ב,
והא רבא
עצמו
הוא דאמר
שם לדחות את הראיה, ומשום שהפסוק אינו בא למעט את הגוזל בהמה והקדישה, אלא כגון
דגזל קרבן דחבריה
, וללמדנו שאין הקרבן עולה לרצון לבעלים!?
ומיישבת הגמרא קושיא זו בשני אופנים:
איבעית אימא: הדר ביה
[חזר בו] רבא.
ואיבעית אימא: חד מינייהו
[אחת משתי שמועות אלו]
רב פפא
שהיה תלמידו של רבא הוא ש
אמרה
, אלא שטעה השומע, והיה סבור שמשמו של רבו היה אומר כן; ושוב לא תיקשי דרבא אדרבא.
שנינו במשנה:
ומדת תשלומי ארבעה וחמשה
אינה נוהגת אלא בשור ושה בלבד, שנאמר: "כי יגנוב איש שור או שה, וטבחו או מכרו, ארבעה בקר ישלם תחת השור וארבע צאן תחת השה":
ומקשינן:
ואמאי
אינו משלם ארבעה וחמשה אלא על שור ושה בלבד!?
נילף
גזירה שוה "
שור שור
"
משבת
, שנאמר בה [דברים ה יד]: "ויום השביעי שבת לה' אלהיך לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך ושורך וחמורך וכל בהמתך" -
ונאמר:
מה להלן
גבי שבת -
חיה ועוף כיוצא בהן
דשור וחמור,
אף כאן
[כל בהמה]
חיה ועוף כיוצא בהן
דשור ושה!?
אמר
תירץ
רבא
:
כי
אמר קרא
: "
שור ושה
" "
שור ושה
"
שני פעמים
, ["שור או שה ... תחת השור ... תחת השה"], כדי ללמד:
שור ושה
-
אין
, אכן חייבים עליהם ארבעה וחמשה, אבל
מידי אחרינא לא
חייבים עליו ארבעה וחמשה, אף אם טבחו או מכרו.
אמרי
בני הישיבה להקשות:
הי
"שור ושה"
מייתר!?
אילימא
"
שור ושה
"
דסיפא
דקרא הוא ד
מייתר, דניכתוב רחמנא
: "
כי יגנוב איש שור או שה וטבחו או מכרו, חמשה בקר ישלם תחתיו, וארבע צאן תחתיו
" [ולא: "תחת השור ... תחת השה"] -
כך הרי אי אפשר לומר, כי:
אי כתב רחמנא הכי, הוה אמינא: בעי שלומי תשעה לכל אחד ואחד
[כי אז הייתי אומר: הטובח או מוכר שור או שה משלם תשעה, חמשה בקר וארבע צאן].
וכי תימא
אכן "שור ושה" דסיפא מיותר, ומשום שאינו צריך ללמד שלא ישלם תשעה, ד
הא כתיב
"
תחתיו
" "
תחתיו
" שני פעמים, ו
חד
"
תחתיו
"
מייתר
ללמד שלא ישלם תשעה.
אין הדבר כן, כי
ההוא
"תחתיו" דמייתר
מיבעי ליה לדרשה אחרינא
, כדמפרש ואזיל, ואם כן אין "שור ושה" דסיפא מיותר, משום שהוא בא ללמד שלא ישלם תשעה.
דתניא: יכול גנב שור שוה מנה, ישלם תחתיו
חמשה שורים
נגידין
[כחושים וקרובים למות] וייפטר!? לפיכך
תלמוד לומר
: "
תחתיו
" "
תחתיו
" שני פעמים.
אלא
תאמר: "
שור ושה
"
דרישא
דקרא הוא ד
מייתר, דנכתוב רחמנא
: "
כי יגנוב איש
וטבחו או מכרו, חמשה בקר ישלם תחת השור וארבע צאן תחת השה
", ולא לכתוב "כי יגנוב איש שור או שה", והיתור בא ללמד: שור ושה אכן חייבים עליו ארבעה וחמשה, אבל לא שאר בהמות.
אף כך אי אפשר לומר, כי:
אי כתב רחמנא הכי, הוה אמינא: עד דגניב תרי וטבח להו
[אינו חייב עד שיגנוב שור ושה ויטבחם], ולכך אמרה תורה: "כי יגנוב איש שור או שה".
ואם כן איזה "שור ושה" מיותר ללמדנו: שור ושה אין, מידי אחרינא לא!?
ומשנינן: אכן "שור ושה" דרישא מיותר, ודקשיא לך: והרי צריך ללמדנו שהחיוב הוא אף בלא שיגנוב שנים ויטבחם, הרי "
וטבחו
"
כתיב
, דמשמע: טביחה
לחד
בלבד, ואינו צריך לשחוט שנים כדי להתחייב.
ו
אכתי מקשינן: הרי "שור ושה" דרישא אינו מיותר, שאם לא היה הכתוב אומרו,
אימא
אינו חייב על מכירה
עד דגניב
ל
תרוייהו ומזבין להו
[עד שיגנוב שנים וימכרם]!?
ומשנינן: והרי "
ומכרו
"
כתיב
, דמשמע: מכירה
לחד
בלבד.
ו
אכתי מקשינן:
אימא
: לכך אמר הכתוב "שור ושה" ברישא, שאם לא כן:
הוה אמינא
שאינו חייב
עד דגניב תרי: וטבח חד, ומזבין חד
[אינו חייב עד שיגנוב שנים, ויטבח את האחד וימכור את השני], ולכך אמרה תורה: כי יגנוב איש "שור או שה"!?
ומשנינן: "
או מכרו
"
כתיב
, ו"או" משמע לחלק.
ואכתי הוה אמינא
אם לא שאמר הכתוב "כי יגנוב איש שור או שה" ברישא -
עד דגניב
ל
תרוייהו וטבח חד ומשייר חד, או מזבין חד ומשייר חד
[אינו חייב אלא בגניבת שנים, ומתחייב בטביחת האחד או במכירתו, ואילו בשני לא עשה ולא כלום].
ולכך אמר הכתוב "שור או שה" ברישא ללמד לא כן, ואם כן הרי אינו מיותר, ואכתי תיקשי: נילף "שור שור" משבת!?
אלא
מפרשת הגמרא את היתור המלמד שלא נלמד "שור שור" משבת לחייב ארבעה וחמשה בכל הבהמות חיות ועופות:
"
שור
"
דסיפא, ו
"
שה
"
דרישא
, הוא ד
מייתר, דנכתוב רחמנא
: "
כי יגנוב איש שור וטבחו או מכרו, חמשה בקר ישלם תחתיו וארבע צאן תחת השה
" -
ואילו "
שור
"
דסיפא ו
"
שה
"
דרישא למה לי!?
הרי
שמע מינה
מיתור שני אלו:
שור ושה אין
, אכן חייבים עליו ארבעה וחמשה, אבל
מידי אחרינא לא
חייבים עליו, ואין לומדים "שור שור" משבת!
שנינו במשנה:
אין הגונב אחר הגנב משלם תשלומי כפל
:
הסוגיא הבאה היא סוגיא שניה בדין יאוש.
אמר רב
:
לא שנו
במשנתנו, שאין הגונב אחר הגנב משלם תשלומי כפל כלל, ואף לא לגנב ראשון -
אלא
כשגנב השני
לפני יאוש
של הבעלים הראשונים,
אבל
אם גנב השני
לאחר יאוש
של הבעלים הראשונים, כי אז כבר
קנאו גנב ראשון
ביאוש,
וגנב שני
שגנב ממנו
משלם תשלומי כפל לגנב ראשון
.
אמר רב ששת
:
אמינא כי ניים ושכיב רב אמר להא שמעתתא
[סבור אני שדברי רב אלו נאמרו בעת היותו מנמנם ושוכב] כי יש להוכיח שיאוש אינו קונה!
ד
הרי
תניא
:
אמר רבי עקיבא
:
מפני מה אמרה תורה: טבח ומכר משלם תשלומי ארבעה וחמשה, מפני שנשתרש
[הכה שרשים]
בחטא
, שעד הטביחה היתה הבהמה קיימת והיתה של בעליה, ורק ברשותם לא היתה, ואילו משטבחה יצאה לגמרי מיד בעליה, כי אף הבשר שעדיין קיים הוא אחר הטביחה קנה הגנב ב"שינוי מעשה" של הטביחה; וכן כשמכרה הוציאה מיד בעליה, שהלוקח קנה אותה ב"שינוי רשות".
והרי
אימת
, באיזה אופן אמרה תורה שהמוכר את הגניבה חייב, עד שאומר רבי עקיבא שנשתרש בחטא על ידה -