Bava Kama 61b — o Talmud em português

ומאן דאמר: אמת המים,

סובר שדוקא אמת המים מפסיקה

אבל מקום שמי גשמים שוללין שם, לא

מפסיק בין השדות. משום

דהנהו באגני דארעא מקרו.

הם נחשבים לכלי קיבול של השדה, ואין הם דבר נפרד ממנה כדי שיפסיקו ויחלקו את השדה לשתים.

מתניתין:

המדליק בתוך שלו

,

עד כמה תעבור הדליקה

ויהא חייב?

רבי אלעזר בן עזריה אומר: רואין אותו

את הדליקה

כאילו הוא באמצע בית כור

באמצע שדה שזורעים בו שלשים סאה [והוא שטח של מאתיים שבעים וארבע על מאתיים שבעים וארבע אמות] ואם הדליקה היא באמצע שדה כזאת, הרי שיש לכל צד מסביב חצי מהשיעור הזה, ואם עברה הדליקה את המרחק הזה, פטור.

רבי אליעזר אומר

: השיעור הוא

שש עשרה אמות

לכל צד של הדליקה,

כדרך רשות הרבים

ומעבר לכך, פטור.

רבי עקיבא אומר: חמשים אמה

לכל צד.

רבי שמעון אומר

: נאמר "

שלם ישלם המבעיר את הבערה

" משמע ש

הכל לפי הדליקה

. ובגמרא תתבאר דעת רבי שמעון.

גמרא:

הגמרא סברה שרבי שמעון נתכוין לומר שתמיד ישלם בין אם הדליקה הגיעה קרוב בין אם הגיעה רחוק.

והוינן בה:

ו

כי

לית לית לרבי שמעון שיעורא בדליקה

שאינו חייב על הדליקה אלא עד מרחק מסוים?

והתנן

במסכת בבא בתרא:

לא יעמיד אדם תנור בתוך הבית

בתוך ביתו

אלא אם כן יש על גבו גובה ארבע אמות

שיש רווח של ארבע אמות מפי התנור עד התקרה, כדי שלא תאחז האש בתקרה ותתפשט לעבר בתי העיר. ורשאים אנשי העיר למנוע אותו מלסכן את בתיהם.

היה מעמידו

את התנור

בעליה

אינו רשאי

עד שיהא תחתיו

תחת התנור

מעזיבה

טיח של

שלשה טפחים

, כדי שלא תידלק התקרה שתחת התנור. [מלבד הארבע אמות שצריך להשאיר מעל התנור].

ובכירה,

שהיא קטנה מהתנור ואין מבעירין בתוכה אש גדולה כמו בתנור, די במעזיבה של

טפח

מתחת לכירה.

ואם הזיק,

שלמרות כל ההרחקות שעשה יצאה האש והזיקה לאחרים,

משלם מה שהזיק

.

רבי שמעון אומר: לא נאמרו

כל ה

שיעורים הללו אלא שאם הזיק

לאחר שהרחיק כדין יהא

פטור מלשלם

את הנזק.

הרי שרבי שמעון סובר שיש גבול עד היכן מחייבים את בעל הדליקה על נזקי הדליקה, ואילו במשנתנו הוא סובר שתמיד מחייבים אותו על הנזק של הדליקה!?

ומשנינן:

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה

: לא זו כוונת רבי שמעון שתמיד נחייב אותו, אלא "הכל לפי הדליקה". היינו

הכל לפי גובה הדליקה,

שאם הדליקה גדולה וגבוהה הרי היא מתפשטת למרחוק, ואז אפילו עברה את השיעורים שנאמרו במשנה הרי הוא חייב.

אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כרבי שמעון

.

וכן אמר רב נחמן אמר שמואל: הלכה כרבי שמעון

.

מתניתין:

המדליק את הגדיש והיו בו כלים

שהיו טמונים בגדיש

ודלקו,

ונשרפו גם הכלים.

רבי יהודה אומר: משלם

אף על

מה שבתוכו,

גם על הכלים הטמונים בתוכו הוא חייב לשלם. שרבי יהודה אינו סובר שיש פטור על "טמון" באש.

וחכמים אומרים: אינו משלם אלא

על ה

גדיש

בלבד, בין אם הוא

של חטין,

או אם הוא

של שעורין,

ולא על הכלים הטמונים בתוך הגדיש. כי חכמים סוברים שהתורה לא חייבה בנזקי אש אלא על מה שהוא גלוי בלבד, ולא על מה שהוא "טמון".

היה גדי כפות לו

קשור לגדיש, שלא היה יכול לברוח,

ועבד סמוך לו

לגדיש, ולא היה קשור, ויכול היה לברוח,

ונשרף עמו,

שניהם נשרפו עם הגדיש,

חייב

לשלם רק על הגדיש והגדי, אבל על העבד הוא פטור כיון שהיה יכול לברוח.

היה ה

עבד כפות לו

לגדיש ולא היה יכול לברוח,

וגדי סמוך לו,

והיה יכול לברוח

פטור

על הכל, שהואיל והוא חייב מיתה על העבד, לכן הוא פטור מתשלום, דאמרינן "קם ליה בדרבה מיניה".

ומודים חכמים לרבי יהודה: במדליק את הבירה

[מגדל גדול] של חבירו,

שהוא משלם

על כל מה שבתוכה,

ואין כאן פטור של "טמון", משום

שכן דרך בני אדם להניח בבתים

את כל חפציהם. ועל דבר שדרכו להיות טמון אין פטור של "טמון".

גמרא:

אמר רב כהנא: מחלוקת

רבי יהודה וחכמים במשנתנו, היא דווקא

במדליק בתוך שלו, והלכה

האש

ואכלה בתוך בתוך של חבירו

.

דרבי יהודה מחייב אנזקי

"

טמון

"

באש

.

ורבן פטרי

ב"טמון".

אבל במדליק בתוך של חבירו, דברי הכל: משלם

על

כל מה שבתוכו

, שבתוך של חבירו אין לו רשות להדליק והרי הוא כמאבד בידים שאין על זה פטור של "טמון".

אמר ליה רבא

לרב כהנא:

אי הכי אדתני סיפא

דמתניתין "

מודים חכמים לרבי יהודה במדליק את הבירה שמשלם כל מה שבתוכה, שכן דרך בני אדם להניח בבתים

".

והרי מדליק את הבירה מדובר שהוא מדליק בתוך של חבירו, ובכל זאת אומרת המשנה שהטעם שהוא חייב שם על "טמון" משום שהדרך להטמין בבירה, ואם כדבריך, שבכל מדליק בתוך של חבירו אין פטור של "טמון" למה היתה צריכה המשנה לחלק בין גדיש לבירה?

לפלוג וליתני בדידה.

הלא אף בגדיש עצמו שאין הדרך להטמין שם היתה יכולה המשנה לחלק ולומר:

במה דברים אמורים

שחכמים פוטרים על הכלים שהיו טמונים בגדיש,

במדליק בתוך שלו, והלכה ואכלה בתוך של חבירו. אבל מדליק בתוך של חבירו, דברי הכל משלם כל מה שבתוכו.

וכל שכן בבירה, שהדרך להטמין שם, חייבים על "טמון"!

ומתרצינן:

אלא אמר רבא: בתרתי פליגי

רבי יהודה וחכמים:

פליגי, במדליק בתוך שלו והלכה ואכלה בתוך של חבירו

.

דרבי יהודה מחייב א

"

טמון

"

באש.

שהוא אינו סובר כלל שיש פטור על "טמון" באש, ולכן הוא מחייב בין על דברים שהדרך להטמין אותם בין על דברים שאין הדרך להטמין אותם.

ורבנן סברי: לא מחייב

על "טמון" באש. ואפילו על דברים שדרכן להטמין, פטור. שגזירת הכתוב הוא לפטור "טמון" באש ואין הבדל אם הדרך להטמין או לא.

ופליגי נמי במדליק בשל חבירו

:

דרבי יהודה סבר: משלם כל מה שבתוכו, ואפילו

היה טמון בגדיש

ארנקי

שאין הדרך להטמינו שם, חייב עליו.

ורבנן סברי: כלים שדרכן להטמין בגדיש, כגון מוריגין

כלי הדישה

וכלי בקר, הוא דמשלם

עליהם. אבל

כלים שאין דרכן להטמין בגדיש

כגון ארנקי,

לא משלם

.

ובאופן הזה, של מדליק בשל חבירו, אף רבנן מודים שלא נאמר בו הפטור של "טמון", כי הפרשה של נזקי אש - שנאמר שם "או הקמה", שממנו לומדת הגמרא לעיל [ס א] את הפטור של "טמון" - מדברת רק במדליק בתוך שלו, כמו שנאמר "כי תצא אש" שמשמע שהדליק בשלו ויצאה האש לשל חבירו.

אלא שבכל זאת סוברים רבנן שמסברא אין לחייב את האדם על דבר טמון שאין הדרך להטמינו, כי לא היה לו להעלות על דעתו שהדבר טמון שם, ולכן הם מחייבים במדליק בשל חבירו רק על דבר שדרכו להטמין.

ונמצא, שלדעת רבנן, כדי להתחייב בטמון צריך שני תנאים א. שהדליק בתוך של חבירו. ב. שיהא דרכן להטמין.

ולכן כאשר המשנה רוצה לומר שחכמים מודים לרבי יהודה ומחייבים בטמון, היא נוקטת את האופן של מדליק את הבירה שיש בו גם את התנאי של מדליק בשל חבירו וגם את התנאי שדרכו להטמין.

תנו רבנן: המדליק את הגדיש והיו בו כלים

טמונים,

ודלקו

:

רבי יהודה אומר: משלם

על

כל מה שהיה בתוכו

.

וחכמים אומרים: אינו משלם אלא על גדיש של חטין או

על

גדיש של שעורין

בלבד, ולא על הכלים הטמונים בתוכו.

ורואין

את

מקום

ה

כלים

הטמונים בגדיש

כאילו

אותו מקום

הוא מלא תבואה,

ומשלם לפי ערך התבואה שהיתה יכולה ליכנס באותו מקום.