Bava Kama 60b — o Talmud em português

אמר רב יהודה אמר רב

:

לעולם יכנס אדם

לעיר

ב"כי טוב",

כשהשמש עדיין זורחת [מלשון "וירא אלהים את האור כי טוב"], ולא ימתין עד שיחשיך הלילה.

ויצא

מהעיר

ב"כי טוב"

כשהשמש כבר מאירה, כדי לינצל מהמזיקים והלסטים.

שנאמר

"

ואתם תצאו איש מפתח ביתו עד בקר

".

תנו רבנן: דבר בעיר

-

כנס רגליך.

הישאר בביתך,

שנאמר

"

ואתם לא תצאו

איש מפתח ביתו עד בקר

".

ואומר

[ישעיה כו כ] "

לך עמי בא בחדריך וסגור דלתיך בעדך,

חבי כמעט רגע, עד יעבור זעם".

ואומר

[דברים לב כה] "

מחוץ תשכל חרב

[של מלאך המות]

ומחדרים אימה

". משמע שבחדרים רק אימת מות של מלאך המות, ולא כמו בחוץ, שמלאך המות גלוי בחרבו, ולכן עדיף להישאר בבית.

והוינן בה:

מאי

"

ואומר

"? למה צריכה הברייתא להביא משלשה מקראות להוכיח שבשעת הדבר עדיף לשהות בבית, ולא מספיק הפסוק הראשון?

ומשנינן:

וכי תימא,

אילו רק מהפסוק הראשון של "ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר", הייתי אומר,

הני מילי,

שכל זה נאמר, רק

בליליא,

כמו שנאמר "עד בקר"

אבל ביממא, לא.

אין חשש לצאת מהבית.

תא שמע,

לכן מביאה הברייתא את הפסוק "

לך עמי בא בחדריך וסגור דלתיך

", שמשמע אפילו ביום ישאר בבית בשעת הדבר.

וכי תימא,

ומהפסוק הזה בלבד הייתי אומר,

הני מילי

שישאר בבית [

היכא

]

דליכא אימה מגואי,

כשבתוך הבית לא שולט הדבר.

אבל

היכא דאיכא אימה מגואי,

כשגם בבית שולט הדבר,

כי נפיק, יתיב ביני אינשי בצוותא בעלמא,

לצאת מהבית ולשהות בחברת אנשים,

טפי מעלי,

עדיף מאשר לשהות לבד בבית.

תא שמע

לכן מביאה הברייתא את הפסוק "

מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה

". שמשמע,

אף על גב דמחדרים אימה,

בכל זאת,

מחוץ תשכל חרב!

שבחוץ גרוע יותר, מפני שחרבו של מלאך המות גלויה שם.

רבא, בעידן רתחא,

בשעת הדבר

הוי סכר כוי,

היה סוגר את החלונות.

דכתיב

[ירמיה ט כ] "

כי עלה מות בחלונינו

", משמע שהמות מגיע דרך החלון.

תנו רבנן: רעב בעיר, פזר רגליך,

צא מהעיר,

שנאמר

"

ויהי רעב בארץ, וירד אברם מצרימה לגור שם

".

ואומר

במלכים [ב ז ד], בזמן הרעב הגדול שהיה בימי אלישע, "וישבו ארבעה אנשים מצורעים מחוץ לעיר, ויאמרו איש אל רעהו: מה אנחנו יושבים פה עד מתנו?

אם אמרנו נבא העיר, והרעב בעיר ומתנו שם.

ואם ישבנו פה, ומתנו. ועתה, לכו ונפלה אל מחנה ארם ונבקש שם אכל".

הרי שצריך לעזוב את העיר בזמן הרעב ולילך למקום אחר לבקש אכל.

והוינן בה:

מאי

"

ואומר

"? למה הברייתא מביאה פסוק נוסף ולא הסתפקה בפסוק הראשון?

ומשנינן:

וכי תימא,

אילו רק מהפסוק של אברהם אבינו, הייתי אומר,

הני מילי

שצריך לעזוב מקומו בזמן הרעב, רק

היכא דליכא ספק נפשות,

שבמקום שהוא הולך שם אין סכנת נפשות, כמו אברהם אבינו שירד למצרים.

אבל היכא דאיכא ספק נפשות

במקום האחר

לא

ילך לשם,

תא שמע,

לכן הביאה הברייתא את הפסוק השני, שמשמע ממנו שילך אפילו למקום סכנה. שנאמר "

לכו ונפלה אל מחנה ארם, אם יחיונו

[ישאירו אותנו בחיים]

נחיה,

ואם ימיתנו, ומתנו". הרי שהלכו לשם אף על פי שהיה בכך סכנת נפשות שמא יהרגו אותם שם.

תנו רבנן: דבר בעיר, אל יהלך אדם באמצע הדרך, מפני שמלאך המות מהלך

אז

באמצע הדרכים, דכיון דיהיבא ליה רשותא,

שניתנה לו הרשות להרוג,

מסגי להדיא,

הוא מהלך בגלוי, באמצע הדרך.

ובזמן שיש

שלום בעיר, אל יהלך בצדי דרכים, דכיון דלית ליה רשותא

למלאך המות להרוג,

מחבי חבויי, ומסגי.

הוא מתחבא בצדי הדרכים.

תנו רבנן: דבר בעיר, אל יכנס אדם, יחיד לבית הכנסת

מפני

שמלאך המות מפקיד שם

את

כליו

.

והני מילי,

זה רק

היכא דלא קרו ביה דרדקי,

בבית כנסת כזה שלא לומדים שם תינוקות של בית רבן,

ולא מצלו ביה עשרה,

ולא מתפללים שם עשרה אנשים. אבל בבית כנסת שלומדים שם תינוקות של בית רבן, ומתפללים שם עשרה, אין חשש ליכנס שם יחידי בזמן הדבר.

תנו רבנן: כלבים בוכים,

סימן ש

מלאך המות בא לעיר

.

כלבים משחקים,

סימן ש

אליהו הנביא בא לעיר

.

והני מילי, דלית בהו נקבה

עם הכלבים. אבל אם יש נקבה בין הכלבים, הם משחקים בגלל הנקבה, ואין בזה סימן לאליהו הנביא.

יתיב רב אמי ורב אסי קמיה דרב יצחק נפח א

.

מר,

אחד מהם

אמר

לרבי יצחק נפחא:

לימא מר שמעתתא!

יגיד מר דבר הלכה.

ומר,

חבירו

אמר

לרבי יצחק נפחא:

לימא מר אגדתא!

יגיד מר דבר אגדה.

פתח

רבי יצחק נפחא וביקש

למימר אגדתא, ולא שביק מר,

אחד מהם לא נתן לו.

פתח

רבי יצחק נפחא

למימר שמעתתא, ולא שביק מר.

השני לא נתן לו.

אמר להם

רבי יצחק נפחא:

אמשול לכם משל, למה הדבר דומה: לאדם שיש לו שתי נשים, אחת ילדה

צעירה

ואחת זקינה

. ה

ילדה מלקטת

תולשת

לו

את שערותיו ה

לבנות

כדי שיראה צעיר. וה

זקינה מלקטת לו

את שערותיו ה

שחורות

כדי שיראה זקן.

נמצא קרח מכאן ומכאן!

אף כאן, נמצא, שאינני יכול לומר כלל דבר תורה, לא שמעתתא ולא אגדתא.

אמר להן

רבי יצחק נפחא:

אי הכי, אימא לכו מלתא דשויא לתרוייכו.

אומר לכם דבר שיש בו גם הלכה וגם אגדה ושניכם תהיו מרוצים:

נאמר "

כי תצא אש ומצאה קוצים

".

וקשה, שהרי "כי

תצא

" משמע שהאש יצאה

מעצמה

, ואילו מהמשך הפסוק "

שלם ישלם המבעיר את הבערה

" משמע שהאדם הוא שהבעיר את האש ולא יצאה מעצמה?

אלא,

אמר הקדוש ברוך הוא: עלי לשלם את

הבערה שהבערתי!

למרות שאנו גרמנו בעונותינו את האש, הבטיח הקדוש ברוך הוא לשלם כאילו הוא הבעיר את הבערה.

אני הצתי אש בציון, שנאמר

[איכה ד יא] "

ויצת אש בציון ותאכל יסודותיה

".

ואני עתיד לבנותה באש, שנאמר

[זכריה ב ט] "

ואני אהיה לה חומת אש סביב ולכבוד אהיה בתוכה

".

זהו דבר האגדה.

וגם

שמעתתא

אומר לכם בענין הזה:

פתח הכתוב בנזקי ממונו,

שמשמע מתחילת הכתוב שהאש יצאה מעצמה מתוך רשות שלו ושרפה בשל חבירו, והרי זה רק כאילו ממונו הזיק ולא הוא עצמו בידים. וסיים הכתוב בנזקי גופו שקראו "מבעיר", כאילו הבעיר בידים את של חבירו.

לומר לך: אשו משום חציו!

למרות שהוא לא הבעיר את הגדיש בידים, חייבה אותו התורה על כך שהדליק אש בתוך רשותו, והאש יצאה והזיקה, כאילו זרק חץ רחוק, והחץ הזיק שם, שהדבר נחשב כאילו הוא עצמו הזיק בידים, כך גם על האש הוא חייב כמזיק בידים.

[והנפקא מינה מכך אם "אשו משום חציו" או "משום ממונו", מבוארת בגמרא לעיל [כג א], שאם הזיקה האש לאדם אחר, הרי בעל האש חייב לשלם לו "ארבעה דברים" כדין אדם המזיק, ואילו היה רק "אשו משום ממונו" היה פטור מ"ארבעה דברים" כדין ממונו המזיק].

נאמר בספר שמואל [ב כג טו] "

ויתאוה דוד, ויאמר: מי ישקני מים מבור בית לחם אשר בשער? ויבקעו שלשת הגבורים

[עשו להם דרך]

במחנה פלשתים, וישאבו מים מבור בית לחם אשר בשער.

וישאו, ויבאו אל דוד. ולא אבה לשתותם, ויסך אותם לה'. ויאמר: חלילה לי ה' מעשתי זאת, הדם האנשים ההולכים בנפשותם, ולא אבה לשתותם".

והוינן בה:

מאי קא מיבעיא ליה

מה ביקש דוד לשאול מהסנהדרין?

והיינו, שהגמרא סוברת כי מה שאמר דוד "מי ישקני מים מבור בית לחם אשר בשער", הכוונה היא מי ילך אל הסנהדרין [זקני השער] לשאול דבר הלכה.

אמר רבא

: "

טמון באש

"

קמיבעיא ליה!

שבא לפניו מעשה שאנשיו שרפו גדיש של אדם מישראל, ובתוך הגדיש היו טמונים כלים. וביקש דוד לשאול מהסנהדרין אם חייבים לשלם על הכלים הטמונים או לא:

אי

הלכה

כרבי יהודה,

שמחייב על "טמון באש".

אי

הלכה

כרבנן

שפוטרים על "טמון באש"?

ופשטו ליה

הסנהדרין

מאי דפשטו ליה,

הם השיבו לו מה ההלכה ב"טמון".

רב הונא אמר: גדישים דשעורים בישראל הוו.

היו שם גדישים של שעורים שהיו שייכים לאנשים מישראל,

דהוו מטמרי פלשתים בהו,

שהתחבאו בתוכם פלשתים [רב הונא מסתמך על הנאמר בדברי הימים [א יא יג] - בסיפור אותו מעשה - "ותהי חלקת השדה מלאה שעורים"].

וקא מיבעיא ליה

דוד, שלח לשאול את הסנהדרין:

מהו להציל עצמו בממון חבירו?

האם מותר לשרוף את הגדישים הללו כדי להינצל מהפלשתים, למרות שגוזלים בכך את בעלי הגדישים?

שלחו ליה

הסנהדרין:

אסור

לאדם

להציל עצמו בממון חבירו!

אבל אתה, מלך

, [

ומלך

]

פורץ

גדר של שדה השייך לאחרים, כדי

לעשות לו דרך

בתוך השדה שיוכל לעבור בה, הוא ואנשיו,

ואין מוחין בידו!

ולכן מותר לך לשרוף את הגדישים הללו.

ורבנן ואיתימא רבה בר מרי אמרו: גדישים דשעורין דישראל הוו, וגדישין דעדשים דפלשתים

הוו, היו שם גדישים של שעורים של ישראל וגדישים של עדשים של פלשתים.

וקא מיבעיא להו

לדוד:

מהו ליטול גדישין של שעורין דישראל,

כדי

ליתן לפני בהמתו

של דוד,

על מנת לשלם

לאותם ישראלים לאחר מכן

גדישין של עדשים דפלשתים

. והשאלה היא האם מותר לגזול על מנת לשלם?

שלחו ליה

סנהדרין: נאמר ביחזקאל [לג טו] "

חבול ישיב רשע גזילה ישלם

". משמע ש

אף על פי שגזילה

הוא

משלם

בסוף, בכל זאת

רשע הוא,

שאסור לגזול אפילו על מנת לשלם.

אבל אתה מלך אתה, ומלך פורץ

גדר

לעשות לו דרך, ואין מוחין בידו!

ולפיכך מותר לך ליטול על מנת לשלם.

והוינן בה:

בשלמא למאן דאמר

שהנידון היה

לאחלופי,

אם מותר להחליף ללא רשות הבעלים את השעורים שלו בעדשים של אחר,

היינו דכתיב חד קרא

בשמואל [שם] "

ותהי שם חלקת השדה מלאה עדשים

".

וכתיב חד קרא

בדברי הימים [שם] בסיפור אותו מעשה "

ותהי חלקת השדה מלאה שעורים

". כי זו היתה השאלה, אם מותר להחליף את השעורים בעדשים.

אלא למאן דאמר

שהשאלה היתה האם מותר

למקלי,

לשרוף את גדיש השעורים שהתחבאו שם פלשתים,

מאי איבעיא להו להני תרי קראי?

מדוע פעם נאמר שזה היה גדיש שעורים, ופעם נאמר שהיה גדיש עדשים?

ומתרצינן:

אמר לך

אותו מאן דאמר:

דהוו נמי גדישים דעדשים,

נוסף על הגדיש של השעורים,

דהוו מיטמרו בהו פלשתים,

שגם שם התחבאו פלשתים, והשאלה היתה על שניהם, ולכן מופיע סיפור המעשה בשתי צורות.

והוינן בה:

בשלמא למאן דאמר

שהשאלה היתה

למקלי,

אם מותר לשרוף את הגדיש שהתחבאו שם פלשתים,

היינו דכתיב

בשמואל [שם] "

ויתיצב בתוך החלקה ויצילה

", שדוד לא נתן לשרוף את הגדיש כי הסנהדרין השיבו לו שאסור להציל עצמו בממון חבירו [ולא רצה להשתמש בהיתר שנתנו לו בגלל שהוא מלך, כדלהלן].

אלא למאן דאמר

שהשאלה היתה

לאחלופי,

אם מותר ליטול שעורים של ישראל על מנת לשלם לו עדשים,

מאי

"

ויצילה

"? מה שייך כאן הצלה?

ומשנינן:

דלא שבק להו לאחלופי.

שלא נתן להם דוד להחליף וליטול את השעורים ללא רשות הבעלים על מנת לשלם להם עדשים.

והוינן בה:

בשלמא הני תרתי,

לפי שני האמוראים הללו של "למקלי" "ולאחלופי",

היינו דכתיב תרי קראי,

פעם אחת שעורים ופעם אחת עדשים, כפי שהתבאר לעיל.