Bava Kama 59b — o Talmud em português

ד

הוה סיים מסאני אוכמי.

שהיה נועל נעליים שחורות, כמנהג אבלים,

וקאי

עמד

בשוקא דנהרדעא

.

אשכחוהו דבי ריש גלותא

פגשו אותו אנשי ריש גלותא ו

ואמרו ליה: מאי שנא הני מסאני?

מדוע אתה נועל נעליים שחורות כמנהג אבלים?

אמר להו: דקא מאבילנא אירושלים,

משום שאני מתאבל על חורבן ירושלים!

אמרו ליה: את חשיבת,

וכי הנך חשוב כל כך

לאיתאבולי אירושלים?

סבור, יוהרא הוה.

אנשי ריש גלותא ראו זאת כמנהג גאוה מצידו של אליעזר זעירא.

אתיוה, וחבשוה,

חבשו אותו בבית הסוהר על כך.

אמר להו

אליעזר זעירא: הניחו לי כי

גברא רבה אנא!

אמרו ליה: מנא ידעינן

שהנך גברא רבה?

אמר להו: או אתון בעו מינאי מילתא,

או שאתם תשאלו אותי דבר הלכה

או אנא איבעי מינייכו מילתא.

או שאני אשאל אתכם, ועל ידי כך תוכלו להיווכח שאכן גברא רבה אני.

אמרו ליה

אנשי הריש גלותא:

בעי את,

שאל אתה!

אמר להו: האי מאן דקץ כופרא,

מי שקצץ מדקל של חבירו תמרים כשהם עדיין בוסר,

מאי משלם?

אמרו ליה: משלם דמי כופרא,

כמה שהם שוים עתה כשהם בוסר.

אמר להו:

והא הוו תמרי,

הרי עתידים היו לגדול ולהיות תמרים בשלים, שהם שוים יותר!?

אמרו ליה

: אכן

משלם דמי תמרי

כאילו הם בשלים.

אמר להו: והא לאו תמרי שקל מיניה!

הרי לא גזל לו תמרים בשלים אלא בוסר ולמה שישלם כאילו הם בשלים?

אמרו ליה: אימא לן את,

אמור לנו אתה מה הדין!

אמר להו: בששים.

מעריכים כמה נפחת ערכה של השדה שמסביב בגודל פי ששים משטח הדקל עקב קציצת התמרים ומשלם את ההפרש. ובצורה כזאת הוא משלם גם עבור התמרים כאילו הם בשלים, כי מי שקונה שדה שצומחים בה פירות, לוקח קצת בחשבון גם את השבח העתידי של הפירות, ומשלם עבורה לפי זה, ונמצא שגם השבח העתידי נכלל בהערכת הפחת.

אמרו ליה: מאן אמר כוותיך

מי פוסק כך?

אמר להו: הא שמואל חי ובית דינו קיים,

וניתן לברר אם אכן כך הדין.

שדרו קמיה דשמואל.

שלחו את השאלה לשמואל.

אמר להו: שפיר קאמר לכו,

שמעריכים את הנזק

בששים!

ושבקוהו

שיחררו אותו מבית הסהר.

שנינו במשנה:

רבי שמעון אומר: אכלה פירות גמורים

משלמת פירות גמורים, אם סאה סאה, אם סאתים סאתים.

והוינן בה:

מאי טעמא

דרבי שמעון שבפירות גמורים משלם לפי ערך הפירות עצמם, ולא ביחס לשדה?

ומשנינן: משום שהוא סובר, כי

הא דאמר רחמנא

"

ובער בשדה אחר

", שמזה אנו דורשים:

מלמד ששמין על גב השדה

ביחס לשדה אחר ולא את הפירות עצמם שנאכלו,

הני מילי,

זה רק אמור בפירות שאינם גמורים, שהם

מידי דצריך לשדה,

שצריכים לגדול עדיין בשדה, אבל

הני,

הפירות הגמורים

דלא צריכי לשדה, בעינייהו בעי שלומי,

משלם לפי שווי הפירות עצמם.

אמר רב הונא בר חייא אמר רבי ירמיה בר אבא: דן רב,

פסק הלכה למעשה,

כרבי מאיר

.

ופסק הלכתא,

לימד לתלמידים הלכה פסוקה לדורות שהלכה

כרבי שמעון

. ומבאר רבי ירמיה בר אבא:

דן רב כרבי מאיר: דתניא: כתב

הבעל

ל

לוקח

ראשון

שטר מכר על שדה אחת,

ולא חתמה לו

האשה ללוקח הראשון על המכירה, שלא הודתה במכר של בעלה. והיינו, שלא ויתרה על אותה קרקע מלגבות ממנה את כתובתה. ושוב כתב הבעל שטר מכר על שדה אחרת

ל

לוקח

שני, וחתמה לו

האשה שהיא מוותרת על הזכות לגבות ממנה כתובתה, ומת הבעל, ולא השאיר נכסים אחרים לגבות מהם את כתובתה.

הרי אשה זו

אבדה כתובתה!

שאינה יכולה לגבות אותה לא מן הראשון ולא מן השני. כי מהראשון אינה יכולה לגבות ואף שלא חתמה לו, היות והוא לקח ראשון, ובשעה שלקח עדיין נשארה השדה השניה בידי הבעל, ויכול הוא לומר לאשה: הנחתי לך מקום לגבות הימנו את כתובתך. ולכן אף שחזר הבעל ומכר גם את השדה השניה לאחר לא תגבי ממני, אלא מהשדה השניה שהיתה "בני חורין" בשעה שקניתי.

ואף מן השדה השניה היא אינה גובה, שהרי חתמה לו, וויתרה על שעבודה על אותה שדה,

דברי רבי מאיר

.

רבי יהודה אומר

: אף שמן הראשון לא תגבה, כיון שהניח לה מקום לגבות הימנו, מכל מקום, יכולה היא לגבות מן השני, על אף שחתמה לו על וויתורה, משום

שיכולה היא שתאמר: נחת רוח

בלבד

עשיתי לבעלי!

ולא נתכוונתי כלל לוותר על השדה כשעבוד לכתובתי. ולכן,

אתם, מה לכם

תביעה

עלי,

לקחת ממני שת השדה המשועבדת לי!?

ופסק

רב

הלכתא כרבי שמעון: כי הא דתנן

במשנתנו:

רבי שמעון אומר: אכלה פירות גמורין משלמת פירות גמורין, אם סאה סאה אם סאתים אם סאתים

.

מתניתין:

המגדיש,

העושה גדיש מתבואתו

בתוך שדה חבירו שלא ברשות

בעל השדה,

ואכלתן בהמתו של בעל השדה, פטור

בעל השדה מלשלם על התבואה, מאחר והגדיש שלא ברשות.

ואם הוזקה בהן

בהמתו של בעל השדה,

בעל הגדיש חייב

לשלם על הנזק.

ואם הגדיש

בשדה חבירו

ברשות

בעל השדה, ואכלה בהמתו של בעל השדה את התבואה,

בעל השדה חייב

לשלם לו על התבואה.

גמרא:

והוינן בה:

לימא תנן

במשנתנו

דלא כרבי!

דאי כרבי, האמר

רבי שאין בעל הבית חייב על הנזקים שגרמה בהמתו לפירותיו של אדם אחר שהכניס אותם לרשותו, ואפילו ברשות,

עד שיקבל עליו בעל הבית

בפירוש

לשמור

על הפירות. אבל נתינת רשות לבד אין משמעותה קבלת שמירה, אלא הרי זה כאילו אמר לו: היכנס ושמור בעצמך על הפירות שלך, ולפיכך הוא אינו חייב על נזקי בהמתו בהם.

ואילו במשנתנו מבואר, שדי בנתינת רשות של בעל השדה בלבד בכדי לחייב אותו על כך שאכלה בהמתו מהגדיש של חבירו.

ומתרצינן:

אמר רב פפא: הכא בנטר בי דרי

[בשומר הגרנות],

עסקינן.

המשנה מדברת בבקעה, שכל בעלי השדות שבה עושים את גדישיהם במקום אחד, זה לצד זה, וממנים שם שומר, והשומר הזה נתן לו רשות לעשות שם גדישו. ובזה אפילו רבי מודה שהשומר הוא שחייב על הנזקים שנגרמו לתבואה.

דכיון דאמר ליה

השומר:

עייל וגדוש!

שנתן לו רשות להגדיש שם, "

עייל ואנטר לך" הוא.

כאילו אמר לו השומר: עשה כאן גדישך, ואני אשמור עליו!

ולכן חייב השומר על הנזקים. אבל נתינת רשות סתם של בעל הבית, אינה מחייבת אותו בשמירה.

מתניתין:

השולח את הבערה ביד חרש שוטה וקטן,

והלכו והדליקו בשל אחרים,

פטור

השולח

בדיני אדם,

שאין בית דין מחייבים אותו לשלם על מה שנשרף,

וחייב בדיני שמים

.

שלח

את הבערה

ביד

אדם

פקח, הפקח חייב

לשלם את הנזק.

אחד הביא את האור

האש,

ואחד הביא את העצים

אחר כך, והדליק אותם באש, והאש התפשטה והזיקה,

המביא את העצים חייב,

כי לולי העצים שהוא הביא לא היתה האש מתפשטת ומזיקה.

אחד הביא את העצים

תחילה,

ואחד הביא

לאחר מכן

את האור,

והדליק את העצים,

המביא את האור חייב,

שהרי הוא עשה את הדליקה.

בא אחר וליבה,

נפח או נשף באש והעלה את השלהבת,

המלבה חייב,

והשנים הראשונים שהביאו את האור ואת העצים פטורים.

ליבתה הרוח

את האש

כולן פטורין

.

גמרא:

אמר ריש לקיש משמיה דחזקיה: לא שנו

במשנה שהשולח את הבערה ביד חרש שוטה וקטן פטור בדיני אדם, אלא כ

שמסר לו

המשלח

גחלת, וליבה

אותה החרש עד שנעשתה שלהבת, ויצאה והזיקה.

אבל

אם

מסר לו שלהבת, חייב

המשלח.

מאי טעמא?

משום ש

מעשיו

של המשלח, שמסר לו שלהבת, שהיא מזומנת להזיק,

קא גרמו לו

לדליקה.

ורבי יוחנן אמר: אפילו מסר לו שלהבת

נמי

פטור

המשלח.

מאי טעמא?

משום ש

צבתא

[מלשון צבת]

דחרש גרמה

לו.

אחיזתו של החרש בשלהבת, שנטלה והוליכה לגדיש, היא גרמה את הדליקה.

ולא מחייב

המשלח

עד שימסור לו

לחרש

גווזא

קוצים,