Bava Kama 57a — o Talmud em português

איתיביה רב יוסף לרבה

: מהא דתניא:

החזירה,

המוצא את האבידה,

למקום שיראנה

בעליה,

אינו חייב

עוד

לטפל בה

.

נגנבה או אבדה

האבידה,

חייב באחריותה.

דהיינו, מוצא האבידה, אם נגנבה ממנו האבידה שמצא או שנאבדה ממנו, הרי הוא חייב לשלם את דמיה לבעל האבידה.

ומוכיח רב יוסף:

מאי

"

נגנבה או אבדה

"?

לאו,

האם אין כוונת הברייתא לומר, ש

נגנבה מביתו, ואבדה מביתו

של המוצא, טרם שהחזירה למקום שיראנה הבעלים.

שהרי לאחר שהחזירה למקום שרואים אותה הבעלים, נאמר בברייתא שהוא פטור מלטפל בה.

הרי ששומר אבידה, דינו כשומר שכר, החייב בגניבה ואבידה, ולא כשומר חנם שפטור מגניבה ואבידה וחייב רק על פשיעה!

ומתרץ רבה:

לא

כך התכוונה הברייתא לומר!

אלא, כוונת הברייתא היא, שנגנבה או אבדה

ממקום שהחזירה

השומר לבעלים.

ותמה רב יוסף:

והא קתני

בברייתא, שאם החזירה למקום שיראנה הבעלים, שוב

אינו חייב ליטפל בה,

וכיצד אתה אומר שהוא עדיין חייב באחריותה?

אמר ליה

רבה לרב יוסף:

הכא במאי עסקינן, כגון שהחזירה בצהרים,

שאז הבעלים נמצאים במלאכתם בשדה, ואינם יודעים שהוא החזיר את האבידה לבית כדי שיוכלו לשמור עליה. והרי זו פשיעה ביחס לשומר האבידה, שאפילו שומר חנם חייב על כך.

ותרתי קתני.

הברייתא מדברת בשני אופנים,

והכי קתני

:

החזירה שחרית

בבקר

למקום שיראנה

הבעלים,

דשכיח דעייל ונפיק, שאז שכיח ש

הם נמצאים בביתם ויוצאים ונכנסים,

וחזי לה

ורואים אותה,

אינו חייב ליטפל בה

.

אבל אם

החזירה בצהרים למקום שיראנה

הבעלים,

דלא שכיח

אז

דעייל ונפיק,

שאז הם אינם בביתם

דלא חזי לה

ולא רואים אותה,

ונגנבה או אבדה, חייב באחריותה

.

איתיביה

רב יוסף לרבה מהא דתניא בהמשך הברייתא הקודמת:

לעולם הוא חייב,

המוצא את האבידה, בגניבתה ואבידתה,

עד שיחזירנה לרשותו

של הבעלים.

ומוכיח רב יוסף:

מאי

"

לעולם

"?

לאו,

האם אין הכוונה, ש

אפילו

אם נגנבה או נאבדה

מביתו

של המוצא, הוא חייב באחריותה.

שמע מינה

שומר אבידה, דינו

כשומר שכר דמי!

אמר ליה רבה:

מודינא לך בבעלי חיים,

שאם האבידה היא בעלי חיים, חייב השומר אף על גניבה ואבידה, על אף שהוא רק שומר חנם,

דכיון דנקטי להו ניגרא ברייתא,

שהשומר ראה שהבהמה הזאת רגילה לברוח,

בעי נטירותא יתירתא

הוא צריך לשמור עליה היטב, ולכן גם גניבה ואבידה נחשב לפשיעה אצלה, שאפילו שומר חנם חייב עליה. והברייתא אכן מדברת בבעלי חיים, אבל שומר אבידה של מטלטלים לעולם אינו חייב בגניבה ואבידה.

איתיביה רבה לרב יוסף

: נאמר בהשבת אבידה "השב תשיבם". ואילו היה כתוב רק "השב", הייתי אומר

אין לי

שנחשב השבה

אלא

כאשר החזיר את האבידה

בביתו

של בעל האבידה. אבל אם החזירה

לגינתו וחורבתו, מנין

שיצא ידי חובת השבה?

תלמוד לומר

"

תשיבם

". לרבות השבה

מכל מקום,

שאפילו לגינתו וחורבתו הוי השבה.

ומוכיח רבה:

מאי

"

לגינתו ולחורבתו

"?

אילימא,

אם תרצה לומר, דהיינו שהחזיר את האבידה

לגינתו המשתמרת ולחורבתו המשתמרת

בשמירה מעולה. אם כן,

היינו ביתו,

ולמה צריך על זה ריבוי מיוחד?

אלא פשיטא,

שהחזירה

לגינתו שאינה משתמרת, ולחורבתו שאינה משתמרת

שמירה מעולה אלא שמירה פחותה, שהיא דרגת השמירה ששומר חנם חייב בה, ובא הכתוב לרבות, ששומר אבידה די לו בהשבה אפילו למקום שאינו משתמר שם אלא רק שמירה פחותה, כי זו היא דרגת השמירה ששומר אבידה חייב בה.

שמע מינה,

שומר אבידה

כשומר חנם, דמי!

אמר ליה

רב יוסף:

לעולם

אין נחשבת ההשבה אלא

לגינתו המשתמרת ולחורבתו המ שתמרת.

ודקא קשיא לך: היינו ביתו!

הא קא משמע לן: דלא בעינן דעת בעלים.

הכתוב בא לרבות, שהמשיב אבידה לבעליה אינו צריך להודיע לו שהחזירה למקומה, אלא די בכך שהחזירה.

כדרבי אלעזר, דאמר רבי אלעזר: הכל

צריכין דעת בעלים,

גנב וגזלן וארבעה שומרים שהחזירו לבעלים צריכים להודיע לו על כך, ואם לא הודיעו לו, הרי עדיין הוא ברשותם, וחייבים באחריותו.

חוץ מהשבת אבידה,

שאינה צריך דעת בעלים,

שהרי ריבתה בו תורה השבות הרבה,

שנאמר "השב תשיבם".

אמר ליה אביי לרב יוסף: ואת לא תסברא?

וכי אינך סבור

דשומר אבידה, כשומר חנם דמי!?

והא אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: הטוען טענת גנב באבידה,

שומר אבידה שטוען שהאבידה נגנבה ממנו [ונשבע על כך], ואחר כך התברר שהאבידה נמצאת ברשותו,

משלם תשלומי כפל

לבעלים. שכך אנו דורשים מהפסוקים, שהטוען טענת גנב על פקדון או על אבידה שבידו, דינו כגנב עצמו, ומשלם כפל.

ואי סלקא דעתך

ששומר אבידה

שומר שכר הוי, אמאי משלם תשלומי כפל?

שהרי כשטען שהאבידה נגנבה ממנו, הוא לא פטר את עצמו כלל מלשלם עבורה, כי

קרנא בעי

שלומי!

הוא היה צריך לשלם את הקרן, כלומר את ערך האבידה שנגנבה, כדין שומר שכר החייב בגניבה ואבידה. ואילו הטוען טענת גנב, אינו חייב בכפל אלא כאשר הוא רוצה לפטור את עצמו בטענה זו.

אלא ודאי, שומר אבידה דינו כשומר חנם, ולכן כאשר הוא טוען טענת גנב הוא נפטר מלשלם עבורה.

אמר ליה

רב יוסף:

הכא במאי עסקינן, כגון שטוען טענת "לסטים מזויין",

שהגנב אשר גנב ממנו את האבידה, היה מזויין, ולקח ממנו את האבידה בחזקה. שזה נחשב אונס, ואפילו שומר שכר פטור מלשלם באונס. ונמצא שהוא ביקש לפטור עצמו בטענה זו, למרות שהוא שומר שכר.

אמר ליה

אביי:

לסטים מזויין, גזלן הוא!

ואין חיוב כפל אלא בטוען טענת גנב, ולא בטוען טענת גזלן!?

אמר ליה

רב יוסף:

שאני אומר: לסטים מזויין, כיון דמיטמר מאינשי,

הוא מתחבא מאנשים,

גנב הוא!

כי למרות שהוא גוזל מאנשים בחזקה ובפרהסיא, מכל מקום, הוא מתחבא משאר בני אדם, וגזלן אינו אלא מי שאינו מסתתר כלל מבני אדם.

ומאחר שהלסטים מזויין נחשב לגנב, והרי הוא משלם כפל על גניבתו, לכן, מי שבא לפטור עצמו בטענת לסטים מזויין, הרי הוא כטוען טענת גנב, ומשלם כפל.

ומאידך, הוא נחשב לאונס לענין ששומר שכר פטור מגניבה של לסטים מזויין.

ונמצא שקיימת אפשרות שגם שומר שכר יוכל לפטור עצמו בטענת גנב. ובאופן כזה אמר רבי יוחנן שהטוען טענת גנב באבידה משלם כפל, למרות שהוא שומר שכר.

הגמרא מביאה עתה ברייתות כדי להוכיח האם לסטים מזויין נחשב לגנב או לגזלן.

איתיביה

אביי לרב יוסף מהא דתניא: