Bava Kama 47b — o Talmud em português

ג. אם

הכניס

אדם את

שורו לחצר בעל הבית

שלא ברשות, ונגחו שורו של בעל הבית

לשור שנכנס,

או שנשכו

לשור

כלבו של בעל הבית

, הרי בעל הבית

פטור

מתשלום נזקי השור, כי לא היה לו להכניסו.

ואם

נגח הוא

[השור שנכנס] את

שורו של

בעל הבית

, הרי בעל השור

חייב

בנזקי שורו של בעל הבית.

ואם

נפל

השור שנכנס

לבורו

של בעל הבית

והבאיש

את

מימיו

, הרי בעל השור

חייב

בתשלום דמי המים שבבור.

ואם

היה אביו או בנו

של בעל הבית -

לתוכו

של הבור בו נפל השור שנכנס, והמיתם, הרי בעל השור

משלם את הכופר

.

ואם הכניס

את השור

ברשות

, הרי

בעל החצר חייב

בנזקי השור שנכנס, וכשני הפירושים שנתבארו לעיל.

רבי

חולק על חכמים, המחייבים את בעל החצר בשמירה כשהכניס ברשותו, ואף שלא קיבל על עצמו שמירה בפירוש, ו

אומר: בכולן

,

אינו חייב

בעל הבית,

עד שיקבל עליו בעל הבית לשמור

.

גמרא:

שנינו במשנה: הקדר שהכניס קדרותיו לחצר בעל הבית שלא ברשות, ושברתן בהמתו של בעל הבית, פטור; ואם הוזקה בהן בעל הקדרות חייב: קא סלקא דעתין, שכשם שלדעת חכמים, מקבל בעל החצר את שמירת הקדרות מנזקי בהמתו הוא, כך מקבל בעל הקדרות שמירת בהמתו של בעל הבית מנזקי קדרותיו; ולפיכך מקשה הגמרא:

טעמא דשלא ברשות

הוא דמחייב בעל הקדרות בנזקי בהמתו של בעל החצר,

הא

אם הכניס קדרותיו

ברשות, לא מיחייב בעל קדירות בנזקי בהמתו דבעל חצר, ולא אמרינן: קבולי קביל בעל קדירות נטירותא דבהמתו דבעל חצר

[ואין אומרים: קיבל על עצמו בעל הקדירות את שמירת בהמתו של בעל החצר שלא תינזק מקדרותיו] -

ואם כן הא

מני רבי היא, דאמר

בסיפא לגבי בעל החצר:

כל בסתמא לא קביל עליה נטירותא

[עד שלא אומר אדם בפירוש שהוא מקבל שמירה, אין הוא מקבל על עצמו שמירה] -

כי לדעת חכמים שנחלקו עליו, וסוברים: אפילו בסתם קיבל על עצמו בעל החצר שמירה שלא יזיק שורו את הקדרות, הוא הדין שכשהכניס בעל הקדרות את קדרותיו ברשות, קיבל הוא על עצמו שמירה, שלא יזיקו קדרותיו את בהמתו של בעל החצר.

והרי

אימא סיפא

[מציעתא]:

אם הכניס ברשות, בעל חצר חייב

בנזקי הקדרות שנעשו על ידי בהמתו של בעל החצר, ומשום שבסתם קיבל על עצמו שמירה של הקדרות מנזקי בהמתו, והך סיפא

אתאן לרבנן, דאמרי: בסתמא נמי קבולי קביל

עליה נטירותא

[אף בלי שפירש, מקבל אדם שמירה על עצמו] -

ואם כן קשיא רישא לסיפא!?

ותו

תיקשי: הרי בסיפא דמשנתנו שנינו:

רבי אומר: בכולן אינו חייב עד שיקבל עליו בעל הבית לשמור

-

ואם כן נמצא, ד

רישא וסיפא רבי

היא,

ומציעתא רבנן!?

אמר רבי זירא

:

תברא

[שבור את משנתנו],

מי ששנה זו

[את הרישא]

לא שנה זו

[את המציעתא עם הסיפא], ומחלוקת היא בדעת חכמים אם חלוקים הם על רבי; וכך הוא פירוש המשנה:

תנא קמא אומר: "הקדר שהכניס קדרותיו לחצר בעל הבית שלא ברשות ... ואם הוזקה בהן בעל הקדרות חייב", אבל אם הכניס ברשות הרי הוא פטור לדעת כולם, ומשום שבסתם, כל שלא פירש, לא קיבל על עצמו בעל הקדרות שמירת קדרותיו שלא יזיקו את בהמתו של בעל הבית, והוא הדין כששברתן בהמתו של בעל הבית, שאין בעל החצר חייב, עד שיקבל על עצמו בעל החצר שמירה בפירוש.

תנא בתרא אומר: מחלוקת רבי וחכמים יש בדבר: "ואם הכניס ברשות, ושברתן בהמתו של בעל הבית, בעל החצר חייב" לדעת חכמים, והוא הדין שאם הוזקה בהן בהמתו של בעל הבית, הרי בעל הקדרות חייב, כי כל אחד מהם קיבל על עצמו שמירה שלא יזיק הוא את חבירו.

"רבי אומר: בכולן אינו חייב עד שיקבל עליו בעל הבית לשמור", והוא הדין שאין בעל הקדרות חייב בנזקי בהמתו של בעל החצר, עד שיקבל עליו בעל הקדרות לשמור.

רבא אמר

:

כולה

רישא ומציעתא -

רבנן היא

, ודקשיא לך רישא, דמשמע: אם הכניס ברשות לא קיבל עליו בעל הקדרות שמירה, דסלקא דעתך שרבי היא ולא רבנן, לא כן הוא:

ו

משום שכשהכניס

ברשות, שמירת קדירות קיבל עליו בעל החצר, ואפילו נשברו ברוח

, ומשום שכשאמר לו "הכנס", כוונתו היתה: "הכנס ואשמרם לך", אבל בעל הקדרות אינו מקבל על עצמו שמירה כלל -

שנינו במשנה:

הכניס פירותיו לחצר בעל

הבית

שלא ברשות, ואכלתן בהמתו של בעל הבית, פטור; ואם הוזקה בהן בעל הפירות חייב:

אמר רב

:

לא שנו

שאם הוזקה בהן בעל הפירות חייב -

אלא שהוחלקה בהן

בהמתו של בעל הבית,

אבל אכלה

מהם בהמתו של בעל הבית יותר מדי ומתה כתוצאה מכך,

פטור

בעל הפירות.

ומפרשינן:

מאי טעמא?

משום שיכול לומר בעל הפירות:

הוה לה

לבהמתך

שלא תאכל

.

אמר רב ששת

על דברי רב:

אמינא, כי ניים ושכיב רב אמר להא שמעתא

[סבור אני, שאמר כן רב כשהוא מנמנם], ומשום שבברייתא מוכח שלא כדבריו,

דתניא

:

הנותן סם המות לפני בהמת חבירו

, הרי זה

פטור מדיני אדם, וחייב בדיני שמים

.

הרי משמע:

סם המות הוא

דפטור משום

דלא עבידא דאכלה

[אין דרכה לאוכלו],

אבל

פירות דעבידא דאכלה

[שדרכה לאוכלם] ואכלה מהם יותר מדי,

בדיני אדם נמי מיחייב

-

ו

אם כדברי רב, תיקשי:

אמאי

חייב בעל הפירות, והרי

הויא לה שלא תאכל!?

אמרי

בני הישיבה ליישב את דברי רב:

הוא הדין

ד

אפילו פירות נמי פטור מדיני אדם

, משום דהויא לה שלא תאכל,

והא קא משמע לן

התנא של הברייתא במה שנקט "סם המות":

דאפילו סם המות נמי דלא עבידא דאכלה, חייב

הוא

בדיני שמים

, [שאף על סם המות שהיא אינה אמורה לאכול, הרי הוא חייב בדיני שמים].

ואיבעית אימא

ליישב:

"

סם המות

"

נמי

ששנינו בברייתא, אין הכוונה לסם המות הניכר, אלא הכא במאי עסקינן:

באפרזתא

[מין פרי שהוא סם המות לבהמה],

דהיינו פירי

שדרכה לאוכלם, ומכל מקום פטור מדיני אדם, משום ד"הויא לה שלא תאכל", וכדעת רב.

מיתיבי

לרב מהא דתניא:

האשה שנכנסה לטחון חטים אצל בעל הבית

שלא ברשות, ואכלתן בהמתו של בעל הבית

, הרי בעל הבית

פטור

.

ו

אם הוזקה

בהם בהמתו של בעל הבית

חייבת

האשה.

וקא סלקא דעתין, שהוזקה בהן על ידי אכילה מופרזת, ולפיכך מקשינן:

ואמאי

חייבת האשה!?

נימא

: "

הוה לה שלא תאכל

".

אמרי

בני הישיבה ליישב את דברי רב:

ומי עדיפא

הברייתא

ממתניתין דאוקימנא שהוחלקה בהן!?

וכי אין אנו יכולים לפרש אף את הברייתא כאשר פירש רב את משנתנו, שהיא עוסקת רק באופן שהוחלקה בהן, ולא באופן שהפריזה באכילתה ומתה.

ותמהינן על המקשה שהקשה:

ודקארי לה מאי קארי לה

, מה עלתה על דעתו להקשות, והרי פשיטא שאפשר לפרש את הברייתא כמו את המשנה!?

ומשנינן:

אמר לך

המקשן:

בשלמא מתניתין

ד

קתני

"

אם הוזקה בהן

", שפיר יש לפרש

שהוחלקה בהן הוא

, ומשום שאכילת יתר אינה נקראת היזק מהפירות שרוב האכילה הוא שגרם לה.

אבל הכא

בברייתא, ד

קתני

: "

אם הוזקה

" סתם,

ולא קתני

: "אם הוזקה

בהן

",

אכילה הוא דקתני

, כלומר: כל היזק שעל ידי הפירות במשמע, ואפילו אכילת יתר.

ואידך

התרצן

אמר לך

:

לא שנא

אם קתני: "הוזקה בהן", ולא שנא אם קתני: "הוזקה" סתם, בין כך ובין כך אפשר לפרש שהוחלקה בהם ולא כשאכלתם.

תא שמע

ברייתא שהיא תיובתא לרב:

הכניס שורו לחצר בעל הבית שלא ברשות, ואכל

השור

חטין

של בעל החצר,

והתריז

[שלשל]

ומת, פטור

בעל החצר.

ואם הכניס ברשות, בעל החצר חייב

בנזקי השור.

ואמאי

חייב בעל החצר על אכילת השור!? והרי

הוה לו

לשור -

שלא יאכל!?

אמר רבא

: וכי מהכנסה

ברשות

שיש בה קבלת שמירה של בעל החצר,

א

הכנסה

שלא ברשות קרמית

[אתה מקשה]!?

והרי כשהכניס בעל השור את שורו

ברשות

בעל החצר,

שמירת שורו קיבל עליו

בעל החצר,

ואפילו חנק

השור

את עצמו

, ששומר גמור הוא, ושומר אינו יכול לטעון: "היה לו שלא יאכל".

איבעיא להו

:

היכא דקביל עליה

בעל החצר

נטירותא

[שמירה],

מהו?

כלומר: זו ששנינו במשנתנו לדעת חכמים, שאם הכניס אדם את ממונו לרשות בעל החצר, קיבל עליו בעל החצר שמירה וחייב הוא על נזקי ממונו של המכניס, וכן היא דעת רבי באופן שקיבל על עצמו שמירה בפירוש - איזו שמירה מקבל בעל החצר עליו:

האם רק שמירה

דנפשיה הוא דקביל עליה

, שמירה שלא יזיק ממונו שלו את ממון חבירו.

או דלמא: אפילו נטירותא דעלמא קביל עליה

, כלומר: קבלת שמירה גמורה היא, ואפילו נזק שבא לממון המכניס ממקום אחר, חייב בעל החצר לשלם כשאר שומרים?

תא שמע

שקבלת שמירה גמורה היא:

דתני רב יהודה בר סימון, בנזיקין דבי קרנא

:

הכניס פירותיו לחצר בעל הבית שלא ברשות, ובא שור ממקום אחר ואכלן, פטור

מלשלם את דמי הפירות, ומיד תבאר הגמרא מי פטור.

ואם הכניס ברשות, חייב

לשלם את דמי הפירות.

והרי

מאן

"

פטור

"

ומאן

"

חייב

", למי נתכוין התנא שהוא פטור כשהיה זה שלא ברשות, וחייב כשהיה זה ברשות, וכי

לאו פטור בעל חצר, וחייב בעל חצר!?

הרי למדנו שמקבל בעל החצר על עצמו שמירה גמורה ואפילו מגורמים חיצוניים, ולאו דוקא מממונו שלו.

אמרי

בני הישיבה:

לא

כאשר פירשת, אלא:

פטור בעל השור

מדמי הפירות,

וחייב בעל השור

בדמיהן משום שהזיקם ב"שן".