Bava Kama 46a — o Talmud em português

אבל מועד לגמרי, לא משכחת ביה

באותו שור עצמו

צד תמות כלל

שצד תמות אינה עומדת במקומה.

שנינו במשנה:

רבי אליעזר אומר: אין לו שמירה אלא סכין

:

אמר רבה: מאי טעמא דרבי אליעזר?

משום

דאמר קרא

גבי מועד "

ולא ישמרנו

", והכי קאמר:

שוב אין לו שמירה לזה

, כלומר: אפילו ישמרנו, ישלם אם יזיק.

אמר

תמה

ליה אביי

לרבה:

אלא מעתה

, כפירושך בכתוב, וכי הא

דכתיב

[שמות כא לג]: "וכי יפתח איש בור, או כי יכרה איש בור

ולא יכסנו

, ונפל שמה שור או חמור. בעל הבור ישלם כסף ישיב לבעליו"

נמי

נאמר שפירוש הכתוב הוא:

שוב אין לו כיסוי לזה!

וללמדנו, שאפילו אם יכסה את הבור יתחייב לשלם אם יפול שמה שור או חמור!?

וכי תימא, הכי נמי!

אכן כך הוא הדין שהכורה או אפילו הפותח בור, שוב אין מועיל לו כיסוי!?

והתנן

בהדיא לא כן: דתנן:

כסהו

הכורה או הפותח את הבור - לבור שכרה או פתח

כראוי, ונפל לתוכו שור או חמור ומת, פטור

, הרי שהכיסוי מועיל.

אלא

מכח קושיא זו

אמר אביי

:

היינו טעמיה דרבי אליעזר

, שאין מועלת שמירה למועד לפוטרו מן התשלומין:

כדתניא: רבי נתן אומר

:

מניין שלא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו, ו

מנין ש

אל יעמיד

אדם

סולם רעוע בתוך ביתו

, כיון שהעולה עליו מסתכן ליפול -

שנאמר

: "

ולא תשים דמים בביתך

".

ואף גבי שור מועד - שהוא ככלב רע - מה שאמרה תורה "ולא ישמרנו", היינו ולא יקיימנו.

הדרן עלך פרק שור שנגח ארבעה וחמשה

--- title: "חברותא - בבא קמא — פרק חמישי - שור שנגח את הפרה" source: "https://www.toratemetfreeware.com/online/f02357.html#HtmpReportNum0004L5" chapteranchor: "HtmpReportNum0004L5" --- פרק חמישי - שור שנגח את הפרה

Оригинал главы פרק חמישי - שור שנגח את הפרה

מתניתין:

שור

תם

שנגח את הפרה

שהיתה מעוברת

ונמצא עוברה

מוטל מת

בצדה, ואין ידוע

לנו ה

אם עד שלא נגח

אות

ה ילדה

[הפילה אותו הפרה], ואין בעל השור חייב לשלם על הולד.

או ה

אם מ

אחר

שנגח

אות

ה ילדה

, ובעל השור חייב לשלם גם על הולד שמת מכח נגיחת שורו.

הרי זה

משלם חצי נזק לפרה

[עבור הפרה] שבודאי הזיק אותה,

ו

כן משלם הוא

רביע נזק לולד,

היות וספק הוא אם עליו לשלם חצי נזק כדין שור תם, או שפטור הוא מכלום, ומספק חולקים את הממון ביניהם ומשלם רביע נזק על הולד.

ו

כשם שכשיש ספק כמה הזיק, משלם הוא את מחצית הממון המוטל בספק,

כן

הוא הדין כשיש ספק מי הוא המזיק,

שור תם שהזיק, אין בעליו של השור משלם מנכסיו, אלא מגופו של שור נותנים לניזק את חצי נזקו.

לפיכך,

פרה

מעוברת

שנגחה את השור ונמצא ולדה

חי

בצדה, ואין ידוע

לנו ה

אם עד שלא נגחה

הפרה את השור

ילדה

, ונמצא שהולד לא השתתף בנגיחה, ואין גובין ממנו את תשלום נזקו של שור.

או ה

אם מ

אחר

שנגחה

את השור

ילדה,

ונמצא שהולד היה שותף בנגיחה, ואף ממנו יש לגבות את תשלום הנזק.

הרי הניזק

משתלם

[מקבל תשלום מן המזיק]

חצי נזק מן הפרה

שבודאי הזיקה,

ורביע נזק מן הולד

מספק.

השתא משמע דמשתלם רביע נזק מן הולד, בנוסף למה שהוא משתלם חצי נזק מן הפרה, ובגמרא מתמהינן עלה, ומפרשינן למתניתין.

גמרא:

אמר רב יהודה אמר

[בשם]

שמואל: זו

שאמרנו ברישא: משלם מן הספק רביע נזק לולד,

דברי סומכוס

הן,

דאמר: ממון המוטל בספק

[שיש בו ספק]

חולקין

ביניהם התובע והנתבע, לזה מחצה ולזה מחצה.

לפיכך, כשאנו מסופקים אם נגיחת השור הפילה את הולד, ועל בעל השור לשלם חצי נזק על הולד, או שהפרה היא שהפילה את הולד, ובעל השור פטור עליו, מחייב סומכוס את בעל השור ברביע נזקו של ולד, ובעל הולד מפסיד מחצית.

אבל חכמים אומרים: זה כלל גדול בדין: המוציא מחבירו

[מי שיש לו תביעה על חבירו, ורוצה להוציא ממנו ממון],

עליו

מוטל להביא את

הראיה

לדבריו, ואם לא יביא ראיה - יפסיד את הכל.

לפיכך, לדברי חכמים: משלם בעל השור חצי נזק לפרה, ואינו משלם כלל על הולד, עד שיביא הניזק ראיה שמשנגחה ילדה, ואז ישלם לו בעל השור חצי נזק גם על הולד.

ומפרשינן:

למה לי

[לחכמים]

למימר: זה כלל גדול בדין

ולא סגי לומר: המוציא מחבירו עליו הראיה? משום ד

אצטריך

לרבות

דאפילו

אם

ניזק אומר: ברי

[ברור] לי שאתה חייב,

ומזיק אומר: שמא

אינני חייב, אין אומרים: ברי ושמא ברי עדיף ומוציאין ממון על ידי טענת ברי של התובע, אלא -

המוציא מחבירו עליו הראיה,

וכל זמן שהניזק אינו מוכיח את דבריו, אין המזיק חייב לשלם לו. .

אי נמי

הא דאמרינן זה כלל גדול בדין, איצטריך

לכי הא דאתמר: המוכר שור לחבירו ונמצא

שהשור הוא שור

נגחן

ואינו ראוי לחרוש בו.

הלוקח אומר: לחרישה לקחתיו, והרי מקחי מקח טעות, ואני רוצה להחזיר את השור, ולקבל את דמיו בחזרה מן המוכר.

והמוכר אומר: לא כי, אלא לשחיטה מכרתיו לך, ולגבי שחיטה אין שום חיסרון במה שהשור נגחן, והרי זה מקח גמור, השור שלך והמעות שנתת שלי הם.

רב אמר: הרי זה מקח טעות,

והרי הוא כמי שקנה יין ונמצא חומץ.

ושמואל אמר: יכול

המוכר

שיאמר לו

ללוקח:

לשחיטה מכרתיו לך

ואין כאן מקח טעות. והא דקאמרי רבנן "זה כלל גדול בדין", אתא לרבויי הא דשמואל, וכדמפרש ואזיל.

ופרכינן:

אמאי

פליגי רב ושמואל בהא?

וניחזי אי

הלוקח הוא

גברא דזבין לרדיא

[עובד אדמה שרגיל לקנות לחרישה], אם כן, בודאי לחרישה לקחו, ואם נתן לו המוכר שור נגחן, הרי זה מקח טעות.

או

אי

הלוקח הוא

גברא דזבין לנכסתא

[טבח שקונה לשחיטה], אם כן בודאי לשחיטה לקחו, ואין כאן מקח טעות. ומשנינן:

לא צריכא

לאיפלוגי אלא

בגברא דזבין להא ולהא,

שעובד אדמה הוא וגם טבח ולפעמים קונה הוא בהמה כדי לשחטה, ולפעמים כדי לחרוש בה. ופרכינן: הלא דמי שור העומד לחרישה מרובים מדמי שור שראוי לשחיטה בלבד, אם כן יש אפשרות לברר את כוונתו על פי סכום הכסף שהוא שילם על השור.

וניחזי, אי

[אם] הוא שילם כשיעור

דמי

שור העומד ל

רדיא

, אם כן יש לנו ראיה שהשור נקנה

לרדיא,

ומקח טעות הוא.

ו

אי

כשיעור

דמי

שור העומד ל

נכסתא

הוא שילם, אם כן יש לנו ראיה שהשור נקנה

לנכסתא

, ואין כאן מקח טעות. ובמאי פליגי רב ושמואל!?

ומשנינן:

לא צריכא

לאיפלוגי אלא כגון שזמן שחיטה הוא ,

דאוקיר בישרא וקאי בדמי רדיא

[הבשר התייקר ודמי שור לשחיטה כדמי שור לחרישה.]

אמרי

[הקשו בני הישיבה]: