Versão em texto deste daf: original e tradução
Bava Kama 41b — o Talmud em português
Bava Kama 41b do Talmud Babilônico: tsurat ha-daf com Rashi e Tossafot, tradução e notas. Leia online, de graça.
Texto original — Bava Kama 41b
היכא דבדק צור
[אבן]
ושחט בו, דעבדיה כעין סקילה
[שהוא נראה כסקילה באבנים] ולא כשחיטה -
אבל היכא דשחטיה בסכין, לא
אסור הוא באכילה ובהנאה!?
אמרי
לדחות ולתרץ:
אטו
האם
סכין כתיבא באורייתא
[וכי נאמר סכין בפרשת שחיטה]!?
ו
הרי
התנן: השוחט במגל יד, בצור, ובקנה, שחיטתו כשירה!
ומקשינן:
והשתא, דנפקא ליה
הן
איסור אכילה ו
הן
איסור הנאה, מ
"
לא יאכל את בשרו
", מאחר שנתבאר, שפסוק זה בא ללמד איסור לאחר שנגמר דינו, ומחדש הוא לנו גם איסור אכילה שלא ידענו, הרי שוב ממילא יש לנו לומר שבכלל "לא יאכל" גם איסור הנאה במשמע [כי רק אם לא הוצרך הכתוב לאיסור אכילה, אי אפשר שלאיסור הנאה הוא בא, אבל עתה הרי גם איסור אכילה נלמד מפסוק זה] -
ואם כן "
בעל השור נקי
", שנזכר לעיל שהוא בא ללמד איסור הנאה,
למה לי
[למה הוא בא]!? והרי את איסור ההנאה כבר ידענו מ"לא יאכל".
ומשנינן: "ובעל השור נקי" לא בא ללמד על איסור הנאה מבשרו של השור, כי אכן כבר ידענו זאת מ"לא יאכל". אלא
ל
איסור
הנאת עורו
הוא בא. בין שנגמר דינו ובין שנסקל כבר.
והוצרך הכתוב ללמדנו איסור הנאה מעורו, משום
דסלקא דעתך אמינא
, היות ו"לא יאכל את בשרו" כתיב, אם כן רק
בשרו הוא דאסור בהנאה, אבל עורו נשתרי
[יהיה מותר]
בהנאה
. ולפיכך
קמשמע לן
"
בעל השור נקי
", שאף העור נאסר בהנאה.
ומקשינן:
ולהנך תנאי
[רבי אליעזר, רבי יוסי הגלילי ורבי עקיבא],
דמפקי ליה להאי
"
בעל השור נקי
" [לשיטת תנאים אלו המוציאים פסוק זה]
לדרשא אחרינא
[למעט תם מחצי כופר, או למעט שור מדמי ולדות, או למעט תם מחצי דמי עבד],
כדבעינן למימר לקמן
[כמבואר בעמוד זה ובעמוד הבא], לשיטתם הלוא תיקשי:
הנאת עורו, מנא להו
שהוא אסור?
ומשנינן: נפקא להו לאיסור הנאה מעורו של שור הנסקל
מ
"ולא יאכל "
את
"
בשרו
", שהוא בא לרבות לאיסור
את הטפל לבשרו
, שאף הוא אסור בהנאה. ו
מאי ניהו
[מה הוא הטפל לבשרו]? היינו
עורו
.
ומבארת הגמרא את דעת החולק על אותם תנאים, שלדבריו, בהכרח ש"ובעל השור נקי" בא ללמד על הנאת עורו, ותיקשי: למה לי זה, והרי תיפוק ליה מ"את":
והאי תנא
החולק על רבי אליעזר, רבי יוסי הגלילי ורבי עקיבא - "
את
"
לא דריש
בשום מקום שהוא בא לרבות; ואם כן נצרך "בעל השור נקי" כדי ללמד על הנאת עורו.
כדתניא
בברייתא, שיש מי שאינו דורש "את" לרבות:
שמעון העמסוני, ואמרי לה נחמיה העמסוני, היה
בתחילה
דורש כל
"
את
"
ין שבתורה
שהם באים לרבות, אולם
כיון שהגיע ל
"
את ה
'
אלהיך תירא
",
פירש
מלדורשם, כי ירא לרבות שום דבר להשוותו למורא המקום.
אמרו לו תלמידיו: רבי! כל אתין שדרשת מה תהא עליהן!?
אמר להם: כשם שקבלתי שכר על הדרישה, כך קבלתי על הפרישה
.
עד שבא רבי עקיבא, ולימד
: "
את ה
'
אלהיך תירא
"
לרבות תלמידי חכמים
, שיהא מורא רבך כמורא שמים.
תנו רבנן
: כתיב בפרשת כופר "
ובעל השור נקי
".
רבי אליעזר אומר
: בא הכתוב ללמד שלא נאמר שור תם שהמית משלם בעליו חצי כופר, כשם שאם הזיק משלם חצי נזק. אלא
נקי
בעל השור התם שהמית
מחצי כופר
, ואינו משלם כלום.
אמר
תמה
לו רבי עקיבא
: וכי למה הוצרכה התורה למעט את התם מתשלום הכופר?
והלא הוא עצמו, אין משתלם אלא מגופו
, הלוא אם היה חייב השור התם חצי כופר, הרי רק מגופו היה משתלם הכופר, כדרך שמשתלם חצי הנזק מגופו. ואם כן, יאמרו הבעלים ליורשי הנהרג:
הביאהו
את השור התם
לבית דין, וישלם לך!
[ישלמו לך בית הדין מגופו את הכופר]!
כלומר, אין אפשרות גביה של כופר, שהרי דינו של השור להיסקל, ואיך יגבה ממנו את הכופר!?
אמר
ענה
לו רבי אליעזר
לרבי עקיבא:
כך אני בעיניך, שדיני
[שכך דרשתי]
בזה שחייב מיתה?
וכי כך נראה אני בעיניך, שדרשתי את הכתוב, כדי למעט שור תם החייב מיתה, מכופר!?
אין דיני
[הדרשה שדרשתי למעט]
אלא
למעט מתשלום כופר
כשהמית
השור
את האדם על פי עד אחד או על פי בעלים
, שלא היו שני עדים להעיד על נגיחתו, אלא רק עד אחד העיד על כך או שהבעלים הודו, שבאופן זה אין הורגים את השור. ושם הוצרך הכתוב למעטו מחיוב כופר! ותמהינן עלה: "
על פי בעלים
"!? וכי הוצרך הכתוב למעט את התם מחיוב כופר על פי הודאת הבעלים? והרי כשם שחצי נזק קנס הוא, כך חצי כופר - שהוא תשלום דמי הניזק כמו נזק - אינו אלא קנס.
והרי
מודה בקנס הוא!
ואין מחייבים את האדם בקנס על פי הודאתו!?
ומשנינן:
קסבר
רבי אליעזר שענה כן לרבי עקיבא, ש
כופרא, כפרה
הוא, ויש לחייבו על פי הודאתו.
תניא אידך
, למדנו ברייתא אחרת, שענה רבי אליעזר לרבי עקיבא תשובה נוספת:
אמר לו רבי אליעזר: עקיבא!
וכי
כך אני בעיניך שדיני בזה
השור
שחייב מיתה!?
אין דיני אלא ב
שור שהיה
מתכוין להרוג את הבהמה, ו
טעה ו
הרג את האדם
, שאינו חייב השור מיתה, והוצרך הכתוב למעטו מכופר.
או בכגון שנתכוין השור
לנכרי, והרג ישראל
.
או שנתכוין
לנפלים והרג בן קיימא
.
שבכל אלו אינו חייב מיתה, היות ולא נתכוין לבר חיובא, והוצרך הכתוב למעטו מכופר.
וכיון שהתשובה בברייתא השניה טובה היא מן התשובה בברייתא הראשונה, מסתפקת עתה הגמרא, בסדרן של שתי תשובות אלו:
הי אמר ליה
רבי אליעזר לרבי עקיבא
ברישא
[איזו תשובה השיב לו תחילה]? האם את התשובה הפחות טובה השיב לו תחילה, או את התשובה הטובה השיב לו תחילה?
רב כהנא משמיה דרבא, אמר
: את תשובת "
מתכוון
להרוג מי שאינו מחוייב עליו מיתה" הוא ד
אמר ליה
רבי אליעזר לרבי עקיבא
ברישא
, שהיא התשובה הטובה יותר.
ואילו
רב טביומי משמיה דרבא, אמר
: את תשובת "
המית
על פי בעלים ועד אחד" הוא ד
אמר ליה ברישא
, שהיא התשובה הפחות טובה.
ומפרשת הגמרא את טעמיהם:
רב כהנא משמיה דרבא, אמר
: "
מתכוון
"
אמר ליה ברישא, משל
למה הדבר דומה,