Versão em texto deste daf: original e tradução
Bava Kama 37a — o Talmud em português
Bava Kama 37a do Talmud Babilônico: tsurat ha-daf com Rashi e Tossafot, tradução e notas. Leia online, de graça.
Texto original — Bava Kama 37a
יתומים
אינן צריכין פרוזבול
, כי אף בלי פרוזבול אין משמטת השביעית את החוב שלהם, כי אנו, כיד היתומים אנו נחשבים, ומוטל עלינו להפך בזכותם, ולפיכך השטרות שלהם נחשבים כאילו הם מסורים ועומדים לבית דין, ואין צריך לכתוב פרוזבול על כך.
וכן תני רמי בר חמא
בברייתא שנשנתה בימי רבן גמליאל:
דתניא:
היתומים, אינן צריכין פרוזבול
, משום ש
רבן גמליאל
שהיה נשיא,
ובית דינו
[שהיה בית דין חשוב] -
אביהן של יתומים היו
.
וכמו כן בכל דור ודור, כל בית דין חשוב בדורו, נחשב כאביהם של יתומים, ולכן שטרי חובותיהם של היתומים נחשבים כאילו הם מסורים ביד בית דין, ויכולים הם לגבות חובותיהם גם מבלי לכתוב עליהם פרוזבול
מעשה ב
חנן בישא
[איש רע, ושמו חנן], ש
תקע ליה לההוא גברא
[תקע באזנו של אדם מסוים],
אתא לקמיה דרב הונא
לשאול את דינו:
אמר ליה
רב הונא לחנן:
זיל, הב ליה פלגא דזוזא
[לך ותן לו חצי זוז, שהוא סלע מדינה].
הוה ליה
, היה לו לחנן
זוזא מכא, ולא הוה משתקיל ליה
[היה בידו של חנן, זוז שהיתה צורתו פחותה, ולא היה יוצא היטב בהוצאה].
בעי למיתבה ליה מיניה פלגא דזוזא
[ורצה חנן לשלם מאותו זוז את חצי הזוז שהוא חייב], אך
לא הוה ליה
לנפגע עודף לתת לחנן.
תקע ליה
חנן בישא לאותו אדם, תקיעה
אחרינא, ויהביה ניהליה
, הכהו שוב, כדי שיתחייב עוד חצי זוז, ונתן את הזוז השלם, כדמי בושת עבור שתי המכות.
מתניתין:
שור שהוא מועד ל
יגח את
מינו
[היה מועד ליגח שוורים בלבד],
ואינו מועד ל
יגח את
שאינו מינו
[בהמות אחרות] -
או שהיה
מועד לאדם, ואינו מועד לבהמה
-
או שהיה
מועד ל
שוורים
קטנים
[עגלים],
ואינו מועד לגדולים
-
בכל אלו: אם נגח
את שהוא מועד לו
, הרי זה
משלם נזק שלם
.
ו
אם נגח
את שאינו מועד לו
, הרי זה
משלם חצי נזק
, כדין שור תם.
אמרו
, שאלו תלמידיו של רבי יהודה
לפני רבי יהודה: הרי שהיה
השור
מועד לשבתות, ואינו מועד ל
ימות ה
חול
, מה דינו?
אמר להם
רבי יהודה לתלמידיו:
לשבתות
, דינו כמועד, ו
משלם נזק שלם
. ואילו
לימות החול
, אין דינו כמועד,
ומשלם חצי נזק
.
אימתי הוא
[השור הזה, שהיה מועד לשבתות] חוזר להיות
תם?
-
משיחזור
בו
שלש שבתות
, שיראה בהן שוורים, ולא יגח אותם.
גמרא:
שנינו במשנה: שור שהוא מועד למינו ואינו מועד לשאינו מינו, את שהוא מועד לו משלם נזק שלם, ואת שאינו מועד לו משלם חצי נזק: ויתכן לפרש את כוונת משנתנו בכל חלקיה, במה שאמרה "שור שהוא מועד לזה ואינו מועד לזה, משלם נזק שלם לזה ולא לזה", בשני אופנים:
האחד: שור שהועד למה שהזכירה משנתנו, בסתם אין לו דין מועד לגבי אותם הגופים האחרים או הזמנים האחרים, כל עוד לא הועד להם, גם אם אין לנו הוכחה שהוא אינו מועד להם. ולכן, אינו משלם נזק שלם כשהזיק גופים אחרים או בזמנים אחרים.
השני: שור שהועד למה שהזכירה משנתנו, בסתם הוא מועד לכל. ואינו מועד לאחרים רק אם ידוע לנו שאינו מועד לגופים או לזמנים אחרים, וכגון שראינוהו שאינו נוגח את הגופים האחרים או בזמנים האחרים, ורק אז אינו משלם אלא למה שהועד לו.
ובדבר זה נחלקו רב זביד ורב פפא.
וכך
איתמר
:
רב זביד אמר
: "
ואינו מועד
"
תנן
במשנתנו. והיינו, שהמשנה עוסקת רק במי שידוע לנו שאינו מועד לגופים או זמנים אחרים.
רב פפא אמר
: "
אינו מועד
"
תנן!
כלומר, המשנה מלמדת אותנו, כי במה שהועד לאלו, לא הועד לאחרים, ואין צורך בהוכחה שאינו נעשה מועד לאחרים. ומבארת הגמרא את הנפקא מינה בין שני הפירושים:
רב זביד אמר
, "
ואינו מועד
"
תנן
. ומדייק,
הא סתמא
, כשאין אנו יודעים את טבעו ביחס לאחרים,
הוי מועד
, ומשלם נזק שלם, אפילו כשנגח את מה שלא הועד לו.
רב פפא אמר
, "
אינו מועד
"
תנן
, היות
דסתמא
, עד שלא נוכחנו שטבעו ליגח גם את האחרים,
לא הוי מועד
להם, ומשלם הוא רק חצי נזק אם נגח אותם.
ומפרשת הגמרא את טעמיהם של רב זביד ושל רב פפא:
רב זביד
, הסובר "ואינו מועד" תנן -
דייק
כפירושו
מ
ה
סיפא
של משנתנו, וכמו שמבארת הגמרא.
ואילו
רב פפא
, הסובר "אינו מועד" תנן -
דייק
כפירושו
מ
ה
רישא
של משנתנו, וכמו שמבארת הגמרא.
ומבארת הגמרא:
רב זביד דייק מסיפא
, מהא
דקתני
בסיפא של משנתנו:
מועד לקטנים ואינו מועד לגדולים
. את שהוא מועד לו משלם נזק שלם, ואת שאינו מועד לו משלם חצי נזק.
ומדייק רב זביד:
אי אמרת בשלמא
"
ואינו מועד
"
קתני
, שאומרת המשנה שמדובר במקום שיודעים בו שאינו נוגח את הגדולים, ולפי זה,
הא סתמיה
, כשלא ראינו שאינו נוגח את הגדולים,
הוי מועד
אפילו לגדולים, שפיר הוצרכה משנתנו להשמיענו חלק זה, כי יש בו חידוש -
כי
הא קא משמע לן
משנתנו,
דאפילו מקטנים
[שקל לו ליגח אותם]
לגדולים
[שקשה לו לנוגחם]
נמי, מסתמא הוי מועד
. וזה הוא החידוש שבחלק זה של המשנה.
אלא אי אמרת
"
אינו מועד
"
קתני
, ומשמיעה המשנה שב
סתמא לא הוי מועד
, אם כן, למה הוצרכה משנתנו להשמיענו כלל את הענין של קטנים וגדולים!?
והרי
השתא יש לומר, מקטנים
ממין אחד
לקטנים
ממין אחר
דעלמא
-
סתמא לא הוי מועד
, שכבר השמיענו התנא שהעדאה למין אחד אינה העדאה למין שני, האם
מקטנים לגדולים
, ואפילו באותו מין,
צריכא למימר דלא הוי מועד!?
ורב פפא אמר לך
: אכן
איצטריך
להשמיענו שמקטנים לגדולים באותו מין אינו מועד, אף שכבר ידענו שממין למין אינו מועד!
כי סלקא דעתך אמינא: הואיל ופרץ ביה
השור
בההוא מינא, פרץ ביה, לא שנא גדולים דידיה ולא שנא קטנים דידיה
, והיינו, כיון שהורגל השור להזיק מין זה, מזיק הוא אותו, ושוב אינו מבחין בין קטנים לגדולים -
לפיכך
קא משמע לן
משנתנו,
ד
מקטנים לגדולים
לא הוי מועד
.
ואילו
רב פפא דייק מרישא
דמשנתנו, ש"אינו מועד" תנן, מהא
דקתני
ברישא:
מועד לאדם אינו מועד לבהמה
.
אי אמרת בשלמא
"
אינו מועד
"
תנן
, וב
סתמא
[עד שלא ראינוהו נוגח גם בהמה]
לא הוי מועד
, שפיר הוצרך התנא להשמיענו ענין זה. כי
הא קא משמע לן, דאפילו מאדם לבהמה נמי, סתמא, לא הוי מועד
. על אף שיש לומר, שאם נוגח הוא את האדם, שיש לו מזל, כל שכן שהוא יגח בהמה, שאין לה מזל.
אלא אי אמרת
"
ואינו מועד
"
קתני
, הרי
הא סתמא
, שאין אנו יודעים שאינו מועד לאחרים,
הוי מועד
על אף שלא נגח אותם - תיקשי, מה החידוש בכך? והרי
השתא יש לומר, מבהמה
ממין אחד
לבהמה
ממין אחר,
סתמא, הוי מועד
. אם כן,
מאדם לבהמה
, האם
צריכא למימר דהוי מועד!?
הרי זאת ודאי, שאין המשנה באה לחדש ולומר כי לגבי דבר שידענו בודאי שאינו מועד לו, הוא אינו משלם אלא חצי נזק. שהרי דבר פשוט הוא.
ובהכרח, שהחידוש הוא דין סתמא, לומר, שאם לא ידענו שהוא אינו מועד לדבר אחר, הוא כן מועד לו.
ואם כן, החלק במשנה שמועד לאדם הוי בסתמא מועד לבהמה, הוא דבר שאין צורך להשמיעו, אחר שכבר שמענו שאפילו ממין אחד למין אחר הוא מועד.
ורב זביד
, הסובר ש"ואינו מועד" קתני,
אמר לך: רישא
, האומרת "מועד לאדם ואינו מועד לבהמה" -
אחזרה קאי
.
כלומר, אין משנתנו עוסקת בשור שנגח אדם וידוע שאינו נוגח בהמות, כי בזה אכן אין שום חידוש, לא במה שאמרה המשנה שאינו משלם נזק שלם על בהמה, ולא מהדיוק שיש לדייק מהמשנה שסתמא הוא מועד.
אלא המשנה עוסקת ב
כגון דהוה מועד לאדם ומועד לבהמה
, שנגח את אלו ואת אלו, ושוב
הדר ביה מבהמה
[חזר בו מליגח בהמות], וכגון
דקאי גבי בהמה תלתא זימני ולא נגח
[ראה שלש פעמים שוורים ולא נגח].
ומשמיעתנו המשנה, שהיות ואחר חזרתו הוא שוב אינו מועד לבהמה, אין הוא משלם נזק שלם על בהמות.
וחידוש יש בדבר, כי
מהו דתימא, כיון דלא הדר ביה
גם
מאדם
[היות ולא חזר בו גם מנגיחת אדם],
חזרה דבהמה
לבד
לאו חזרה היא
אפילו לגבי בהמה -
קא משמע לן
משנתנו,
דחזרה דבהמה מיהא חזרה היא
. שהועילה חזרתו שלא להיות מועד לבהמה, ופטור הוא על הבהמות מנזק שלם.
מיתיבי
לרב זביד, הסובר "ואינו מועד" תנן, שלפי שיטתו נמצא, שמועד לאדם בסתם הרי הוא מועד לבהמה, מהא דתניא:
סומכוס אומר: מועד לאדם
בסתם, הרי הוא
מועד לבהמה, מקל וחומר
:
ומה לאדם
, שיש לו מזל, הרי הוא
מועד
.
לבהמה
, שאין לה מזל,
לא כל שכן
שהוא מועד לה.
ויש לנו לדייק:
מכלל, דתנא קמא
, "
אינו מועד
"
קאמר
, שבסתם אינו נעשה מועד לבהמה כשלא ראינוהו נוגח בהמות, ותיקשי לרב פפא!?
ומשנינן:
סומכוס
-
אחזרה קאי!
כלומר, סומכוס לא נחלק על מועד לאדם בסתם, אלא על שור שהועד תחילה לאדם ולבהמה, שחזר בו מן הבהמה ולא חזר בו מן האדם, שלדעת תנא קמא [כפי שנתבאר], מועילה חזרתו לבהמה, ליפטר מלשלם עליה נזק שלם.
והכי קא אמר ליה
סומכוס
לתנא קמא
:
מה
דקאמרת
ש
חזרה דבהמה חזרה היא
, זה שאתה אומר, שאם חזר בו מן הבהמה, שוב אינו מועד לה, אף שלא חזר בו מן האדם, בזה חלוק אני עליך, וסובר ש
חזרה דבהמה לאו חזרה היא, מקל וחומר מאדם
:
ומה מאדם לא קא מהדר ביה, מבהמה לא כל שכן
[אם מאדם לא חזרה בה, מבהמה לא כל שכן שלא חזרה].
אמר רב אשי: תא שמע
מסוף משנתנו ש"ואינו מועד" תנן, דהיינו, שבלשון זו לא נאמר איזה דין, אלא מציאות, שלדבר זה לא הועד:
שהרי שנינו:
אמרו
תלמידיו
לפני רבי יהודה: הרי שהיה מועד לשבתות ואינו מועד לימות החול
.
אמר להן: לשבתות משלם נזק שלם, לימות החול משלם חצי נזק
.
אי אמרת בשלמא
"
ואינו מועד
"
קתני
, אם כן במה שאמרו "הרי שהיה מועד לשבתות ואינו מועד לימות החול"
שיולי הוא דקא משיילי ליה
[שאלה הם שואלים אותו]. שהדברים האלו הם חלק מהשאלה, דהיינו, מי שהיה מועד לשבתות ולא לימות החול, מה דינו?
והוא
, רבי יהודה,
נמי, קמהדר להו
. כלומר, כשאמר להם רבי יהודה "לשבתות משלם נזק שלם, לימות החול משלם חצי נזק", תשובה היא על שאלתם.
אלא אי אמרת
: "
אינו מועד
"
קתני
, נמצא, שבאומרם "הרי שהיה מועד לשבתות אינו מועד לחול", לא אמרו זאת כשאלה, אלא קבעו את הדין שאינו מועד לימות החול, ואם כן, תיקשי, האם
אגמורי הוא דקמגמרי ליה
[וכי באו ללמד את רבי יהודה מה היא ההלכה בענין זה]!?
ותו
, ועוד תיקשי: אם קבעו הם את ההלכה בשאלתם, אם כן,
איהו
, רבי יהודה,
מאי קא מהדר להו
[מה השיב להם רבי יהודה]!? והרי הם בעצמם כבר קבעו את ההלכה בשאלתם, שהוא אינו מועד לימות החול, וברור שהוא משלם בימות החול חצי נזק.
אמר רבי ינאי
: גם
מרישא
, מכל הבבות הקודמות לשאלת תלמידי רבי יהודה -
נמי דיקא
ש"ואינו מועד" שנינו!
ד
הרי
קתני
על כל שלשת הבבות:
את שמועד לו משלם נזק שלם, ואת שאינו מועד לו משלם חצי נזק
.
אי אמרת בשלמא
"
ואינו מועד
"
קתני
, שפיר הוצרך התנא לומר כי למה שהוא מועד משלם נזק שלם ולמה שאינו מועד אינו משלם חצי נזק, משום ד
פרושי קא מפרש לה
, שהוצרך להשמיענו במה שאמר "ואינו מועד", שבסתם הוא מועד, ולכן הוצרך לסיים את דבריו, ולומר: לדבר שהוא אינו מועד לו, אינו משלם נזק שלם.
אלא אי אמרת
"
אינו מועד
"
קתני
, הרי כבר
פסקה
, כבר קבע התנא של המשנה את הדין, שהוא אינו מועד אלא למה שהועד לו, ואם כן,
מאי תו
[מה הוצרך התנא להוסיף] "
את שמועד לו משלם נזק שלם, ואת שאינו מועד לו משלם חצי נזק
"!? וכי
עד השתא לא אשמעינן
[עד משנה זו לא השמיענו התנא]
דהתם משלם חצי נזק, ומועד משלם נזק שלם!?
אלא בהכרח ש"ואינו מועד" תנן, וכרב זביד.
ומוסיפה הגמרא ומבארת:
ואם תמצי לומר נמי איתא לדרב פפא
, אפילו אם תאמר שהלכה כרב פפא ש"אינו מועד" תנן [שלא כדיוקנו], וממילא נשמע מן המשנה, שהמועד למינו אינו מועד לשאינו מינו, מכל מקום, אם
נגח שור, חמור וגמל
, שלשה מינים שונים,
נעשה מועד לכל
.
תנו רבנן: ראה
השור המזיק
שור
, ו
נגח
אותו, ושוב ראה
שור
אחר ו
לא נגח
אותו, ושוב ראה
שור
ו
נגח
אותו, ושוב ראה
שור
ו
לא נגח
, ושוב ראה
שור
ו
נגח
, ושוב ראה
שור
ו
לא נגח
,
נעשה
השור
מועד לסירוגין, לשוורים
.
כלומר, מעתה יהיה מועד לשור הראשון שיראה, ולשור שלאחריו לא יהיה מועד, ולשור שאחריו יהיה מועד, ולשור שלאחריו לא יהיה מועד, וכן הלאה, ולשאר בהמות אינו מועד כלל.
תנו רבנן: ראה שור
ו
נגח
אותו, ושוב ראה
חמור
ו
לא נגח
, ושוב ראה
סוס
ו
נגח
אותו, וראה
גמל
ו
לא נגח
, ראה
פרד
ו
נגח
, וראה
ערוד
[חמור הבר] ו
לא נגח
-
נעשה
השור המזיק
מועד לסירוגין לכל
.
איבעיא להו
, נסתפקו בני הישיבה שתי בעיות שהן ארבע: