Versão em texto deste daf: original e tradução
Bava Kama 26b — o Talmud em português
Bava Kama 26b do Talmud Babilônico: tsurat ha-daf com Rashi e Tossafot, tradução e notas. Leia online, de graça.
Texto original — Bava Kama 26b
ומפרשינן עוד:
מנא הני מילי
, שאדם חייב בכל אלו?
אמר
פירש
חזקיה, וכן תנא דבי חזקיה
[וכן למדו בישיבתו], שהוא נלמד - מהא ד
אמר קרא
: "כי יריבון אנשים ...
פצע תחת פצע
", ומקרא מיותר הוא, שהרי כבר נאמר: "ואיש כי יתן מום בעמיתו כאשר עשה כן יעשה לו", וללמד הוא בא,
לחייבו על השוגג כמזיד, ועל האונס כרצון
. ומקשינן:
והרי האי
קרא ד"פצע תחת פצע"
מיבעי ליה
כדי ללמד:
ליתן צער במקום נזק
, שלא נאמר: לא חייבה תורה צער אלא במקום שאין נזק, אבל כשיש נזק אינו חייב לשלם צער.
ומשנינן:
אם כן
שלא בא הכתוב אלא לרבות את הצער -
לכתוב קרא: פצע
בפצע, מאי
"
תחת
"
פצע, שמע מינה תרתי
: צער במקום נזק, ומזיק באונס שחייב בנזק ולא בארבעה דברים.
אמר רבה
פסקי הלכות באופנים שונים שאין האדם מתכוין למה שנעשה, ולגבי דינים שונים: א. אם
היתה אבן מונחת לו בחיקו, ולא הכיר בה
[לא ידע מעולם שהיא בחיקו],
ועמד, ונפלה
מתוך חיקו שלא בכוונה, הדין בזה חלוק:
לענין נזקין
אם הזיקה את האדם או את הממון: הרי זה
חייב
, וכמבואר במשנתנו שאדם המזיק חייב אפילו בשוגג ובאונס.
לענין ארבעה דברים
אם נפלה האבן וחבלה באדם: הרי זה
פטור
, שהרי אין הוא חייב בהם אלא במזיד או קרוב למזיד.
לענין שבת
, אם העבירה ארבע אמות ברשות הרבים, או שעשתה חבורה בנפילתה: הרי זה פטור מחטאת, שחייב אדם על עשיית מלאכה בשבת בשוגג - ומשום ש"
מלאכת מחשבת
"
אסרה תורה
, דהיינו שנתכוין לעשות מלאכה, אלא ששוגג היה בכך, שהיה סבור שמלאכה זו מותרת או שלא ידע ששבת היום, אבל זה שלא נתכוין לעשות מלאכה, אין זה בכלל מלאכת מחשבת.
לענין גלות
אם המיתה את האדם [שההורג בשוגג, גולה]: הרי זה
פטור
-
ומשום שנאמר [במדבר לה יא]: "והקריתם לכם ערים, ערי מקלט תהיינה לכם, ונס שמה רוצח מכה נפש בשגגה", ואין נקרא "שגגה", אלא כשהיתה לו ידיעה בתחילה, וזה הרי לא ידע מעולם שאבן יש לו בחיקו.
לענין עבד
כנעני, אם נפלה מחיקו של האדון והפילה את שן עבדו או סימאה את עינו [שהעבד יוצא בהם לחירות]: הרי זה תלוי ב
פלוגתא דרבן שמעון בן גמליאל ורבנן
, שנחלקו באדון שהפיל את שן עבדו או סימא את עין עבדו שלא בכוונה, אם יוצא העבד בשל כך לחירות -
וכ
דתניא: הרי שהיה רבו רופא, ואמר לו
העבד: "
כחול
לי את
עיני
",
וסימאה
האדון - כשכחל לו את עינו - שלא בכוונה, או שאמר לו העבד: "
חתור לי שיני
",
והפילה
האדון תוך כדי חתירה, הרי זה העבד
שיחק באדון, ויצא
העבד
לחירות;
ואף כאן יצא לחירות לדעתם.
רבן שמעון בן גמליאל אומר
: כיון דכתיב [שמות כא ו]: "וכי יכה איש את עין עבדו או את עין אמתו ושיחתה לחפשי ישלחנו תחת עינו", הרי למדנו מלשון הכתוב: "
ושיחתה
",
עד שיתכוין
האדון
לשחתה
, ולשיטתו אף גבי אבן לא יצא לחירות כיון שלא נתכוין.
ב. ואם
הכיר בה
מתחילה באבן שהיא בחיקו,
ו
שוב
שכחה, ועמד, ונפלה;
הדינים כך הם:
לענין נזקין: חייב
, שהרי אם הכיר בה כל שכן שהוא חייב.
לענין ארבעה דברים: פטור
, כי אף שהכיר בה תחילה, אין השכחה חשובה פשיעה, לחייבו משום קרוב למזיד.
לענין גלות: חייב, ד
הרי
אמר קרא
: "
בשגגה
",
מכלל דהוה ליה ידיעה, והא הוה ליה ידיעה
, כלומר: היות והיתה לו ידיעה בתחילה הרי זה בכלל "שגגה" שחייבה התורה עליה גלות.
לענין שבת: פטור
, כי אף שהכיר בה, אין זו "מלאכת מחשבת".
לענין עבד: פלוגתא דרבן שמעון בן גמליאל
ורבנן
, שהרי סוף סוף שלא בכוונה עשה אף שהכיר בה תחילה.
ג. ואם
נתכוין לזרוק שתים
אמות, ולא נתכוין לעשות בזריקה זו אחד מהדברים הנזכרים,
וזרק ארבע
אמות ועל ידי זה נעשה אחד מהדברים הנזכרים:
לענין נזקין
: כל שכן שהוא
חייב
.
לענין ארבעה דברים: פטור
.
לענין שבת
: פטור, שהרי "
מלאכת
מחשבת
"
בעינן
, ואפילו אם כשזרקה אמ "כל מקום שתרצה תנוח" ונחה לסוף ארבע, שהרי עיקר מחשבתו - שהיא לזרוק שתי אמות - אינה מחשבה למלאכה.
לענין גלות
: הרי זה פטור, ומשום שנאמר [שמות כא יב]: "מכה איש ומת, מות יומת. ואשר לא צדה [לא ארב לו, ולא נתכוין] והאלהים אנה לידו [זימן לידו שימות אדם על ידו], ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה"
\-
הרי ש"
אשר לא צדה
"
אמר רחמנא
שהוא חייב גלות, והיינו שלא נתכוין לצד הנרצח כלל, ולמדנו מזה:
פרט למתכוין לזרוק שתים
לצד הנרצח
וזרק ארבע
, שאינו נפטר בגלות.
לענין עבד: פלוגתא דרבן שמעון בן גמליאל, ורבנן
, ולרבן שמעון בן גמליאל הרי הוא פטור, היות ולא נתכוין לשחת את העין.
ד. ואם נתכוין
לזרוק ארבע
אמות,
וזרק שמונה
אמות:
לענין נזקין, חייב
, וכמו בנתכוין לשתים וזרק ארבע.
לענין ארבעה דברים: פטור
, וכמו בנתכוין לשתים וזרק ארבע.
לענין שבת
הדין חלוק:
באומר
: "
כל מקום שתרצה, תנוח
"
אין
, אכן הוא חייב, ומשום שיש כאן "מלאכת מחשבת" הואיל ונתכוין לזרוק ארבע אמות שהיא מלאכה, אבל
אי לא
אמר "בכל מקום שתרצה תנוח",
לא
חייב.
לענין גלות
: "
אשר לא צדה
",
פרט לנתכוין לזרוק ארבע וזרק שמונה
, וכמו בנתכוין לשתים וזרק ארבע.
לענין עבד: פלוגתא דרבן שמעון בן
גמליאל, ורבנן
, וכמו בנתכוין לשתים וזרק ארבע.
ואמר
עוד
רבה
:
אם
זרק
אדם
כלי
שלו
מראש הגג
ולכשיגיע לארץ יישבר,
ובא אחר ושברו במקל
קודם שהגיע לארץ:
הרי המשבר
פטור
מלשלם,
מאי טעמא?
כי
מנא תבירא, תבר
[מנה שבור הוא שבר], כלומר: הרי סופה לישבר.
ואמר
עוד
רבה: זרק
אדם
כלי
של אחר
מראש הגג, והיו תחתיו
בשעת השבירה
כרים או כסתות
באופן שאם יגיע לארץ לא יישבר, ו
בא אחר וסלקן
לכרים ולכסתות קודם שיגיע אליהם ונפל הכלי לארץ, ונשבר,
או
אפילו אם
קדם
הזורק עצמו
וסלקן
, הרי הזורק
פטור
.
מאי טעמא
פטור הזורק? כי
בעידנא דשדייה פסוקי מפסקיה גיריה
[בשעת הזריקה היו חיציו מופסקים ומנועים מלהזיק], כלומר: מחמת זריקתו הלוא אין סופו של הכלי לישבר עד שיינטלו הכרים; ואף את המסלק אין לחייב, שהרי הוא לא זרק את הכלי, אלא גרמא בעלמא הוא.
ואמר
עוד
רבה: זרק תינוק מראש הגג
באופן שלכשיגיע לקרקע ימות,
ובא אחר וקבלו
כשהיה באויר -
בסיף
ומת מחמת הסיף, דינו של ההורג בסיף תלוי ב
פלוגתא דרבי יהודה בן
בתירא, ורבנן
.
דתניא: הכוהו עשרה בני אדם בעשרה מקלות
, ויש בהכאת כל אחד מהם כדי להמית,
בין
שהכוהו
בבת אחת, בין
שהכוהו
בזה אחר זה
: