Bava Kama 17a — o Talmud em português

ו

א

חד

אמר,

שבעה

ימים,

ואמרי לה,

והיו שאמרו

שלשים

יום.

והגמרא מביאה פירוש אחר:

תנו רבנן

בברייתא:

"וכבוד עשו לו במותו" זה חזקיה מלך יהודה

,

שיצאו לפניו

[לפני מיטתו]

שלשים וששה אלף

איש שהיו

חלוצי כתף

גלויי כתף, שקרעו בגדיהם עד שנראו כתפיהם, זהו הכבוד שעשו לו,

דברי רבי יהודה

.

אמר לו רבי נחמיה

מה גדולה יש בזה?

והלא לפני אחאב

מלך ישראל גם

עשו כן!?

אלא,

הכבוד המיוחד אשר עשו לחזקיהו הוא,

שהניחו ספר תורה על מיטתו, ואמרו: קיים זה

הנפטר

מה שכתוב בזה

ספר התורה!

שואלת הגמרא:

והאידנא

נמי עבדינן הכי!?

הרי אף עתה עושין כן לגדולי ישראל, ומה הגדולה שעשו כן לחזקיהו?

משיבה הגמרא:

אפוקי מפקינן,

אמנם להוציא ספר תורה מוציאים גם לשאר גדולי ישראל, אבל

אנוחי לא מנחינן,

להניח את ספר התורה על מיטתם לא מניחים, ורק אצל חזקיהו עשו כן.

ותירוץ נוסף:

ואי בעית אימא,

ואם תרצה תאמר עוד ליישב:

אנוחי נמי מנחינן,

אמנם מוציאים ספר תורה ואף מניחים על גבי מיטת שאר גדולי ישראל, אבל "

קיים

זה מה שכתוב בזה"

לא אמרינן

, ורק אצל חזקיהו עשו כן.

והגמרא מביאה תירוץ נוסף:

אמר רבה בר בר חנה: הוה אזילנא בהדיה דרבי יוחנן למשאל שמעתא,

נתלוותי לרבי יוחנן כדי לשאלו דבר הלכה.

כי הוה עייל,

כאשר נכנס רבי יוחנן

לבית הכסא,

ויצא ממנו,

והוה בעינא מיניה מילתא,

ושאלתיו את השאלה,

לא פשיט לן,

לא היה פושט את השאלה

עד דמשי ידיה, ומנח תפילין,

עד שנטל את ידיו, והניח את התפילין שחלצם בהכנסו לבית הכסא,

ומברך

על התפילין,

והדר, אמר לן,

רק אחר כך אמר לנו: היום מניחים ספר תורה על מיטתו של אדם גדול, ו

אפילו

"

קיים

זה מה שכתוב בזה"

אמרינן,

אולם

"לימד",

שלימד זה הנפטר לאחרים את מה שכתוב בזה,

לא אמרינן

. ורק אצל חזקיהו עשו כן.

שואלת הגמרא: וכי "לימד" עדיף מ"קיים"?

והאמר מר

בברייתא:

גדול לימוד תורה שהלימוד מביא לידי מעשה.

וכיון שחשיבות הלימוד הוא בכך שמביא לידי מעשה, הרי משמע שמעשה עדיף, ואם כן "קיים" חשוב על פני "לימד", ומה רבותא שלא אמרו כן אלא לחזקיהו?

משיבה הגמרא:

לא קשיא. הא

מה שמשמע שמעשה עדיף מלימוד, היינו

למיגמר

שלומד לעצמו. אבל

הא

, מה שמשמע מדברי רבי יוחנן ש"לימד" חשוב על פני מעשה, היינו

לאגמורי

ללמד לאחרים.

ועתה מפרשת הגמרא את הפסוק שהוזכר בתחילת הפרק:

אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי: מאי דכתיב

זה שאמר הכתוב [ישעיה לב]:

"אשריכם זורעי על כל מים, משלחי

רגל השור והחמור",

כך הוא פירושו:

כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים, זוכה לנחלת שני שבטים

.

הגמרא מפרשת היכן נרמז זה בפסוק, ומהי נחלת שני שבטים:

שנאמר "אשריכם זורעי

על כל מים",

ואין "זריעה" אלא

עשיית

צדקה, ש

הרי

נאמר

[הושע י']:

"זרעו לכם לצדקה, וקצרו לפי חסד"

.

ואין "מים" אלא תורה, ש

הרי

נאמר

[ישעיה נה]

"הוי כל צמא לכו למים".

ומכאן ש"זורעי על כל מים" הם רמז לעוסקים בתורה ובגמילות חסדים, ש

זוכה לנחלת שני שבטים,

כלומר,

זוכה לכילה

[אפריון] והיינו שזוכה לבנים.

כיוסף

הקרוי "שור"

דכתיב

[בראשית מט']

"בן פורת יוסף, בנות צעדה עלי שור", וזוכה לנחלת יששכר

הקרוי "חמור", שהיא עשירות,

דכתיב

[שם]

"יששכר חמור גרם"

ומתרגם אונקלוס: "יששכר עתיר בנכסין" [עשיר בנכסים]. פירוש אחר בנחלת שני השבטים:

אית דאמרי,

יש שאמרו שהכוונה היא לכך ש

אויביו נופלין לפניו כיוסף, דכתיב

בו [דברים לג]

"בהם עמים ינגח יחדיו אפסי ארץ"

.

וזוכה לבינה, כיששכר, דכתיב

[דברי הימים א יב]:

"ומבני יששכר יודעי בינה לעיתים לדעת מה יעשה ישראל"

.

הדרן עלך פרק ארבעה אבות

--- title: "חברותא - בבא קמא — פרק שני - כיצד הרגל" source: "https://www.toratemetfreeware.com/online/f02357.html#HtmpReportNum0001L5" chapteranchor: "HtmpReportNum0001L5" --- פרק שני - כיצד הרגל

Оригинал главы פרק שני - כיצד הרגל

מתניתין:

המשנה הראשונה באה לבאר את מה ששנינו בפרק ראשון, שהרגל "מועדת" מתחילתה, והיינו, שאין בה צד של "תמות" לשלם רק חצי נזק, אלא מיד בהיזק הראשון שעשתה בהמתו של אדם ברגלה, חייב בעליה לשלם לניזק נזק שלם.

כיצד הרגל מועדת?

דהיינו, ה"רגל", ששנינו במשנה לעיל [ט ב] שהיא מועדת, ומשלם בעליה נזק שלם, לאיזה היזק היא מועדת?

לשבר בדרך הילוכה,

לדרוס על כלים בדרך הילוכה, ולשברם.

וכמו כן,

הבהמה מועדת להלך כדרכה, ולשבר

כלים אגב הילוכה, באמצעות גופה או באמצעות משא שעליה. ואם הזיקה ברשות הניזק, משלמים בעליה נזק שלם. אבל אם הזיקה ברשות הרבים, פטור.

היתה מבעטת

ברגלה, והזיקה, הרי כיון שאין דרכה של בהמה לבעוט ולהזיק, ואילו בהמה זאת עשתה כן מתוך כוונה להזיק, אין זו תולדה של "רגל", אלא תולדת "קרן", ומשלם בעל הבהמה רק חצי נזק, כדין "קרן" תמה.

או שהיו צרורות

[אבנים קטנות]

מנתזין מתחת רגליה

, בדרך הליכתה,

ושברה את הכלים

, הרי למרות שנזק זה הינו תולדה ד"רגל", שכן הוא נעשה דרך הילוכה, ודרכה שתזיק בכך, מכל מקום, הלכה למשה מסיני היא, שנזק הנעשה על ידי התזת "צרורות" [שהוא נעשה רק מכוחה, ולא בגופה], אין בעל הבהמה

משלם

לניזק אלא

חצי נזק

. ואין החיוב אלא אם הזיקה ברשות הניזק, כדין "רגל". אבל אם היתה "מבעטת", שתולדה של "קרן" היא, הרי חייבים עליה אף ברשות הרבים, כדין "קרן".

דרסה על הכלי

בדרך הילוכה בתוך רשות הניזק,

ושברתו, ונפל

הכלי השבור

על כלי

אחר,

ושברו

, ונמצא שהכלי הראשון נשבר בדריסת רגלה, והכלי השני נשבר רק על ידי ה"צרורות" שניתזו מהכלי הראשון, הרי

על

הכלי

הראשון

ששברה

משלם

בעל הבהמה

נזק שלם,

כדין כל נזקי "רגל",

ועל

הכלי

האחרון משלם

בעל הבהמה רק

חצי נזק,

כדין צרורות.

אף

התרנגולין

וכן שאר העופות,

מועדין להלך כדרכן, ולשבר.

כלומר, אף הם מועדים הם מתחילתם להזיק נזקי רגל.

היה דליל

[חבל או חוט ] קשור ברגליו של תרנגול, וזרקו על הכלי, ושברו,

או

תרנגול

שהיה מהדס

[מרקד], והתיז צרורות,

ומשבר

[והצרורות שברו]

את הכלים, משלם

בעל התרנגול

חצי נזק,

כדין צרורות.