Bava Kama 16a — o Talmud em português

הגמרא מביאה תירוץ אחר:

רבי אלעזר משמיה דרב אמר

: לעולם משנתנו

כולה,

כשיטת

רבי טרפון היא

, ולכן "שור המזיק ברשות הניזק", שמוזכר בסיפא של המשנה, משלם מתחילה נזק שלם. ואולם מה ששנינו ב

רישא

"הבהמה אינה מועדת ליגח", שמשלמת רק חצי נזק, והוכחנו שמדובר בחצר הניזק, אין מדובר ברשות גמורה של הניזק, אלא

בחצר המיוחדת ל

הניח בה

פירות לאחד מהן

בלבד, והיינו לניזק,

ולזה ולזה,

הן למזיק והן לניזק, יש רשות

ל

הכניס שם

שוורים

.

דלגבי שן, הויא לה חצר הניזק,

כיון שמיוחדת רק לו לפירות נחשבת לגבי הפירות כחצר הניזק, ששן חייבת בו.

ו

אולם

לגבי קרן, הויא רשות הרבים,

כיון שלשניהם יש רשות בה, הרי היא לגביהם כרשות הרבים, לכן משלם רק חצי נזק.

אך הגמרא שואלת על תירוץ זה:

אמר רב כהנא: אמריתה לשמעתא,

אמרתי שמועה זו [תירוץ זה]

קמיה דרב זביד מנהרדעא,

לפני רב זביד,

ואמר לי: מי מצית מוקמת לה,

כיצד יכול אתה להעמיד שהמשנה

כולה, כרבי טרפון

היא!? ו

הקתני,

הרי שנינו במשנתנו:

השן מועדת לאכול את

הראוי לה.

ומשמע,

ראוי לה, אין

, דין זה שהשן מועדת לשלם נזק שלם נאמר רק אם אכלה דבר הראוי לה כגון פירות וירקות, אבל אם אכלה דבר

שאין ראוי לה,

ככסות וכלים,

לא

משלם נזק שלם, שהיות ומשונה הוא, הוי קרן, ומשלם רק חצי נזק, למרות שמשנתנו מדברת בחצר הניזק, שהרי לגבי שן ודאי מדובר בחצר הניזק, וכפי שהעמדנו שמיוחדת רק לו לפירות, ובאותו מצב, באין ראוי לה, משלם רק חצי נזק.

ואי

משנתנו כשיטת

רבי טרפון

היא, יקשה:

הא אמר

רבי טרפון "משונה

קרן בחצר הניזק, נזק שלם משלם

".

ולכן, הגמרא מתרצת אחרת את המשנה:

אלא, לעולם

משנתנו כולה כשיטת

רבנן היא, וחסורי מחסרא, והכי קתני,

משנתנו שנויה בלשון חסרה, וכך רצונה לומר :

חמשה תמין,

בהמה שנגחה, נגפה, נשכה, רבצה ובעטה, בפעמים ראשונות הן תמין, ומשלמים חצי נזק.

ואם הועדו,

לאחר שעשו כן שלש פעמים, והועדו בפני בית דין והבעלים, נעשו

חמשתן מועדין,

ומשלמים נזק שלם. ומה שנקטה המשנה "חמשה מועדין", הכוונה לאלו החמשה תמין שהועדו. ועתה ממשיכה המשנה ללמד דיני נזיקין:

ושן ורגל מועדין מתחילתן,

ומשלמים מתחילה נזק שלם. ומה שממשיכה המשנה "ושור המועד, ושור המזיק ברשות הניזק", אין הכוונה לקרן שמשלם ברשות הניזק נזק שלם, אלא כך פירוש המשנה:

והיכן העדאתן

, היכן שן ורגל משלמים נזק שלם? כאשר השור מזיק

בחצר הניזק

.

הגמרא מקשה על תירוץ זה:

מתקיף לה

[הקשה]

רבינא

: כיצד אפשר לפרש ש"שור המזיק ברשות הניזק" הכוונה לשן ורגל?

הא קתני לקמן,

הרי בפרק שני מפרשת שם המשנה את המועדין שבמשנתנו, וממשיכה,

"שור המזיק ברשות הניזק, כיצד"?

ומביאה המשנה את פלוגתת רבנן ורבי טרפון אם קרן בחצר הניזק משלם נזק שלם או רק חצי נזק.

אי אמרת בשלמא איירי בה,

אם תאמר ש"שור המזיק בחצר הניזק" האמור במשנתנו מדבר לעניין קרן, מובן

משום הכי קתני "כיצד",

מתאים לכן שהמשנה בפרק שני בבואה לפרש את משנתנו, תשאל כיצד הוא הדין שנשנה במשנתנו, ותפרש את פלוגתת רבי טרפון ורבנן.

אלא

[אבל],

אי אמרת לא איירי בה,

אם תאמר ש"שור המזיק בחצר הניזק" לא מדובר בקרן,

מאי כיצד?

מהי שאלת המשנה כיצד? כלומר, על מה תיסוב השאלה, עד שהמשנה הוצרכה לפרש את הדין?

ולכן הגמרא מתרצת אחרת את המשנה:

אלא, אמר רבינא

: אכן יש להעמיד המשנה כולה כרבנן, ו

חסורי מחסרא, והכי קתני: חמשה תמין הן,

בהמה שנגחה נגפה נשכה רבצה ובעטה, שמשלמת תחילה חצי נזק,

ואם הועדו

ולאחר שעשו כן שלש פעמים

חמשתן מועדין

.

ו

אולם

שן ורגל מועדין מתחילתן

, ומה שממשיכה המשנה "ושור המועד" נסוב על אלה שנאמר תחילה "ואם הועדן חמשתן מועדין"

ו

המשנה אומרת ש

זהו

הוא

שור המועד

הכתוב בפרשה.

ועתה משמיעה המשנה דין נוסף

ו

הוא

שור המזיק

בקרן

ברשות הניזק

שהוא

מחלוקת רבי טרפון ורבנן

כפי שיתבאר בפרק שני.

עוד מוסיפה המשנה ללמד:

ויש מועדים אחרים כיוצא באלו

, שמשלמים מתחילה נזק שלם:

הזאב והארי והדוב והברדלס והנמר והנחש

.

הגמרא מביאה סיוע לפירוש זה במשנה:

תניא נמי הכי,

שנינו בברייתא כפי שרבינא מפרש:

חמשה תמין הן ואם הועדו חמשתן

מועדין. ושן ורגל מועדין מתחילתן. וזהו שור המועד. ושור המזיק ברשות הניזק, מחלוקת רבי טרפון ורבנן. ויש מועדים אחרים כיוצא באלו: הזאב והארי הדוב והנמר והברדלס והנחש

.

יש שאמרו שדברי רבינא נסובו על קושיא אחרת:

איכא דרמו ליה מירמא,

יש שאמרו שרבינא בא ליישב קושיא אחרת שהקשו על משנתנו:

תנן

במשנתנו:

חמשה תמין וחמשה מועדים

, וקשה:

ותו ליכא,

וכי אין מועדין יותר מאשר חמשה,

והאיכא,

והרי יש את

הזאב, הארי, והדוב והנמר והברדלס והנחש

, שמועדים מתחילתם?

ומשני,

ומביאים ליישב קושיא זו:

אמר רבינא, חסורי מחסרא והכי קתני

משנתנו שנויה בלשון חסרה ורצונה לומר:

חמשה תמין הן, ואם הועדו חמשתן מועדין. ושן ורגל מועדין מתחילתן. וזהו,

החמשה שהועדו,

שור המועד

הכתוב בתורה.

ושור המזיק ברשות הניזק

הוא

מחלוקת רבי טרפון ורבנן

.

ויש מועדים אחרים כיוצא באלו

והם:

הזאב והארי הדוב והנמר והברדלס והנחש

.

והיינו שהמשנה לא באה למנות חמשה מועדין, אלא רק אמרה שחמשה תמין אלו, אם הועדו הוו מועדין.

שנינו במשנתנו:

ולא לרבוץ,

אין דרך בהמה לרבוץ על כלים ולשוברם, לכן משלמת חצי נזק כדין קרן תמה.

הגמרא מבארת שלא בכל הכלים נאמר דין זה:

אמר רבי אלעזר: לא שנו

שרביצת בהמה על כלים זה דבר משונה והוי תולדה דקרן,

אלא

כשרבצה הבהמה על

פכין

[כלים]

גדולים. אבל

אם רבצה על

פכין קטנים

אין זה שינוי

,

ד

אורחיה הוא,

דרכה לרבוץ על כלים קטנים, לכן תולדה דרגל היא, וממילא ברשות הרבים פטורה, וברשות הניזק משלמת נזק שלם, כרגל.

הגמרא מנסה להביא ראיה לדברי רבי אלעזר:

לימא מסייע ליה,

יש להביא ראיה לדבריו מן הברייתא ששנינו: "

הבהמה מועדת להלך כדרכה ולשבר, ו

כן

למעך

בגופה

את האדם, ו

כן

את הבהמה ואת הכלים

". הרי נתבאר שהבהמה מועדת למעך בגופה דהיינו לרבץ על הכלים, וקשה, הא במשנתנו שנינו שאין בהמה מועדת לרבוץ על הכלים? אלא ודאי צריך לחלק כדברי רבי אלעזר בין רביצה על כלים גדולים, לרביצה על כלים קטנים, שרביצת בהמה על כלים גדולים הוא משונה, ובאופן כזה מדובר במשנתנו, ואילו רביצת בהמה על כלים קטנים הוי אורחיה ובזה האופן מדובר בברייתא.

אך הגמרא דוחה את הראיה:

דלמא,

אולי מה שאמרה הברייתא שבהמה מועדת למעך בגופה את הכלים, לא מדובר שממעכת על ידי רביצה אלא

מן הצד

, כלומר, כשהיא מהלכת וממעכת את הכלים הנמצאים בינה לבין הכותל, וזהו תולדה דרגל, אבל ברביצה תמיד הוא משונה והוי קרן.

והגמרא מביאה גירסא אחרת בדברי רבי אלעזר:

איכא דאמרי,

יש שאמרו שכך

אמר רבי אלעזר: לא תימא,

אל תאמר כי מה ששנינו במשנתנו שהרביצה על כלים הוא דבר משונה והוי קרן נאמר רק אם רבצה על

פכין גדולים דלאו אורחיה, אבל

לרבוץ על

פכין קטנים אורחיה הוא,

דרכה היא לרבוץ עליהם והוי תולדה דרגל, כי אין זה נכון.

אלא, אפילו

לרבוץ על

פכין קטנים, נמי לאו אורחיה הוא,

גם זה אינו דרכה של בהמה, והוי משונה ולכן הוא תולדה דקרן.

מיתיבי

ממה ששנינו בברייתא: הבהמה מועדת להלך כדרכה ולשבר,

ולמעך

בגופה

את האדם ו

כן

את הבהמה ואת הכלים.

הרי שמועדת היא למעך בגופה, דהיינו ברביצה, את הכלים, וקשה, הא במשנתנו נתבאר שאין זה דרכה לרבוץ והוי משונה, ועל כרחך צריך לחלק שבמשנתנו מדובר כשרבצה על כלים גדולים ולזה אין דרכה, אבל בברייתא מדובר שרבצה על כלים קטנים, וזה דרכה והוי תולדה דרגל, ודלא כדברי רבי אלעזר שאף רביצה על פכין קטנים הוא משונה ותולדה דקרן.

מתרצת הגמרא:

אמר רבי אלעזר

: אין להוכיח כן מהברייתא, כי

דלמא

אולי הברייתא אינה מדברת כשהבהמה מעכה את הכלים על ידי רביצה אלא

מן הצד

, כלומר כשהיתה מהלכת מעכה את הכלים שהיו בינה לבין הכותל, וזה דרכה והוי תולדה דרגל, אבל לרבוץ על כלים אין דרכה ואף לא על כלים קטנים.

היו שאמרו שרבי אליעזר בא ליישב את הסתירה:

איכא דרמי לה מירמא,

יש שהקשו את הסתירה:

תנן

במשנתנו:

"ולא לרבוץ",

שאין הבהמה מיועדת לרבוץ על כלים,

והתניא,

ובברייתא שנינו "

ולמעך,

שבהמה מועדת למעך בגופה דהיינו על ידי רביצה,

את האדם ואת הבהמה ואת הכלים

", וקשה שזה סותר לדברי משנתנו.

רבי אלעזר בא לתרץ את הסתירה:

אמר רבי אלעזר לא קשיא, כאן

במשנתנו מדובר

בפכין גדולים

, ועליהן אין דרכה של בהמה לרבוץ, ו

כאן

בברייתא מדובר

בפכין קטנים

ועליהן דרכה של בהמה לרבוץ.

שנינו במשנתנו:

הזאב והארי

והדוב והנמר והברדלס

וכו'

הרי אלו מועדין.

מאי,

מהו

ברדלס?

אמר רב יהודה

: ברדלס הוא

נפרזא

.

מאי,

מהו

נפרזא?

אמר רב יוסף

נפרזא הוא

אפא

[ובהמשך יתבאר שהכוונה לצבוע].

מיתיבי,

הקשו על רב יוסף מברייתא, המוסיפה על מה שאמרה משנתנו כי הארי והזאב והדוב וכו' הינם מועדין מתחילתן, דתניא:

רבי מאיר אומר, אף הצבוע

הוא בכלל המועדין מתחילתן.

רבי אלעזר אומר, אף הנחש

.

ואמר רב יוסף: צבוע זו

חיה הקרויה

אפא

.

וכיון ששנינו בברייתא שרבי מאיר מוסיף על הנאמר במשנתנו את הצבוע, דהיינו "אפא", כיצד אפשר לפרש שברדלס זהו אפא, דהיינו צבוע, והרי רבי מאיר בא להוסיף את הצבוע, ומוכח שברדלס אינו צבוע!

מתרצת הגמרא:

לא קשיא,

אין זו קושיא, כי

כאן

במשנתנו שנאמר ברדלס, מדובר

בצבוע זכר

, ורק הוא הקרוי אפא. ו

כאן,

רבי מאיר בברייתא המוסיף את הצבוע, מדבר

בצבוע נקיבה

, והיא אינה קרויה אפא.

ומה שאמר רב יוסף "צבוע זה אפא", לא אמר זאת על דברי רבי מאיר אלא על צבוע זכר. והטעם שצבוע זכר נקרא אפא וכן ברדלס ונפרזא, כיון שמשתנה לכמה מינים, וכמבואר בברייתא:

דתניא,

בברייתא:

צבוע זכר לאחר שבע שנים נעשה עטלף

.

עטלף לאחר שבע שנים נעשה ערפד

.

ערפד לאחר שבע

שנים נעשה קימוש. קימוש, לאחר שבע שנים נעשה חוח

.

חוח, לאחר שבע שנים נעשה שד

.

שדרו של אדם, לאחר שבע שנים

שמת

נעשה נחש

.

והני מילי,

ודברים אלו שנעשה לנחש, נאמרו רק באדם

דלא כרע במודים,

שבעומדו בתפילת העמידה [שמונה עשרה] לא כרע כשהגיע ל"מודים אנחנו לך" כפי שתקנו חז"ל. הגמרא מקשה על דברי רבי אלעזר בברייתא":

אמר מר

בברייתא:

רבי מאיר אומר אף הצבוע

.

רבי אלעזר אומר אף הנחש

.