Bava Kama 14b — o Talmud em português

אמנם

שלשה כללות

הם, כלומר לעניין דינם יש שלשה כללים:

א. ברשות הניזק - חייב נזק שלם אף בקרן תמה.

ב. ברשות המזיק - פטור מכל.

ג. בחצר השותפים - פטור משן ורגל, ובקרן משלם התם חצי נזק ומועד נזק שלם.

אולם

בארבעה מקומות

הן. כי יש חצר שותפים שפטור בה על שן ורגל, ויש חצר השותפין שחייב בה על שן ורגל, כגון במיוחדת לניזק לפירות ולשניהם לשוורים. לכן שנינו ארבעה כללות.

מתניתין:

משנה זו מוסיפה כללים בדיני נזקים, ובגמרא יתבאר מה היא כוונת המשנה בכל כלל וכלל, ומה היא באה למעט:

א.

שום

שומת הנזקין לא תהא אלא ב

כסף

. ומיתומים אין גובים אלא

שווה כסף,

קרקעות ולא מטלטלין.

ב. והשומה והחיוב, נעשים

בפני בית דין

מומחין,

ועל פי עדים

שהם

בני חורין,

ו

בני ברית

, ולא עבדים כנענים או גויים.

ג.

והנשים

אף הם

בכלל הנזק,

בכלל דיני הנזיקין כאנשים.

ד.

ו

פעמים ש

הניזק והמזיק

משתתפין

בתשלומין

. וכפי שיבואר בגמרא.

גמרא:

שנינו במשנתנו "שום כסף".

ודנה הגמרא: מאי

מה הפירוש "

שום כסף"?

אמר רב יהודה

, כך הוא פירושו:

שום זה,

שומת הנזק,

לא יהא אלא בכסף

, שבית דין יעריכו את הנזק בשווי כספי, והמזיק ישלם לניזק סכום זה. והגמרא מוכיחה מזה לדברי הברייתא:

תנינא להא

שנינו במשנה הזאת את מה ששנו חכמים בברייתא.

דתנו רבנן

:

פרה ש

נכנסה לחצר של אחר, ו

הזיקה

בדריסה את ה

טלית

של בעל הבית.

וטלית שהזיקה פרה

ואחר כך כשטלית זו הייתה מונחת ברשות הרבים, נתקלה בה הפרה והוזקה,

אין אומרים: תצא פרה בטלית, וטלית בפרה!

שבעל הטלית יטול ללא שומא את הפרה שהזיקה את טליתו, ובעל הפרה יקח ללא שומא את הטלית שהיא הזיקה את פרתו.

אלא, שמין אותה בדמים.

שמים את הנזקין לפי ערך הדמים, ומי שהזיק יותר ישלם את ההפרש.

הרי דברי ברייתא אלו הם כפי ששנינו במשנתנו.

שנינו במשנה:

שווה כסף

.

והגמרא מביאה ברייתא המפרשת את דברי המשנה:

דתנו רבנן: "שוה כסף"

שאמרה המשנה,

מלמד, שאין בית דין נזקקין

לתביעת נזיקין, לגבות מהמזיק את תשלומי הנזק,

אלא

אם כן יש

ל

מזיק

נכסים שיש להן אחריות

[קרקעות], שניתן ליפרע מהם.

אבל, אם קדם ניזק ותפס מטלטלין

של המזיק,

בית דין גובין לו מהן

את תשלום הנזק.

הגמרא מפרשת מדוע נקראים קרקעות "שוה כסף":

אמר מר

בברייתא:

"שוה כסף", מלמד שאין בית דין נזקקין אלא לנכסים שיש להן אחריות

.

מאי משמע?

כיצד "שוה כסף" מתפרש לקרקעות?

אמר רבה בר עולא

: "שוה כסף" פירושו

דבר השוה כל כסף

שישלמו עבורו.

מאי ניהו,

מהו הדבר שניתן לומר עליו ששוה כל מחיר? הוי אומר:

דבר שאין לו אונאה.

כלומר, קרקעות, שלא נאמר בהם דין "אונאה", שאם מכר אדם קרקע במחיר גבוה מערכה האמיתי או נמוך ממנו, אף אם היה ההפרש ביותר משישית, המקח קיים, ואין המוכר או הלוקח יכולים לחזור בהם מהמקח, וכמו כן אין הם צריכים להחזיר את הדמים היתרים. וזה הפירוש ש"שווים כל כסף", שכל מחיר שנותנים עבורן, זהו שווין, ואין מחזיר לו את היתרה.

שואלת הגמרא: עדיין כיצד משמע שהכוונה דוקא לקרקעות? הרי

"עבדים" ו"שטרות" נמי

, גם הם,

אין להם

דין

אונאה

, ואם כן, אף העבדים ושטרות "שוים כל כסף" שישלמו עבורם? ולכן מבארת הגמרא פירוש אחר:

אלא, אמר רבה בר עולא

: "שוה כסף", משמעו

דבר הנקנה ב

קנין

כסף

, והיינו קרקעות.

אך עדיין קשה, כיצד משמע שהכוונה דוקא לקרקעות? הרי

עבדים ושטרות

נמי

, גם הם

נקנין ב

קנין

כסף

.

אלא, אמר רב אשי: "שוה כסף"

משמעו, דבר שהינו רק בגדר "שוה כסף", בו בלבד ישלם המזיק,

ולא כסף

עצמו.

והני כולהו, כסף נינהו.

העבדים והשטרות וכן כל המטלטלים הם בגדר "כסף" ולא "שוה כסף". כי דבר המיטלטל ממקום למקום קל להמירו לכסף, שיכול להביאו למקום שיש לו ביקוש, ולמוכרו שם, ולקבל עבורו כסף. מה שאין כן קרקע, הקבועה במקומה. לכן הקרקע נחשבת רק כ"שווה כסף", ואילו כל המטלטלין, כיון שקל להמירם, הרי הם נחשבים כ"כסף".

אך מקשה הגמרא סתירה מברייתא אחרת לברייתא זו:

רמי ליה

[הקשה סתירה בין שתי ברייתות],

רב יהודה בר חיננא לרב הונא בריה דרב יהושע: תנא,

שנינו בברייתא זו:

"שוה כסף", מלמד שאין בית דין נזקקין אלא לנכסים שיש להם אחריות.

אין בית דין נזקקין לגביית תשלום נזיקין אלא מקרקעות בלבד.

והתניא

, ומאידך, בברייתא אחרת שנינו: נאמר "כסף ישיב לבעליו", ודורשים

"ישיב" לרבות שוה כסף ואפילו סובין,

שניתן לפרוע תשלומי נזיקין מכל דבר המיטלטל, ואפילו מן ה"סובין". הרי שתשלום הנזיקין נעשה אף ממטלטלין.

ומתרצת הגמרא:

הכא, במאי עסקינן,

בברייתא המפרשת את משנתנו שלא גובים אלא מקרקעות, מדובר בה

ביתמי,

כשהמזיק מת, ובאים לגבות את תשלום הנזק מהיתומים, באופן כזה אין גובים אלא רק מקרקעות שהניח להם אביהם, ולא ממטלטלין, על אף שהיו של אביהם. ואולם הברייתא המרבה אפילו סובין, מדובר בה כשהמזיק קיים, שאז ניתן לגבות אף מן המטלטלין.

שואלת הגמרא:

אי

ברייתא זו מדברת

ביתמי

, אם כן,

אימא סיפא,

האומרת:

אם קדם ניזק ותפס מטלטלין, בית דין גובין לו מהן

.

אי

מדובר

ביתמי, אמאי

[למה]

בית דין גובין לו מהן?

הרי הדין הוא שאין המטלטלין של היתומים משועבדים לתשלומי חובות אביהם?

ומתרצת הגמרא:

כדאמר רבא אמר רב נחמן

[בכתובות פד ב] שאף על פי שלא מועילה תפיסה של בעלי חוב ממטלטלין של יתומים, מכל מקום, תועיל התפיסה כ

שתפס מחיים,

כשתפסו הבעל חוב עוד בחיי האב. ו

הכא נמי

, כאן גם, בברייתא האומרת שאם קדם ניזק ותפס, בית דין גובה לו מהם, נפרש שמדובר כ

שתפס

הניזק

מחיים

של אביהם.

שנינו במשנה: שווה כסף

בפני בית דין

.

הגמרא מבארת מה כוונת המשנה, ומה היא באה להשמיענו:

"שוה כסף בפני בי דין", פירושו, שקרקעותיו של המזיק יהיו [ברשותו] בפני בית הדין. ובא למעט,

פרט ל

מזיק, ה

מוכר נכסיו

לאחרים, וכילה את המעות שקיבל תמורתם,

ואחר כך הולך לבית דין

לדון בתשלום הנזק, שאין הבית דין גובין מן הקרקעות שבידי הלקוחות.

ותמהה הגמרא:

שמע מינה,

האם נשמע מכאן שאם

לוה

אדם כסף מחברו,

ומכר

את

נכסיו

[קרקעותיו] לאחר ההלואה, בטרם פרע את חובו,

ואחר כך בא

המלוה

לבית דין

לדון עם הלוה על גביית החוב,

אין בית דין גובין לו,

למלוה מהלוה,

מהן

, מהקרקעות שמכר הלווה?! והרי הדין הוא שבא המלוה וגובה מן הלקוחות, ואם כן, גם במזיק שמכר את נכסיו, יגבה הניזק מן הלקוחות!

ולכן, הגמרא מפרשת אחרת את המשנה:

אלא,

כוונת המשנה שאמרה "ובפני בית דין", היא לומר, שדיני נזיקין שחיובם הוא מטעם קנס, צריך שידונו דוקא "בפני בית דין מומחין", ובאה למעט

פרט לבית דין הדיוטות,

שלא דנים דיני קנסות.

שנינו במשנה: "

על פי עדים

בני חורין", שיעידו לפני בית דין על הנזק שהמזיק הזיק.

והגמרא מפרשת מה באה המשנה להשמיענו:

"על פי עדים" פירושו, שנודע לבית הדין רק מפי עדים,

פרט למודה בקנס, ואחר כך באו

עדים, שהוא פטור.

שאם הודה המזיק לפני בית דין על חיובו בתשלום שחייבה התורה מטעם "קנס", הרי גם אם יבואו לאחר מכן עדים ויעידו אף הם על חיובו, הוא פטור כ"מודה בקנס".

שואלת הגמרא:

הניחא

, פירוש זה עולה יפה,

למאן דאמר,

לשיטת רב, הסובר ש

מודה בקנס ואחר כך באו עדים,

אכן

פטור. אלא

[אבל]

למאן דאמר,

לשיטת שמואל הסובר ש

מודה בקנס ואחר כך באו עדים, חייב, מאי איכא למימר?

מה יש לומר שהמשנה באה להשמיענו, הרי אי אפשר לפרש שהמשנה באה למעט את המודה בקנס ואחר כך באו עדים, שהוא פטור?