Bava Kama 13b — o Talmud em português

אבל הכא,

כאן בבהמת שלמים שהזיקה,

מי מצי אמר

"רק

בשר אזיק,

ואילו

אימורין לא אזיק"!?

וכי יכול הניזק לומר שרק הבשר הוא שהזיק ולא האימורים? כלומר, האם יתכן לייחס את הנזק יותר אל הבשר מאשר אל האימורין? וכיון שאין לייחס את הנזק לאימורים יותר מאשר אל הבשר, סובר רבי אבא שבזה מודה רבי נתן שלא משתלם מהבשר את מה שלא ניתן להשתלם מהאימורין.

ועתה הגמרא מביאה מימרא נוספת בדין קדשים שהזיקו:

אמר רבא,

בהמה שהופרשה לקרבן

תודה, שהזיקה

בעודה תמה,

גובה

הניזק את תשלום נזקו רק

מבשרה. ו

אם אין בשרה שוה כדי חצי הנזק,

אינו גובה מלחמה,

אין הניזק גובה אותו מארבעים הלחמים הבאים עם קרבן התודה.

ותמהה הגמרא: זה שאין הניזק גובה

לחם

מלחמי התודה, הרי

פשיטא

הוא! שהרי הלחם לא השתתף בנגיחה, ואת הנזק שהזיק שור תם אין גובין אלא מגופו של המזיק, ומה איפוא בא רבא להשמיענו? משיבה הגמרא:

סיפא איצטריך ליה,

רבא השמיענו דין זה בגלל סיום דבריו, שאותם הוא בא להשמיענו, שאמנם

ניזק אוכל

את

בשר

קרבן התודה לאחר הקרבת האימורין, כי יכול לגבותו מהבעלים בגלל הנזק,

ו

אולם ה

מתכפר,

הבעלים שהפרישו את הקרבן, דהיינו המזיק, הוא ה

מביא

את ה

לחם

[ארבעים לחמי התודה], למרות שהוא אינו אוכל את הבשר.

אך שואלת הגמרא:

הא נמי, פשיטא!

אף דין זה דבר פשוט הוא, שאין הניזק צריך להביא את לחמי התודה.

ומשיבה הגמרא:

מהו דתימא,

שמא תאמר,

כיון דלחם הכשירא דזבח הוא,

שהלחמים הם המכשירים את הקרבת התודה,

לימא ליה,

יכול המזיק לומר לניזק:

את אכלת בשר, ואנא אייתי לחם?!

וכי אתה תאכל את הבשר, ואני אצטרך להביא את הלחם?! כלומר, כיון שהלחמים מכשירים את הבאת הקרבן, הייתי אומר שעל הניזק, המקבל את הבשר לאכילה, להביא את הלחמים, לכן

קא משמע לן

רבא,

דלחם חיובא דבעלים הוא.

הבאת הלחם הוא חיוב המוטל על המביא את קרבן התודה, ולכן על המזיק להביאם.

שנינו במשנה:

נכסים שהן של בני ברית.

חיוב נזיקין הוא רק כשהזיק נכסים של ישראלים, שהם בני ברית.

ודנה הגמרא:

למעוטי מאי,

מה באה המשנה למעט?

אי למעוטי דעובד כוכבים,

אם נפרש שבאה למעט ולומר שדוקא המזיק נכסים של ישראלים חייב לשלם, אבל המזיק נכסי גוי פטור, יקשה:

הא קתני לה לקמן,

הרי דין זה שנוי הוא בפירוש במשנה לקמן [לז ב]:

שור של ישראל שנגח שור של עובד כוכבים פטור.

ומתרצת הגמרא:

תנא

, התנא במשנה שונה כאן דין זה רק ברמז,

והדר מפרש,

ואחר כך חוזר ומפרש את הדין במשנה לקמן.

שנינו במשנה:

נכסים המיוחדין.

חיוב נזיקין הוא בנכסים ה"מיוחדים" לאדם מסוים.

ודנה הגמרא:

למעוטי מאי?

מה באה המשנה למעט?

אמר רב יהודה

: המשנה באה

למעוטי

אופן שבמקום הנזק היו כמה שוורים, ואין הניזק יודע איזה מהם הזיק את שורו. שאז,

זה

בעליו של שור אחד,

אומר

לבעל השור השני:

שורך

הוא זה ש

הזיק!

ואתה החייב בתשלום הנזק.

וזה

בעל השור השני,

אומר

לבעליו של שור הראשון: לא שורי הזיק, אלא

שורך הזיק!

וזו היא כוונת המשנה "נכסים מיוחדין", שיהיו השוורים המזיקים מיוחדין לאדם אחד, שלא יהיה ספק מי הוא המזיק המתחייב. אבל באופן מסופק כמו זה, שניהם פטורים.

אך תמהה הגמרא:

הא

הרי דין זה

תני,

שנוי הוא במפורש במשנה

לקמן

[לה ב], דתנן:

היו שנים,

שני שוורים של שני אנשים

רודפין אחר

שור של אדם אחד

אחר

, והוזק השור, ולא ידוע על ידי מי הוזק

זה

בעל שור אחד

אומר

לבעל השור השני: "

שורך הזיק

".

וזה,

בעל השור השני,

אומר

לראשון: לא כי, אלא

"שורך הזיק" שניהם פטורים.

ומתרצת הגמרא כדלעיל:

תני

, התנא במשנה שונה כאן דין זה רק ברמז,

והדר מפרש

. ואחר כך חוזר ומפרש את הדין במשנה לקמן.

ומביאה הגמרא דרך נוספת לביאור דברי המשנה:

במתניתא תנא,

בברייתא שנה התנא לפרש את מה שאמרה המשנה "נכסים מיוחדין", שהם נכסים שיש להם בעלים,

פרט לנכסי הפקר

.

אך דנה הגמרא:

היכי דמי,

באיזה אופן מדובר בנכסי הפקר שהמשנה ממעטת אותם, האם כשהם היו המזיקים הפקר או הניזקים?

והגמרא מפרשת כי איך שנפרש, יקשה:

אילימא דנגח תורא דידן לתורא דהפקר,

אם נאמר שהכוונה היא לשור של ישראל שנגח שור של הפקר, הרי תמוה:

מאן תבע ליה!?

וכי יש מי שיתבע את המזיק, עד שהמשנה צריכה להשמיענו שהוא פטור?! ו

אלא,

אם נאמר שכוונת המשנה לפטור במקרה הפוך,

דנגח תורא דהפקר לתורא דידן,

שור של הפקר נגח שור של ישראל, אף זה תמוה, כי מי תובע ממנו לגבות מהשור?

ליזיל, וליתיה!

ילך הניזק, ויזכה בשור המזיק לעצמו, ואין מי שיעכב בעדו כי הרי השור הפקר.

ומשיבה הגמרא: אכן כוונת המשנה לפטור את השור המזיקו במקרה שנגח שור הפקר לשור של ישראל. ומה ששאלת, מדוע לא ילך הניזק ויזכה בו? יש ליישב, שמדובר

בשקדם וזכה בו אחר.

דהיינו, לאחר ששור ההפקר נגח את שורו, זכה בו אדם אחר עוד לפני שהספיק הניזק לזכות בו. ומשמיעה המשנה כי למרות שבשור תם שהזיק יש זכות לניזק לגבות את נזקו מגופו של השור, בכל זאת, אם היה השור הנוגח הפקר בשעת הנגיחה, וזכה בו אדם אחר, אין הניזק יכול לגבות נזקו מגוף השור.

ועוד דרך לביאור דברי המשנה:

רבינא אמר

, "נכסים מיוחדין" שאמרה המשנה, בא

למעוטי

כש

נגח

השור,

ואחר כך,

לפני שהספיק הניזק להעמידו לדין,

הקדיש

הבעלים את השור.

וכן, אם

נגח

השור,

ואחר כך הפקיר

הבעלים את השור לפני שהעמידו הניזק לדין בשני האופנים האלה אין גובין מגוף השור. ו"נכסים מיוחדים" שאמרה המשנה, פירושו, שיהיו מיוחדים לאדם אחד משעת הנגיחה ועד שעת העמדה בדין.

ומביאה הגמרא שדין זה מפורש גם בברייתא:

תניא נמי הכי,

שנינו כך בברייתא:

יתר על כן,

אמר רבי יהודה: אפילו נגח

השור אדם והרגו,

ואחר כך הקדיש

בעל השור את שורו, וכן אם

נגח

השור והרג אדם,

ואחר

כך הפקיר

בעליו את השור

פטור

השור ממיתה, לפי

שנאמר

לגבי שור שנגח אדם [שמות כא]

"והועד בבעליו, והמית איש

, השור יסקל וגם בעליו יומת". סמכה התורה "והמית איש, והשור יסקל" ל"בעליו יומת", ללמדנו, שאין החיוב אלא

עד שתהא מיתה

של הניזק, דהיינו "והמית איש",

והעמדה בדין,

דהיינו "השור יסקל",

שוין כאחד,

בבעלות אחת, שעל שניהם יחד נאמר "בעליו ".

שואלת הגמרא:

וגמר הדין לא בעינן!?

וכי אין צורך שיהא השור גם בבעלות אחת עד שעת פסיקת הדין, ודי בבעלות אחת עד שעת ההעמדה בדין? ו

הא

, והרי מה שאמר הכתוב

"השור יסקל", בגמר דין הוא דכתיב!

שהרי זה ש"השור יסקל", זה לאחר פסיקת הדין, ואם כן, יש לומר שעד גמר הדין צריכה להיות בעלות אחת.

אלא

, אכן יש ללמוד שגם עד גמר הדין צריך להיות בעלות אחת על השור כדי לחייבו, ובאמת

אימא,

כך יש לומר ולשנות בברייתא:

עד שתהא מיתה והעמדה בדין וגמר דין שוין כאחד.

שנינו במשנה:

חוץ מרשות המיוחדת למזיק.

שאם מעשה הנזק נעשה בתוך רשותו של בעל השור המזיק, פטור.

ומבארת הגמרא את טעם הדין, משום

דאמר ליה

המזיק לניזק:

תורך ברשותי מאי בעי!?

מה מעשה שורך בתוך רשותי. כלומר, המזיק אומר לניזק: אילו לא היה נכנס שורך לרשותי, הוא לא היה ניזוק.

שנינו במשנה: ובכל מקום, חוץ מרשות המיוחדת למזיק,

ורשות הניזק והמזיק

[חצר השותפים], כשהזיק חב המזיק לשלם תשלומי נזק במיטב הארץ.

והגמרא, בבואה לפרש את דברי המשנה "ורשות הניזק והמזיק" דהיינו חצר השותפים, מקדימה להביא את דעת האמוראים בדין חצר השותפים, וכיצד יתפרשו דברי המשנה לפי שיטתם:

אמר רב חסדא אמר אבימי: חצר השותפין

-

חייב בה על השן ועל הרגל.

אם בהמת אחד השותפין אכלה פירותיו של השותף השני המונחים בחצר, או דרסה על כליו שבתוך החצר המשותפת, חייב בעל הבהמה המזיקה בתשלומי הנזק, כי חצר השותפין אינה כרשות הרבים שפטורים בה על שן ורגל, אלא כיון שאין לבני רשות הרבים רשות לילך בה, אף היא נחשבת ל"שדה אחר", שחייבה בה התורה בשן ורגל.

והגמרא מבארת לפי דבריו את דברי המשנה:

והכי קאמר

, ולפי זה, כך הם פירוש דברי המשנה: בעל הבהמה חייב על נזקיה בכל מקום,

חוץ מרשות המיוחדת למזיק. ד

אם הזיקה בתוכה,

פטור

.

ו

אולם, אם הזיקה ב

רשות

משותפת של

הניזק והמזיק

, בזה,

כשהזיק, חב המזיק

לשלם את תשלומי הנזק.

ומביאה הגמרא דעה אחרת בדין חצר השותפין:

ורבי אליעזר אמר

: חצר השותפין

פטור

בה

על השן ועל הרגל.

כי היות ולניזק יש רשות בחצר, אין היא נחשבת ל"שדה אחר", והרי היא כרשות הרבים, שפטור בה על שן ורגל.

והגמרא מבארת לפיו את דברי המשנה:

והכי קאמר,

כך הם פירוש דברי המשנה: בעל הבהמה חייב על נזקיה בכל מקום,

חוץ מרשות המיוחדת למזיק, ו

כן

רשות הניזק והמזיק נמי,

גם בה

פטור

.

עוד שנינו במשנה:

וכשהזיק, חב המזיק

לשלם תשלומי נזק.

ומבארת הגמרא:

לאתויי,

להביא ולרבות, את חיוב דין

קרן,

שור הנוגח בקרנו, שלא נכלל בין ארבע האבות שהוזכרו במשנה.

ודנה הגמרא:

הניחא לשמואל,

פירוש זה עולה יפה לשיטת שמואל, המפרש לעיל [ג ב, ד א] שארבעת הנזיקין שהוזכרו במשנה הם: רגל, בור, שן ואש, ולפי זה אכן לא הוזכר דין קרן במשנה, ולכן צריכה המשנה לרבות את הקרן.

אלא לרב, דאמר: תנא שור וכל מילי דשור,

לשיטת רב המפרש ש"השור" האמור בין אבות הנזיקין הכוונה היא לכל האבות שיש בשור: קרן, שן ורגל, אם כן, קרן כבר נשנית במשנה, ולדבריו קשה, "כשהזיק

חב המזיק", לאתויי מאי?

מדוע הוסיפה ואמרה המשנה זאת, ומה הוא בא לרבות?

והגמרא מיישבת, בהביאה ברייתא המפרשת מה באה המשנה לרבות:

לאתוי, הא דתנו רבנן

, לרבות את מה שפירשו חכמים בברייתא, וכך פירשו: מה ששנה התנא במשנה

"כשהזיק חד המזיק",

בא

להביא

[לרבות] את

שומר חנם והשואל, נושא

[שומר]

שכר והשוכר

שקבלו בהמה לשמירה,

ש

אם

הזיקה

ה

בהמה ברשותן, תם משלם חצי נזק, ומועד משלם נזק שלם.

וכל זה, אם לא נעל השומר כראוי.

אבל, אם נעל כראוי בפני הבהמה, והגדר

נפרצה בלילה

מאליה,

או שפרצוה לסטין, ויצאה

הבהמה

והזיקה, פטור.

כיון ששמר כראוי הרי הוא אנוס.

והגמרא דנה עתה בביאור דברי הברייתא:

אמר מר

בברייתא:

"כשהזיק חב המזיק", להביא שומר חנם והשואל, נושא שכר והשוכר

.

היכי דמי?

באיזה אופן מדובר, מי הזיק את מי?

אילימא דאזקיה תורא דמשאיל לתורא דשואל

אם תאמר שמדובר באופן ששורו של המשאיל, השאול בידי השואל, הזיק את שורו של השואל, ועל זה נאמר "תם משלם חצי נזק", שהמשאיל חייב לשלם לשואל על הנזק, יקשה:

לימא ליה,

הרי יכול המשאיל לומר לשואל:

אילו אזיק בעלמא,

אילו שורי היה מזיק שור של אדם אחד מהעולם, הלא

בעית לשלומי את,

הרי אתה היית צריך לשלם לו, כיון ששמירתו מוטלת עליך, ואם כן,

השתא, דאזקיה לתורא דידך, בעינא

לשלומי?!

עתה, ששורי הזיק את שורך, וכי אני צריך לשלם לך?!

אלא

, שמא תאמר שמדובר באופן

דאזקיה תורא דשואל לתורא דמשאיל,

ששורו של השואל הזיק את השור של המשאיל, ועל זה נאמר שאם השור המזיק הוא תם, משלם השואל למשאיל רק חצי נזק.

גם זה קשה: כי

לימא ליה,

יכול המשאיל לומר לשואל:

אילו איתזק מעלמא, בעית לשלומי כוליה תורא,

אילו היה שורי ניזוק על ידי שור של אדם אחר מהעולם, הרי היה עליך לשלם לי את הדמים של כל השור, כי היתה עליך חובת השמירה שהוא לא ינזק, ואם כן,

השתא, דאזקיה תורא דידך פלגא ניזקא הוא דמשלמת לי?!

עתה, ששורך הוא זה שהזיק את שורי, היתכן שתשלם לי רק חצי מהנזק?!

והגמרא מבארת את הברייתא:

לעולם, דאזקיה תורא דמשאיל לתורא דשואל.

באמת מדובר בברייתא כשהזיק שור המשאיל את שורו של השואל, והשמיענו התנא שהמשאיל חייב לשלם את ההיזק. ומה שהקשית שיש לפוטרו משום שעל השואל מוטלת חובת השמירה שלא יזיק, ובכלל זה את שור המשאיל

והכא במאי עסקינן,

מדובר כאן באופן

שקיבל עליו

השואל רק את

שמירת גופו

של השור, שהוא לא יוזק על ידי אחרים.